מאמרו של יוסף וייס על התרבות החצרנית והשירה החצרנית כמושגי מפתח להבנת השירה העברית של "תור הזהב" בספרד המוסלמית (1952), ידוע ומוכר היטב לחוקרי שירת החול ותקופתה.
במאמרו המכונן מתאר וייס את התרבות החצרנית בת הזמן "כתרבות אריסטוקרטית לחברה נבחרת", שהעתיקה מודלים קיימים מהחברה הערבית לתוכה. מההבט החברתי-הספרותי הורכבה התרבות הזאת משלושה גורמים עיקריים: הנדיב; חצרו היוקרתית והמשוררים שבאו למשכנו לשורר לו שירי שבח ותהילה. הנדיב שימש מקור הכוח, לב החבורה החצרנית שהתכנסה בביתו, ומי ש"נותן את הפקודה לכל עבודה ספרותית ומדעית" ותומך מבחינה כלכלית באנשי הרוח והספרות שהוא חפץ ביקרם.
חצר הנדיב נהתה אחר האסתטיקה ויפי הצורה, כאידיאלים מייצגים, ונהייה זו השתקפה גם בשירת החול הספרדית, שתיארה טבע מלאכותי של גינת ארמון הנדיב על פרחיה היפים, עציה, ברכותיה ונחליה המפכים, בעיקר בעונות האביב והקיץ. לצד הרגשה עליזה זו לוו השירים גם בהרגשת גורל מפותחת של עריצות "הזמן", שהיא שטן לכל שמחה וגיל.
בתוך שלל האירועים החצרניים נהגו מדי פעם בפעם המשוררים להתחרות זה בזה בשירה: כל משורר מבקש להראות את כוחו בשליטה במקורות המקראיים, בציורי הלשון ובתבניות השיר המקובלות של התקופה. תחרויות אלה היו "משחק של אמנות" ותו לא, מעין "שעשוע ספרותי", שאולי כוון גם לטעמו של הנדיב המארח.
והנה, אלף שנים מאוחר יותר קמה לנו סוף סוף תחרות שירה חדשה, היא תחרות שירה על הדרך מטעם עיריית תל-אביב-יפו. במידה רבה מאוד תחרות זו נושאת גם היא אופי חצרני, לטוב ולרע. לטוב, כי התחרות היא חלק מפרויקט מבורך בעל אותו שם, שיזמה הפרופסור זוהר שביט, חברת מועצת העיר, לפני כארבע שנים. מטרת הפרויקט כולו היא להנכיח את השירה העברית לדורותיה במרחב הציבורי של תל-אביב, ובכך להפוך אותה לנגישה יותר לקהל הרחב. שירים וקטעי שירים של מיטב משוררי ישראל, עברים וערבים כאחד, מוטבעים על גבי כרזות גדולות ונתלים בשדרות העיר, על גבי תחנות האוטובוסים ומשאיות האשפה של העירייה. ולרע, כי בניגוד גמור לפרויקט כולו, המשדר פתיחות ומקוריות רעיונית, מעלה את השירה העברית על ראש שמחתה של בירת התרבות שלנו, ונשען על הבנתה העמוקה של הפרופסור שביט את חשיבותם של החיים הספרותיים הסביבתיים ככאלה התומכים במשורר וביצירתו, התחרות עצמה מתנהלת בסגירות מרגיזה ומקוממת.
עקרון היסוד של התחרות קובע, כי רשאים להשתתף בה רק מי שהם תושבי העיר תל-אביב יפו. במלים אחרות, התחרות סגורה לכל מי שאינם תושבי העיר העברית הראשונה, ובכך היא מנציחה אפליה ספרותית-תרבותית, שכמעט אינה מתקבלת על הדעת, אלמלא היה חלק ממימונה נסמך על כספם של משלמי המסים התל-אביבים. הן שביט והן מרכזת התחרות, ברכה נאמן, התקשו להסביר לי מדוע התחרות מתנהלת באופן כזה. שתיהן הציעו כמובן שעיריות אחרות יחקו אותן ויכוננו תחרויות משלהן, אלא שזו הצעה מיתממת. אין עיר בישראל המסוגלת להעמיד תחרות בסדר גודל כזה. לכולם ידוע גם שבירת השירה העברית החדשה היתה והנה תל-אביב. מצד שני, הלוואי שבאמת תקומנה מתחרות מוניציפליות לתחרות הזאת, וכך יהיו לנו חצרות שירה רבות בכל רחבי הארץ.
