היא משתמשת רק באטבים כחולים (או אדומים), נמרחת פעמיים ביום בתה בבונג, מנשקת מזוזות בסתר ומודדת לכל העולם זמנים. כדי להשיג קצת יציבות ויתרה הסופרת אסתי ג' חיים על רומן עם חנוך לוין, והיום היא מרשה לעצמה לעבור את הגבול רק בספרים שהיא כותבת
אסתי ג' חיים עם הבן אלון. אני דואגת בראש וראשונה למשפחה שלי, ואין לי שום שליטה על זה
לסופרת אסתי ג' חיים יש חיבה גדולה למשולשים רומנטיים. בדרך כלל הרומנים נותרים בסיפוריה, אבל לעתים הם גולשים החוצה: כשהיתה שחקנית בתיאטרון הקאמרי ניהלה רומן חשאי עם חנוך לוין, בלי שהחבר שלה אז ובעלה אחר כך, ראובן חיים, שותף בפרטים.
"חנוך אהב נשים יפות", היא מסבירה, "וגם היה בינינו חיבור של בני מהגרים. היה לנו חיבור מתוך כאב ושמחת יצירה. אין הרבה אנשים אמיתיים שאתה פוגש במשך חייך, עם חיבור שנוצר בזכות זה שאתה זוכר מאיפה באת, מה המשא שלך ועם היכולת לדבר על כך".
זה היה רומן בין שחקנית צעירה ובמאי שמבוגר ממנה ב-20 שנה.
"בטח שידעתי שאולי גילי הצעיר מקסים, אבל לא הייתי כל כך מלהיבה. אני חושבת שזה יותר בזכות השיחות, שבאמת היו מעניינות ועמוקות. אולי היו גם דברים שאני לא מודעת להם, שאני מצטנעת בנוגע להם".
לוין ייעד לה את תפקיד הבן בהצגה "כולם רוצים לחיות". "גם בהמשך קיבלתי רק תפקידי בנים", היא מתארת, "הייתי נורא קטנה עם שיער קצר ונראיתי כמו בן. הייתי נורא גמישה ובמחזה יש סצינה של נשף, עם כל מיני תרגילים אקרובטיים: אילן דר החזיק אותי ברגליים והפכו אותי. הייתי נערת גומי. חנוך נורא התפעל מהעובדה שאני מוכנה שיעשו לי הכל. שיטלטלו אותי ויעיפו אותי באוויר, למרות שזה פחד מוות. הייתי מוכנה להכל כדי לשחק, כדי לעבוד איתו".
הוא אהב אותך או רק איתר את משובת הנעורים שבך?
"חנוך היה קורא לי חיים אסתר. זה נורא עצבן אותי, כי חשבתי שהוא ככה קצת לועג לי. אז שאלתי אותו למה הוא קורא לי כך והוא ענה 'אני קורא ככה לאנשים שאני מחבב'".
הרומן, שמאוחר יותר התגלה גם לחבר שלה, לא התארך, אבל השניים שמרו על קשר במשך השנים. לוין היה אחד האנשים הראשונים שקרא את הטקסטים של חיים ועודד אותה להמשיך לכתוב ולפרסם. הוא צלצל אליה לאחר שזכתה במקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" ב-1992, וכשפרסמה את ספרה הראשון "רקדנית שחורה בלהקת יחיד" (הספרייה החדשה, 1997), ואף הציע לה לחזור לשחק בתיאטרון.
גם גיבורת ספרה הרביעי "שלושתם" (שיצא עכשיו בהוצאת "ידיעות ספרים") חובבת משולשים וריגושים. להבדיל מחיים, היא לא בחרה בסופו של הרומן במונוגמיה, וממשיכה לטעום מכל מה שהחיים מציעים. הסופרת עצמה עדיין חיה את הקונפליקט הבלתי פתור הזה אבל יש לה מגבלות: היא חשה מחויבות כלפי הוריה. "אני כלואה", היא אומרת. "אסור לי לזעזע אותם".
לגדל את אמא
חיים, בת 44, בתם הבכורה של שמוליק ואווה גולדשטיין (מכאן הג' בשמה) ואחות לאשר. היא גדלה ביפו ובהמשך בחיפה, ונעוריה עמדו בצל אמה, שעברה את ילדותה במחנה עבודה בטרנסניסטריה שבאוקראינה ובמחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה. אמה מעולם לא סיפרה לבתה כי היתה אסירה במחנה, והסתפקה בכך שסיפרה כי נמלטה עם אמה בזמן שעוד היה אפשר.
