כשהיה ילד הרגיש יגאל סרנה שהוריו מסתירים ממנו סוד, אבל רק כשבגר נודע לו שלאמו היתה משפחה אחרת לפני שנישאה לאביו. בספר חדש הוא מפרסם את כל הדברים שהסתירה ממנו ועורך איתה חשבון נפש, אבל בעיקר הוא מתחשבן עם עצמו: עם תחושת המוות הקרב, עם הצורך לעזוב את משפחתו ועם המיאוס שהוא חש כלפי ישראל
יולה ויגאל סרנה. אתה מרגיש שיש מרתף מתחת לבית אבל אומרים לך "מה פתאום"
לחדר השכור בקומת הקרקע קורא העיתונאי והסופר יגאל סרנה סטודיו, והוא נאחז בו כצורך קיומי. הוא לא יכול ליצור אלא בחדר משלו. החדר משרה אווירה של אמנות מיוסרת. יש משהו בקווי המתאר של סרנה שהולם את הייסורים. עצב וכובד ראש רובצים עליו ולא מאפשרים קלות דעת ורוח שטות. גם משברים אינם זרים לו. מאז ומתמיד, כמו שליחות שנכפתה עליו, הוא נקלע למשברים, שלו ושל זולתו, ואחר כך מפרק ומרכיב אותם מחדש.
המשבר העמוק והמטלטל ביותר, זה של "אמצע החיים", תקף אותו לפני שש שנים, בגיל 50, ובעקבותיו אפילו עזב את הבית לשנה.
לאחרונה התמודד עם משבר אחר: הזקנה והכיליון של אמו, קשישה חסרת אונים בת 91 בכיסא גלגלים וחיתולים, שהסתירה מהילדים שלה סודות כמוסים. בכל משפחה יש סודות. במשפחות פולניות מחביאים אותם עמוק-עמוק בתחתית הארון בתקווה שלא יצוצו לעולם. אבל סרנה, מומחה לסודות ומצוקות וצייד של סיפורים, לא ויתר. בספרו התיעודי החדש, "יד ענוגה" (הוצאת כתר), שיצא לאור בימים אלה, הוא עורך מסע בעקבות הזעקות והלחישות ששמע כילד. "תמיד ידעתי שאמא שלי מסתירה משהו", הוא אומר. "היא היתה בוכה ואבא שלי היה אומר: 'תעזבו אותה, היה לה קשה'. אבל אתה מריח מאוד חזק סודות של ההורים שלך, את ההתלחשויות האלו. אתה מרגיש שיש מרתף מתחת לבית אבל הם אומרים לך: 'מה פתאום, אין שם כלום, יש רק רצפה'".
סרנה לא נלאה מלחטט מתחת לשטיח ואסף בשקט עדויות, רק את הסיכום דחה. "באיזשהו מקום יש לנו תחושות, אנחנו יודעים, אבל לא ממהרים להתעסק בזה". אולי היו לכך סיבות טובות. אולי אמא שלו ידעה למה היא שומרת את הסודות לעצמה, אולי באמת צריך לפעמים להניח לדברים ולא לחשוף אותם. "כל החיים שלי התעסקתי בזיכרון ובזיכרונות של אחרים", אומר סרנה. "אז איך יכול להיות שלא ארצה לפענח את הסוד של אמא שלי, שהוא גם שלי? חלק מהאנשים חיים בסוג של עיוורון שגורם להם לעבור את החיים בלי להבין מאיפה הם באו, שלא מתעניינים בזה או מתחמקים ומתים בורים. אני לא מאמין בדרך הזאת. אולי דווקא בגלל שגדלתי בבית עם סודות, מההתחלה היתה בי תשוקה להבין מה מסתירים ממני, ממה העולם מורכב, מה מפעיל אנשים. זה כמעט צו גורל. החיפוש הזה מאוד מטריד ומציק אבל גם מאוד מעשיר. אין לי פריווילגיה לנהוג אחרת".