"בעולם אידיאלי", אומרת שביט, "הייתי פותחת את התחרות לכולם". בעולם אידיאלי, אומר אני, משוררי תל-אביב עצמם היו מחרימים את התחרות כמחאה על תנאי הפתיחה הסגורים שלה.
"שירה על הדרך" לעצמה היא תחרות שיבוליה נאים. הפרס הראשון שלה הוא פרסום ספר למשורר ששירו זכה בתחרות בהוצאת הספרים "אחוזת בית". עד כה ראו אור שני ספרים במסגרת הזאת, "להרוג ולנשום" מאת נטעלי בראון (2006) ו"אנה מסתובבת לאט" מאת ענת לוין (2007). שני הספרים טובים, ויש להם הרבה מן המשותף, מעבר לעובדה הביוגרפית המקרית למדי, ששתי המשוררות הן תושבות תל-אביב. ספרה של בראון מתמקד במוות כמקור של חיים, ולא תמיד מצליח לעמוד באפשרות הפואטית הקשה הזאת. שם הספר הוא קוטבי מדי, עד כדי כך שהוא גם בילבל את מעצביו, ובעותק שנמסר לי לקריאה נכתב בטעות בכריכה האחורית השם "לנשום ולהרוג" (ההפך משם הספר עצמו).
אבל אם קוראים בשירי הספר בלי לראות את התמונה הכוללת שלהם, פוגשים ברגעי שירה מצוינים, כמו למשל אלה: "גופי הוא סך כל יקירי / שלומם נמדד בגודל צעקותי" (עמ' 48, "חשבון של משוררת"); וגם: "חשבתי: אכתוב / ויתמחש העולם / כתבתי כתבתי ורק / אמי נתמחשה" (עמ' 35, "שפת אמי") ועוד.
ספרה של לוין בשל יותר, ושיאיו הפואטיים הם השירים שבהם המשוררת עוסקת בעובר שהיא מייחלת לו, ומקבלת טיפולי הפריה מפרכים וקשים. לצד תחושת המועקה השורה בשירים האלה יש בהם גם קורטוב של הומור ציני על התרבות הישראלית המקדשת את הילודה, כמו למשל בשיר "לקסיקון הפריון", ובו שורות כאלה: "ד"ר באומן רושם איקקלומין, שלוש פעמים ביום, גלוקומין פעמיים, זריקה אחת אחר הצהריים. מזוודות גופי הולכות וכבדות... / אני סופרת את הימים עד שיתרחש המפץ הגדול" (עמ' 13).
בימים אלה הולכים ומצטברים השירים לתחרות "שירה על הדרך" מספר 4. בשנה שעברה זכתה בתחרות שרי שביט על שירה החצרני, "אלנבי בלילה", אלא שספרה עוד לא ראה אור.
בינתיים החלטתי אני ליזום תחרות "שירה על הדרך" משלי, שיוחדה דווקא למשוררים שאינם נמנים עם תושבי תל-אביב. מצאתי זוכה אחד, לא פחות מיוחד מאלה שזכו בתחרות האם. הזוכה המאושר הוא יפתח בן אהרן (יליד 1965), תושב קיבוץ הרדוף שבעמק יזרעאל, בעל הספר הנהדר "שעת המים" (2007, הקיבוץ המאוחד). שיריו של בן אהרן נראים כמעשה בקיעה, כהתפרצות מדודה של מלים מתוך מפלי המים של השראתו. הספר רצוף מחזורי שירים, שהעוצמתי שבהם הוא "מארב", ובו שמונה קטעים עוקבים, והוא מתחיל כך: "מי שירה שותה עכשיו קפה בקנטינה; / ידיו / אינן מפילות צל על משטח השולחן / קווי ניאון חיוורים / אינם מפלחים את רקותיו. / הוא משתעל, צוחק, / ומוחה קפה מר בכפית סוכר".
המארב נמשך, "בזמן ההליכה / נתפס לי הנשק בסבך (עולם הצומח בעוכרינו) אני לא / חושב על המוות. מה זה בכלל שכל הזמן / מקפץ מאחורינו / - אני מציץ לאחור במהירות / ורואה את פניו של ראובני. / אבשלום נוכטרמן עדיין תלוי מעלי בסבך / וצועק לעזרה".
והמחזור נחתם בתיאור המצמרר הבא: "המראות נשפכים מתוך העין... הירוי / שוכב / וגבו מדבר עם כוכבים / דרך חורים קטנים שנוקבו בגופו / מטפטפים זיכרונותיו אל השמים / אור וצל חורצים את שמו" (עמ' 45-47). תארו לעצמכם שירה נוקבת כזאת, החותרת תחת ההירואיות הצבאית, ועוד מחוץ לתל-אביב.
<<