רק לפני שנה נודעה לחיים האמת, כמעט במקרה. חיים בחרה לא לעמת את אמה עם המידע. "מה פתאום?", היא נחרדת למשמע האפשרות שתדבר עם אמה על כך. "אני באה מתרבות כזאת: לאבי, גם הוא ניצול שואה מגטו בודפשט, היו שישה אחים. אחד נהרג בצעדת מוות בשואה, השני במלחמת סיני, אחות אחת, גם ניצולת שואה, התאבדה, וכולם דיברו אל אמא שלהם - סבתא שלי - רק בגוף שלישי. זו תרבות שמסתירה הרבה, אבל מנומסת. אני לעולם לא הייתי באה לאמא שלי ושואלת אותה 'מה היה?' לעולם לא. כי את נורא זהירה עם אנשים פצועים. את לא יכולה לבוא ולחטט להם בפצעים".
הקשר עם אמה היה מתעתע, היא מספרת, מצד אחד אמה נהגה להתכנס בתוך עצמה במשך ימים שלמים, מצד שני היא הרעיפה אהבה ודאגה אין קץ. חיים מספרת שבגלל האופן שבו אמה התנהגה, היו פעמים שהיא הלכה לאיבוד, פיסית, פשוט נעלמה, ובני משפחתה גילו אותה לאחר שעות, ממררת בבכי בקצה השני של העיר.
חיים זוכרת את אמה יושבת שעות ליד החלון, כאילו אין אדם אחר ביקום. "ידעתי שאני לא יכולה להיכנס לשם. שזה עולם שלה, סוג של סגירות אגוצנטרית. אף פעם לא שיתפתי אותה בעניינים אישיים, בנושאים הקשורים לנשיות שלי. אני זוכרת תמונה אחת שלה: היא עם סרט על שיערה השחור, עם עיניה הירוקות ועם הבעה עצובה מאוד. ממש אפרוח עדין. זה גרם לי להגן עליה. כל המשפחה גוננה עליה. זה היה התפקיד שלנו".
אמה נישאה כשהיתה בת 17, בכיתה י"א, וילדה אותה כשהיתה בת 19. "זה מאוד דיכדך אותה כנראה, ואז בתוך כל הדכדוך הזה,
חיים. אני במאסר עולם
בתת-תנאים של ג'בלייה ביפו, עם שירותים בחוץ, פתאום היא שוב נכנסה להריון. היא חשבה לעשות הפלה, אבל ברגע האחרון לא היתה מסוגלת לעבור את זה, וככה אח שלי נולד, לשמחתי, כי לבד זה היה יכול להיות נורא".
אבל גם איתו, חיים זוכרת בדידות גדולה. "אבא שלי עבד כל יום מהבוקר עד הערב כמסגר, פרולטריון אמיתי, ואמא שלי היתה עם סבתא שלי. היה להן העולם שלהן, ואנחנו היינו ילדים שכאילו יכולים להסתדר לבד: לא לקחו אותנו, ולא החזירו אותנו".
חיים מתארת כיצד התפקידים בבית היו למעשה הפוכים, היא היתה זו שצריכה לטפל ולדאוג להוריה. "כבר בגיל צעיר התפקיד שלי היה לשמח אותם, להביא להם גאווה, עד היום. אני כותבת בשבילם, כדי לתקן משהו, כדי לשמח אותם. אני מחויבת כל חיי. אני במאסר עולם. הייתי ילדה נורא-נורא מתחשבת, סופר-טובה. שעוזרת, שמטפלת בבית. הייתי צריכה לרצות אותם, כדי שהם לא יסבלו, הם סבלו מספיק, אז אמרו לי לעשות ספונג'ה והייתי עושה ספונג'ה".
למחוק אוניות
לאחר שגמרה את התיכון חיים התגייסה ושובצה כמפעילת מכ"ם בחיל הים. תוך כמה שבועות הפך שירותה הצבאי לפארודיה בסגנון "החייל האמיץ שווייק". חיים, אז נערה בלונדינית זעירה, שכמעט לא גויסה בגלל תת-משקל, לא ממש הבינה איפה נחתה. "זו נראתה לי מציאות מדומה. אז שעשעתי כהרגלי את הבנות ששירתו איתי, ומחקתי להנאתי אוניות מלוח התצוגה. פשוט היה נראה לי שיש יותר מדי, אז מחקתי".
באמצע תרגיל?