סרנה מעלה את הטענה שאת החוב שאנחנו חבים לאמהות שלנו אי אפשר להחזיר "ואחת הדרכים שלנו להתמודד עם זה היא למחוק או להאשים אותן, ואני הייתי שותף לזה, מחקתי אותה. לא תמיד כיבדתי אותה, לא תמיד היתה בינינו אהבה חמה, ובספר הזה אני גם מחזיר לה חוב. מזכיר לעולם שהאשה הזקנה שמוטלת בחיתול שלה, כמעט בלי שם, היו לה גברים, היו לה אהבות ותשוקות. אני מחזיר לה את הזהות שלה ובהזדמנות זו גם מטפל בעצמי וביחסים שלנו".
סגרו את הקייטנה
יגאל סרנה גדל בצפון הישן של תל אביב. להורים שבאו מפולין לפני מלחמת העולם השנייה. אביו, ישראל, היה מורה לספרות, אמו, יולה, עקרת בית ואחר כך מזכירה במלון שרתון. הוא למד בבית ספר היסודי דוגמא ובתיכון בעירוני ה'. "אמא שלי באה ממשפחה חרדית גדולה, בעייתית, לחוצה, ענייה וגם פה החיים לא היו קלים. היא טענה שלא רק בשואה היה קשה, גם בישראל יכולת לעבור אסונות אישיים. ידעתי הרבה שנים שחלק גדול מההתנהלות שלי בעולם, המצוקות, המועקות, העצב, האי-שקט וחוסר הנחת, טמונים באמא שלי, לא באבא שלי. הוא היה עליז ושמח, עם הומור, בא ממשפחה קטנה ואוהבת, ובאמת רוב הסיפורים שאני כותב הם על מהגרים שבאו לפה ונפלו. אני חושב שישראל היא מקלט סדוק שיכול להפוך למלכודת לאנשים פגיעים. זאת היתה אמורה להיות קייטנה של היהודים, בית ההבראה, אבל הקייטנה הזאת התבררה כבית הבראה מפוקפק מאוד".
הוריו שבאו לקייטנת פלשתינה, כמו כל בני דורם, עזבו בתים מבלי לדעת שהעולם הישן ייעלם. "היה שם רע, הבתים היו צפופים ודחוסים. שם הם היו דתיים, פה הפכו לחילונים, שמש, בחורים ובחורות, תפוזים, חגיגה, והאנגלים על תקן מנהלי הקייטנה, ואז קרה לאמא שלי ולאחרים, אסון. המשפחות שם נעלמו. קייטנה יכולה להתקיים כל
סרנה עם הוריו ב-1954. להבין מה מסתירים ממני
עוד ההורים נמצאים באיזה מקום, אבל כשההורים נרצחים, הקייטנה הופכת להיות לתיבת נוח של פליטים. והם נתקפו בייסורי מצפון. אני מניח שגדל פה דור שלם של אנשים עם ייסורי מצפון על זה שעזבו שם משפחות. הם לא רק עזבו את הוריהם, הם גם אמרו להם בפירוש 'אתם, אל תבואו', כי כשילד נוסע לטיול הוא לא רוצה שההורים שלו יבואו ועוד הורים זקנים, חולים ודתיים. אבל כשההורים האלה נרצחים, כי לא באו - זה רובץ עליך כל החיים".
אבל זה רק עניין אחד שהסתירה אמו. כשסרנה התחיל לדובב אותה הוא גילה לתדהמתו שהיתה נשואה בעבר, אחרי שעלתה לישראל, ונולד לה בן שנפטר מיד לאחר הלידה. "תמיד הרגשתי שעוד מישהו התקיים בתוכי, כמו שאומרים שכשיש תאומים ואחד מת בלידה, תמיד מרגישים שמשהו חסר. אני יודע שזה העיק עליה כל השנים, כי הבעל שהיא התגרשה ממנו היה חולה ונפטר והיא חיה כל השנים עם רגשי אשם על נטישה של אדם שהלך לקראת מותו".
אתה אומר שתמיד חשת בקיומו של סוד גדול. במה זה התבטא?
"חלק מחיי עוצב על ידי הסוד הזה. זה סוג של עצב שתמיד מלווה אותי, איזו תחושה של תעלומה שאני לא מצליח לפתור. אתה חי עם משהו בלתי מפוענח שירשת, שאוחז אותך לפעמים, ופתאום אתה נעשה עצוב בלי לדעת למה. וזה נורא קשה לילד להתמודד עם משהו שהוא לא יודע את הפרטים שלו. ילד שחי בין סודות אפלים, ואין לו המידע עליהם נע בתוך חושך ומפתח דמיונות וחרדות".
מה דמיינת לעצמך?
"התפתח אצלי דמיון עצום. הרבה שנים הייתי ישן כשהפנים שלי מוסתרות על ידי הזרוע, כאילו שאם אני אפתח בלילה את העיניים, אני אראה משהו נורא. תחושה שמישהו עומד מעלי ובא להרוג אותי בלילה. תמיד ריחף שם איזה מוות אלים. ורק לפני שהלכתי לצבא הסרתי את היד והתחלתי לישון אחרת, אבל עדיין לא ישנתי כמו הילדים שלי, על הגב, פתוחים לעולם, בטוחים. זו היתה שינה מכווצת עם איזה פחד לא ברור. אולי בגלל שלא ידעתי מה הגבולות הברורים של הסוד הזה, הלכתי לברר סודות של אחרים. כשהייתי בא כעיתונאי לאיזו זירת רצח הייתי מחפש מאיפה זה בא, איזה פרט מהעבר מכיל את הפתרון".
איך התגלה הסוד?
"זה קרה לפני יותר מ-30 שנה, ולא באופן ישיר. בגיל 60 אמא שלי לקתה בסרטן השד ורק אז היא נפתחה לרגע וגילתה לחברה שלי באותה תקופה, רופאה, את הסוד".
בספר הוא מתאר את רגע הגילוי כך: "כשהייתי בן 25, סטודנט בירושלים, הכרתי רופאה אנגלייה מבוגרת ממני בחמש שנים. היתה לי ציפורן חודרנית בכף הרגל ובאתי לשירותי הבריאות של גבעת רם. ד"ר קרוליין בונוויט טיפלה בי בעדינות רבה ונרקם בינינו רומן. אמא הלכה לבדיקה ומצאו אצלה גידול סרטני בשד והזדרזו וכרתו את שד שמאל. יום לאחר שחזרה מבית החולים שבה לעבוד כאילו דבר לא אירע, אבל התחברה חזק לאהובתי הרופאה, שהחלה לבקר אצלנו, וסיפרה לה, באותו אופן שאנשים נעולים פותחים את סגור לבם בפני רופאים, את הדברים שהסתירה מאיתנו. ולא שמעתי ממנה דבר עליהם עד שהתוודתה בפני הרופאה. הגידול הממאיר מעל הלב גרם לה לחשוב על המוות ולדבר על התינוק ועל אביו, בעלה הראשון אמיל הוכברג, שעד אותו הזמן היו סוד משפחתי נעול על הבריח החלוד של השכחה. כך נודע לי על חייה הקודמים של אמי ועל אחי הגדול".
איך הגבת לגילוי?
"הייתי עצוב בשבילה שהיא אף פעם לא התאבלה כמו שצריך על הבעל הזה, לא על התינוק וגם לא על המשפחה באירופה, אלא מיד המשיכה עם החיים".
למה היא לא דיברה על זה כל השנים?
"כי באותם ימים לא דיברו על דברים כאלה. כי לא צריך לדבר, כי בשביל מה זה טוב? אבא שלי היה צריך לחלות ולהיחלש כדי שאני אלחץ עליה והיא תיעתר ותספר גם לי על הבעל הקודם שלה והתינוק המת שלה".
סרנה אומר שהוא מודע לזה שהיא העבירה לו בירושה את העצב הזה ואת האבל הלא מעובד. "אני כתבתי 1,500 כתבות על אבל של אחרים, הצצתי לכל כך הרבה בתים אחרי רצח ואחרי אונס ותמיד ידעתי שבאיזשהו מקום אני צריך גם להתעסק באבל הפרטי הזה".
בסיפור של אמו, הכתוב ביד רגישה ועין סקרנית, יצא סרנה למסע במכונת זמן. הוא החזיר לאמו את נעוריה והרוויח חיים שלמים. דרך מקורית להתמודד עם פחד הכיליון של עצמו. "הספר פרץ ממני בחודש. ידעתי שאני הולך לכתוב את זה אבל לא ידעתי מה ייצא", הוא אומר. "זה היה כמו לידה, קלה יחסית, אבל גם סוג של ייסורים שבסופם הייתי שמח מאוד. כתבתי את זה באחוזת ירנטון שבאוקספורד, מקום שאני יושב בו בשנים האחרונות וכותב".