"באמצע מצב אמת. כולם נזעקו שם ולא ידעו מה לעשות".
כמות התלונות והמשפטים הצבאיים שספגה היתה עצומה, וימים רבים היא בילתה בריתוקים. מתישהו נמאס לצבא מהשטויות של חיים ונמסר לה שהיא מועמדת להעפה. דווקא אז החליטה לשנות כיוון והפכה לחיילת מצטיינת. "אפילו הייתי מפקדת". בצבא הבינה את הכוח והסכנה שבמיניות הנשית. "אין לך מושג כמה פעמים הוטרדתי מינית. זה היה ברמות שפשוט אי אפשר לתאר. תמיד הייתי מנסה להיות קצת סימפטית וקצת נחמדה, כי ידעתי שאתה תלוי במפקד הזה (ומאוחר יותר בבמאי ההוא), ולהתנהג באופן שגם ידחה אותו אבל גם עם איזו נחמדות, כדי שלא יחשוב שאני איזה אחת שלא נותנת. אז לא נתתי, אבל בעדינות, הכל בהתחנחנויות דביליות, שהיום מרגיז אותי אפילו לחשוב על זה, לא היה למי לפנות בעניין הזה. משעה 11 בלילה, כל גבר מבחינתי הוא פוטנציאל תקיפה".
מתוך תחושת המצוד הזאת, היא אומרת, בא הרצון שלה לזלול את העולם. "הייתי מועדת לתקיפה אז חייתי משישי לשישי, ממסיבה למסיבה. הרגשתי שאני חייבת לצאת לרקוד, מפני שאני לא יודעת אם אוכל לצאת בשבוע הבא, כי אולי בשבוע הבא כבר לא אתפקד. יש בי איזו מודעות לסופם של דברים".
לאחר השחרור נסעה לארצות הברית במסגרת הסוכנות, לביים הצגות. היא מספרת ששהתה אצל מחזאי שלא הפסיק להסניף קוקאין. "זה היה בקומה ה-16, ופחדתי שהוא יזרוק אותי משם בטעות"; התנסתה ביחסי מין עם נשים "כולן היום עושות את זה. מי לא עושה את זה בגיל צעיר?" והתחברה לאנשי שוליים "לא פגשתי שם ישראלים בכלל". את כל החוויות האלה תיארה בספרה הראשון.
כשחזרה לישראל נרשמה ללימודי משחק באוניברסיטת תל אביב, שם הכירה את ראובן, בעלה. היא מתארת לימודים שלוו בהתקפי חרדה, במיוחד כשהתבקשה לעלות לבמה. גם כדורי ואליום שסיפקו החברות שלה לכיתה לא הספיקו לה. "משחק היה לי מסוכן מדי", היא אומרת.
חנוך חונך
בכל זאת עוד בזמן הלימודים התקבלה להצגה של חנוך לוין בתיאטרון הקאמרי. "היה לו הומור של עצובים", היא נזכרת. "ואני חושבת שגם לי יש את זה: לעג מר לעובדה שאנחנו מתכלים, שאנחנו לא שווים כלום ותחושה כזאת לא באה מהתיאטרון, היא באה מהבית. הוא הביא אותה מהבית שלו ואני הבאתי אותה מהבית שלי וזה יצר את הזיקה שלנו אחד לשני. הוא אף פעם לא היה בטוח בעצמו. הוא תמיד שאל את אחרון השחקנים מה דעתו. זה היה נורא נעים. נתן לך תחושה שאת חשובה ושיש לך מה להגיד. אהבתי מאוד את הגאונות והצניעות שלו. היה פער גדול מאוד בין הזוהמה, האלימות והאמת העירומה שהוא הוציא, ובין נפש עדינה והומור עדין מאוד. הוא באמת לא היה גברי במיוחד".
מה תרם לך הקשר הזה?
ידעתי שהרומן עם חנוך לא יימשך, שזה משהו רגעי. כלומר, שזאת איזו טיפה כזאת של בדולח, שנשארת איתך תמיד
"קיבלתי הרבה יותר ממה שציפיתי לקבל. לוין היה מישהו שהראה לי, שפתח לי איזה פתח לחיים אחרים, ליצירה שלי. מבחינתי זה היה קשר בין שווים, ואף אהובים במידה מסוימת. זאת היתה התבגרות. חניכה מסוימת. הוא לא התנהג באופן אינטלקטואלי. הוא התנהג תמיד באופן אישי. מיד חשבתי שאני האדם היחידי שהוא רואה. שאני חזות הכל בשבילו".