שלא כמו אמו המתייחסת למוות בשוויון נפש מוחלט, סרנה, על אף גילו, מתייחס לסוף באופן מוחשי מאוד. "לפני שאמא שלי התחילה את הדעיכה הזאת", הוא אומר, "הזקנה לא עניינה אותי במיוחד כי בעצמי עוד לא נכנסתי לפרוזדור שמוביל לשם. בגיל 45 עוד לא הרגשתי מה שאני מרגיש בגיל 56, זה הבדל עצום, זו קפיצת מדרגה. אבל מאז שאמא שלי בבית אבות, כבר עשר שנים, זה כמו להיתקע בחדר המתנה לקראת התחנה הסופית, התחלתי להבין שגם אני בדרך לשם. אני מרגיש כאילו הלכתי לרופא והוא אמר לי 'נשארו לך חמש שנים'. ההזדקנות זה כמו מחלה ממארת שאין לה מרפא. הקץ ידוע וקרוב מאי פעם, ואתה שומע כבר את הגיליוטינה.
"הדעיכה שלה, הזכירה לי שאנחנו פה בעירבון מוגבל. כל שבוע אני נוסע עם אחותי לבקר אותה ואנחנו אומרים 'מחר אנחנו כאן'. אמא שלי תמיד אומרת: 'מותק, תעשה חיים כל עוד אתה יכול'".
סרנה מספר שלפני שבועיים לקתה אמו בדלקת ריאות ועמדה כבר למות "ואז בחדר המיון היא אמרה לי 'מפה אני כבר לא יוצאת, אז יש לך סוף לספר'. היא היתה נורא מאוכזבת מזה שהיא לא מתה, היא מתייחסת למלאך המוות כמאהב שכל פעם מבריז".
רק לא להירדם בשמירה
אולי המודעות התמידית לזמן שהולך ואוזל גרמה לכך שמשבר גיל החמישים שתוקף גברים רבים, התפרץ אצל סרנה באופן קיצוני. "הרגשתי מאוד תקוע. הגעתי למבוי סתום בחיים שלי, מכל מיני בחינות. הטריקה הזאת של גיל חמישים - מה שמוריס שוואלייה קרא 'נעורי הזקנה' - התחושה של הכיליון, והדעיכה של אמא שלי, הכל ביחד הצטבר להרגשת מחנק כמו בחדר שכל הדלתות שלו נטרקו. הייתי לכוד ולא ידעתי מה לעשות, אז קמתי ועזבתי את הבית".
זה היה בערך לפני שנתיים. סרנה עבר לגור אז בסטודיו שלו, פגש אשה והתאהב. התיאוריה המנחה שלו למצבים משבריים קשים לקוחה, בין היתר, מ"התנ"ך של עוזבי הבתים", ספר של הנזירה הקנדית פמה צ'ודרון, ששמו "כשהדברים מתפרקים". "היא אומרת: כשהאדמה נשמטת מתחת לרגליך - שם תישאר. איפה שאתה מרגיש בטוח והכל מוכר, שם רובנו שרויים, אבל זה המוות, שם הדעיכה. וכשהייתי כאן בסטודיו, בלי האשה והילדים, והכל רעד סביב, הבנתי שזה מקום טוב להישאר בו ולא לברוח ממנו. נורא חשוב לדעת שאפשר לשנות דברים. שאסור לתת לפחד לנהל אותך. רוב האנשים נשארים בבית או במקום העבודה כי הם מפחדים. צ'ודרון אומרת שאם השדים רודפים אחריך, תרוץ לקראתם ואז הם יברחו או שתתיידד איתם ותראה שזה לא נורא כל כך. אמא שלי אמרה: 'אתה תהיה לבד כמו כלב'. מה כל כך רע להיות כלב? אמרתי לעצמי 'אתה נוסע לשטחים, נפגש עם חמאסניקים במחנה בלטה, אז ממה יש לפחד? מילדים? מאשתך? מחברים?' זה מגוחך, זה כמו שפחדנו ממורים. אני זוכר שחזרתי ממלחמת יום כיפור ואמרתי 'ממי פחדתי? מהמורה לאנגלית? זה גרוטסקי. אני אוהב להתעסק עם הפחדים שלי ולהתעמת איתם".
נשמע כאילו שנהנית.
"המשבר היה תקופה נהדרת. בכלל, רעידות אדמה הן דבר נהדר. כשהחיים האלה ייגמרו אתה לא תשאל את עצמך כמה פעמים נשמת אלא כמה פעמים נעצרה לך הנשימה. את זה אנחנו זוכרים".
אחרי שהסדיר את מערכת הנשימה והחזיר את המפלצות לארון, הוא חזר לפני שנה הביתה. עם הבנה יותר נכונה של הזוגיות, בכלל, ושלו בפרט. "הזוגיות היא עניין ביולוגי טהור, אתה נפגש, אתה מגדל ילדים וזהו, אבל כשהילדים גדלו, אין עוד סיבה להישאר ביחד, כי בסוף אתה מת כמו כלב - לבד. הצפיפות של הזוגיות היא גם הפסיכיות של התקופה. הפסיכולוג שלי אמר שפעם זוגות היו מתחתנים וכעבור 20 שנה אחד מהם היה נפטר, היום זוגות חיים ביחד 50-60 שנה וזה לא טבעי, זה לא אנושי. אמר לי חבר שזוגיות ממושכת זה כמו אנטיביוטיקה, זה הורס את החיסונים הטבעיים. אז איך פותרים את זה? אתה נוסע לחו"ל, יש לך הקריירה שלך, המון גברים ונשים דואגים להיות במקומות עבודה בשעות לא סבירות".
בעצם היית רוצה לחיות לבד?
"לא כעיקרון, אבל אני לא צריך שיכבסו ויבשלו לי. אני מאוד נהנה להסתדר לבד, לא אחת הרגשתי חנוק במערכות זוגיות. תמיד מצמרר אותי כשאני רואה את הגברים בסופר צמודים לטלפון - שזה כמו האזיקונים המודרניים - שואלים את האשה באיזה מדף מונח מה. לא נועדנו להיות מונוגמיים כל כך הרבה שנים. אף אשה לא יכולה להיות גם האהובה שלך, וגם החברה שלך, וגם הזונה שלך, וגם האמא שלך. המונוגמיה עומדת בסערות ומשברים בלתי רגילים. בגיל 45, מקסימום 50, כל הסיפור נגמר ומה שנותר מתמונות החתונה המחויכות הן שאריות בלבד. רוב האנשים בוחרים להמשיך ביחד עם השאריות ולדעוך בתוך הפסולת".
זה תיאור מייאש של המציאות.
"לפעמים פוגשים אנשים, בגיל 50, שהחליטו לעשות משהו. מייצרים משבר, פותחים דף חדש, מנסים לכתוב ספר, לנסוע מסביב לעולם, להתאהב. יש אנשים שעוזבים את הבית בגיל 63 עם אהובה חדשה, רק לא להירדם בשמירה. אבל הרוב הגדול נרדם בגיל 50 ומגיע לגיל 80 רדום לגמרי. אותי לא מעניין לשחק עם הנכדים ולא לשחק ברידג', כל תחליפי החיים העלובים האלה, כי כשיש לך את האמא הדועכת הזאת, הפחד היותר גדול הוא לדעוך. אני בחמש השנים האחרונות יותר פורה מאשר אי פעם, כתבתי ארבעה ספרים, הפכתי את פחד הכיליון ואת אימת הדעיכה, לליבידו".