במחזות שלו הוא לא עשה חסד עם נשים.
"בכתבים שלו הוא לא במיוחד אוהב נשים. תמיד נשים אצלו הן יפהפיות ובלתי מושגות, גברים מתפלשים בעפרן. אני חושבת שבחיים הוא דווקא השיג אותן. נשותיו היו נשים יפות וחזקות".
אחרי הרומן החצי-סודי הזה חזרה חיים לבסוף אל בן זוגה ונישאה לו. בחרה בדבר היציב, הבטוח. "רק אהבה אחת זה לא מספיק", היא מסבירה, "אבל ידעתי שהרומן עם חנוך לא יימשך - שזה משהו רגעי. כלומר, שזאת איזו טיפה כזאת של בדולח, שנשארת איתך תמיד. אצל ראובן זה משהו לחיים, מפני שהוא אדם אמיתי. אני מאוד גאה בעובדה שמצאתי את ראובן, כי יש אנשים שלא מוצאים זה את זה אף פעם. גם עם חנוך היה מרכיב כזה. אבל החלק של האמן שבו היה כל כך גדול, שלא היה מקום לזוגיות".
לאסתי וראובן חיים נולדו שני ילדים, עודד ואלון, במשך תקופה העלו ביחד עיבוד ל"עליסה בארץ הפלאות". לאחר כמה שנים של משחק החליטה להפסיק ולהתרכז בכתיבה.
שוב נתקפת פחד במה?
"בעיני משחק נוגע באיזה סוג של שיגעון. זה הפחיד אותי. כשאת עומדת על הבמה, את הדמות. זה יכול לא לעזוב אותך אחר כך". גם בעלה הפסיק לעלות על הבמה והיום הוא בעל חברת תוכנה. לפרנסתה חיים מעבירה סדנאות כתיבה.
מה יגיד המבקר
היא גם כותבת בעצמה, כמובן. בימים האחרונים, היא מספרת, קשה לה לישון בלילות. זה הכל בגלל הספר. "שלושתם" הוא רומן נעורים המתאר את יחסיהם של שלושה חברי ילדות: מאיה, בחורה תל אביבית אבודה שמנהלת רומנים חטופים עם ברמנים; אסף, בוגר יחידה מובחרת המאוהב במאיה וערן, פצפיסט המקדיש את חייו לפעילות ציבורית (דמות המבוססת על בנה עודד, מחותמי מכתב השמיניסטים). הרומן מתמקד בערב הטיסה של מאיה ואסף להודו, שבו מתחולל שיבוש המוביל לבניית המשולש הרומנטי-חברי בין שלושתם.
זה מזכיר משולש רומנטי אחר.
"יש בי משהו מכל דמות", אומרת חיים, "במיוחד ממאיה. אלא שהיא, להבדיל ממני, נמשכת למקומות הרסניים. היא חושבת ששם תמצא את התשובות והמרפא".
אלא שבמקום שמחה המלווה יציאה של יצירה חדשה לאור חיים מגדירה את צאת ספרה החדש כסבל. "זה סיוט בשבילי להוציא עוד ספר, זאת פוביה", היא אומרת. "אני פוחדת פחד מוות מביקורות. אני לא יודעת למה. זה כמו שמפחדים ממעלית, זה משהו לא מודע. רועדות לי הידיים כשאני פותחת עיתון. אני חושבת מה יגידו. יש יום אחד שאני רוצה לקפוץ מהגג, אבל אחר כך זה עובר. אפילו אם זה טוקבקיסט אידיוט - זה מטרטר לי במוח אחר כך. זה קשה לי. זאת מחשבה אובססיווית. קל מאוד לרסק לי את תחושת הערך העצמי".
איך את מסבירה את זה?
"בגלל שהצורך לכתוב הוא כל כך חזק וכל כך כפייתי, שכשמשבשים לי אותו, זה מה שקורה. כשחיכיתי לספר הראשון שלי במשך שלוש שנים מהרגע שהגשתי אותו ועד שהוא ראה אור, רק החברות תמכו בי. זאת היתה אובססיה, כל בוקר התקשרתי לחברה והיא היתה אומרת לי משהו כדי לעודד אותי".
מאיפה הצורך לכתוב?
"כשאני כותבת, אני יכולה ללכת למקומות שמעבר לגבול. בחיים שלי אני צריכה לשמור על עצמי. אני לא רוצה לזעזע את ההורים שלי - כי התפקיד שלי בחיים זה לשמור עליהם - ואני לא רוצה לזעזע את עצמי".
את לא רוצה להגיע למקום של אמא שלך?
"אני לא ניצולת שואה, אבל אני לא רוצה להגיע למקומות מפחידים, מקומות מערערים. כי אם אני אהיה במקומות האלה, אני גם לא אוכל לכתוב, ומה שמחזיק אותי בחיים זה כתיבה".
כפייתיות קלה
האמירה הזאת מתעצמת כשהיא מתחילה למנות את האובססיות, שלדבריה הן חלק בלתי נפרד מחייה. היא אומרת שהיא לוקה ב"כפייתיות קלה, ושלא תעז לכתוב או-סי-די", היא מזהירה.
איך הכפייתיות הזאת מתבטאת?
"אני דואגת בראש וראשונה למשפחה שלי, ומאחר שאני רוצה שהדברים יתנהלו אצלם די בסדר, ואין לי שום שליטה על זה, אני ממציאה לי כל מיני טקסונים כאלה, כמו למשל, שאם אני אתלה כביסה רק באטבים אדומים וכחולים - איכשהו הכל יסתדר. אני נלחמת בזה, כי לפעמים אני כן שמה צהובים, ודווקא אז דברים מסתדרים".
אבל למה אטבים אדומים וכחולים?
"כשהבן הגדול שלי נולד אמרו לי לקשור לו סרטים אדומים לחותלות הקטנות כי זה מביא מזל. כחולים זה שמים, ים, משהו מרגיע. בבתי חולים צובעים לך כזה בתכלת שירגיע אותך".
מה עם צבעים אחרים?
"ירוק בתרבויות מסוימות זה צמיחה אבל בתרבויות אחרות זה אבל וצהוב זה צבע לא טוב. יש בו משהו רע. עכשיו, הנה, אני לובשת צהוב, אין לי בעיה, יש לי שיער צהוב. אבל כשזה מגיע לאטבים - לא".
אז את ממש מקפידה.
"אני נוטה להקפיד. לפעמים אני מוותרת, תלוי כמה הדברים חשובים. אם יש, נגיד, איזו בחינה חשובה או צריך לנסוע לאיזה מקום. דברים קריטיים, אז אני לא משחקת בזה".
היא גם לא יכולה בלי תה בבונג. "אני, לכל מקום לוקחת לי את הבבונג שלי. בצבא איזה רופא אמר לי להשתמש בזה, אחרי דלקת שהיתה לי בעור בעקבות חשיפה לחומרים מסוימים. אימצתי את זה באופן כזה שאני משתמשת בקביעות בתה בבונג בבוקר ובערב".
מה פירוש משתמשת? את מתכוונת שותה.
"לא, אני משתמשת בזה על הפנים. עכשיו זה עבר רק לבוקר. השתפרתי, אבל שנים זה היה בוקר וערב. ואם במקרה אין לי התה הזה, זה מעציב אותי. חוץ מזה אני גם בית חרושת קטן כזה של תרופות, יש לי המון".
ואיך הסביבה מגיבה לזה?
"פעם חברתי יהודית קציר נסעה אתי למצפה רמון. אז אני צריכה קומקום חשמלי בחדר, ויש לי המשקאות האלה שקניתי בבית מרקחת הומאופתי: זה לבטן וזה לזה, וזה לזה, ואני מערבבת אותם ונורא לא רוצה שזה יפריע לאף אחד. אז אני עושה את זה עם הגב אליה. זה הגיע לממדים מאוד קיצוניים. זה עניין בריאותי. קיומי".
חיים גם מודה שהיא אובססיווית בכל הנוגע לשליטה בזמן. "אני מודדת זמן, בספירה. אם אני צריכה לשים טיפות עיניים אז כדי שאני אדע שזה עבד, אני סופרת עד מאה. ואם מישהו אומר לי שהוא ירים לי טלפון 'תוך שנייה', אז כן. אני מתחילה לקחת לו זמנים".
סופרת בשקט?
"בשקט לעצמי. וככה אני יודעת. אחת הדמויות בספר אומרת: אם אפשר היה לחסוך זמן, לשים אותו בתוך קופסאות חיסכון, ואחר כך היית פותח את הקופסה ויש לך עודף זמן. תוכנית חיסכון כזאת".
גם חרדות, כמובן, לא חסרות לה. "בוא נגיד שמלבד אימפוטנציה, יש לי את כל החרדות. אחת הגדולות שבהן היא רעידות אדמה. אין מצב שהפלאפון ובקבוק מים מינרלים לא יהיו ליד המיטה שלי, כי אם יש רעידת אדמה והתקרה נופלת, ואני עדיין חיה, אז אוכל לצלצל, לדבר עם האנשים הקרובים לי ולדעת אם הם בסדר. להזעיק עזרה, שיהיה לי קשר ושליטה על המצב - זה פק"ל".
גם הנסיעות וההתמצאות במרחב הן סוג של סיוט בשבילה. "אני נורא היסטרית כשאנחנו נוסעים. היינו באיטליה, נסענו אחרי הרבה שנים. שכרנו מכונית והיתה איזו פנייה שהיינו צריכים לפנות, ואני חשבתי שפספסתי אותה. פתאום ראיתי שלטים: בולוניה, בולוניה. התחלתי לבכות בכי מר, כי חשבתי: עכשיו ניסע לבולוניה, מה יהיה? כאילו הגענו לשטחים - הפחד שלי זה להגיע לשטחים ושיעשו לי שם לינץ'".
ולכן, לפעמים היא מעדיפה פשוט להישאר סגורה בבית. "בגיל 20 התעורר בי באמת איזה סוג של אגורפוביה, חרדה מפני מקומות ציבוריים, חשש ללכת לאיבוד. אני חושבת שזה משהו מילדות. אני באמת מחבבת נסיעות, אבל אני גם פוחדת מהן. אז פשוט לא יצאתי מהבית במשך כמה שבועות. בכל פעם שיצאתי התעוררה בי חרדה והייתי מיד חוזרת ומסתגרת".
לקחת כדורים?
"אני מהדור שלפני הפרוזק. החלטתי להתגבר בעצמי". חיים מצאה פתרונות מודרניים. "אני מנשקת מזוזות. הבנים שלי שונאים את זה, הם לועגים לי. בגלל הלעג הזה, פיתחתי מנהג של נישוק בסתר".
איך בדיוק?
"אני עושה את זה בדמיון, וזהו. לכולנו יש פחדים קמאיים ואנחנו מתגברים עליהם בכל מיני דרכים משונות".
את החרדות שלה היא מפיגה באהבתה הגדולה לבעלי חיים. "אני מאכילה את כל חתולי החצר. אני מדברת עם כל חתול שאני פוגשת. זה גם מצחיק אותי איך שהם מסתכלים עלי בהבנה. אני גם מאוד אוהבת ציפורים. אבל הן לא מתקרבות מספיק. אם הן קרובות אז אני מנהלת גם איתן שיחות. כי אני חושבת שהן מבינות לפעמים יותר מבני אדם. גם כלבים, אבל כלבים אני צריכה להכיר אישית. כי כלבים קצת נראים לי כמו טמגוצ'ים".
מה?
"כן, כי הם עברו איזה עיבוד. הם כבר לא מה שהיו פעם. והם, נו, 'נאמנים ככלב'. זאת אומרת, הם כבר לא חיות הפרא שהם היו. בחתולים עוד נותר משהו פראי".
אז למה אין לך חתולים בבית?
"היו לי המון חתולים. עכשיו אין לי חתולים, כי ראובן אלרגי, אז אני מטפלת בו. לא שאני אוהבת לטפל. כשבני המשפחה חולים אני שונאת את זה. אני נוזפת בהם. הם אשמים. אני לא יכולה לסבול לטפל באנשים חולים. אני שולחת אותם לחדר ואני פוחדת להידבק, כי אני קצת ג'רמופובית, מפחדת מחיידקים. רוחצת ידיים ושמה לי סמרטוטים על הפנים, שלא אנשום אותם".
ובכל זאת היא מתגברת על הפחד מפני הידבקות ודואגת ליקיריה. "אני מאוד דואגת לראובן, כי הוא עובד המון שעות, והוא גם התרגל לאוכל הביתי שלי, ואז, כשאני גומרת לכתוב, בארבע לפנות בוקר, אין מצב כזה שאני אשכח להכין לו קופסת פלסטיק ובה אוכל ביתי ופתק, איפה האוכל הזה נמצא, כי הוא די טועה במבוכי המקרר (יש רק בעיה אחת: כתב היד שלי מאוד לא ברור, וזה תמיד קצת כתב חידה), ובכל זאת כשהוא מגיע עם האוכל למשרד, כל שוכני המשרדים לידו באים בעקבות הריח ואומרים שלאשה כמוני צריך לנשק את הרגליים".