הטיפול על חשבוננו
הכתיבה הפורה מתבטאת גם ברשימות שהוא מפרסם ב"ידיעות אחרונות". סרנה הוא עיתונאי שטח קלאסי. כמעט בכל שבוע הוא מסתובב בארץ, הרבה בשטחים, מרחרח ומוצא את המחט בערימת השחת ובונה סביבה סיפור שלם. תייר מזדמן שמחפש בסיפוריו את הזר והמוזר. איזו זווית יוצאת דופן ומפתיעה. גיבוריו הם גם רוצחים, אנסים ופושעים. הוא אוהב להתבונן בעולמם של אלה שלא הולכים בתלם. אנשים אומללים שבגלל טעות בניווט מצאו את עצמם בשולי החברה. הוא אפילו מצליח להבין אותם ולחוש אמפתיה, לעתים קרובות נעדרת ביקורתיות. "אני רוצה להיות הקול של האילמים, לא מעניין אותי להיות הקול של הצרחנים. לא הייתי יכול להיות כתב מדיני ולהשתכשך עם כל המפלצות האלו. יש לי בהחלט יותר סימפתיה לכאלה שנחשבים למפלצות כמו רוצח, מחבל, מישהו שעשה פשע מתוך מניע פנימי ומשלם על זה את המחיר. האנשים האלה הם כמוני וכמוך, שקרה להם משבר נורא, הופעל איזה טריגר מילדות שחיכה לזמן שלו. זה יכול לקרות לכל אחד. כל אחד מאיתנו יכול להיקלע לסיטואציות כאלו. אם הייתי צריך להיות כתב מדיני ולספר על אנשים שמבצעים פשעים בלי לשלם על זה את המחיר, הייתי משתגע".
סרנה אינו כתב מדיני אבל את המדינאים והפוליטיקאים הוא מכיר טוב למדי. עם חלק מהם היתה לו היכרות אינטימית. הוא פירסם סדרת כתבות שעסקו במשפחות שבהן צמחו המתמודדים לראשות ממשלה. לשם כך חקר לעומק וביסודיות את הדרמות, הטרגדיות והסודות המשפחתיים של בנימין נתניהו, אהוד ברק, איציק מרדכי ובני בגין.
בנוסף ערך ראיונות עם אביו של ברק ואמו של אריאל שרון, והגיע למסקנות מרחיקות לכת בנוגע להשפעה שהיתה לבית ולהורים על עיצוב דמותם של הבנים. "האבא של ברק יצא מטרגדיה גדולה: הוריו נרצחו כשהיה תינוק באוקראינה, וזה כנראה מה שעיצב את תפיסת העולם של המשפחה הזאת. את הפחדים וכושר ההישרדות. לי היה הרבה יותר מעניין לדבר עם אבא של ברק מאשר לנסוע עם ברק עצמו לארצות הברית ולשמוע את הנאומים שלו. מהשיחות עם האב יכולתי לנבא איך הבן יתנהל בעתיד".
נו, איך?
"בהתחלה לבי יצא למשפחה הזאת כי האבא הזה הזכיר לי את האבא שלי, היה בו משהו מאוד הגון וצנוע, אבל הרבה יותר מאוחר קלטתי לאן המנגנון הזה יכול ללכת. מצד אחד זה הפך את אהוד ברק למין מטכ"ליסט שעומד כל הזמן על המשמר ומצד אחר, לקילר. אחרי זה הבנתי שהקילר הזה לא יכול להצליח בפוליטיקה כי לפי תפיסת עולמו כולם צריכים לציית לו והכל צריך לעבוד במדויק כמו שעון. אלא שפוליטיקה זו ממלכת הכאוס ושום דבר לא ודאי והוא הלך שם לאיבוד. איבד את העשתונות. לא ידע איך להתנהג. פוליטיקה זה לא סיירת מטכ"ל, אתה לא יכול לטפל בש"ס כמו במבוקש פלסטיני".
כלומר?
"אני חושב שיש בו חוסר יכולת מוחלט להקשיב לאנשים. לא פלא שגמר בפיאסקו מטורף".
מה למדת על בנימין נתניהו?
"אל ביבי כראש ממשלה אפשר להתגעגע רק מתוך מצב של אלצהיימר מתקדם. כי הוא איש מוזר מאוד, כמעט נוגע ללב, שכשל מאוד כראש ממשלה, היה גיבור של מין דרמה טרגי-קומית שבה כיכב כדמות אב או רספוטין. הוא נולד לתוך המסגרת המגוננת של המדינה ולמרות זאת נראה לי תמיד הכי נפחד ורדוף מכולם, הכי נרגן. הוא בא ממשפחה עם ציפייה מתמדת ונכזבת לתהילת עולם. שלושה אחים שגדלו בבית שחג תמיד סביב חדר סגור של אב שקוע בעולם אחר, ותמיד, גם כשהיה מוקף 20 מאבטחים, נראה כמי שפועל מתוך היעדר עמוק של ביטחון עצמי ומין ריק פנימי, כמו שגם אחיו המת יוני, התייחס לעצמו במכתביו - בתחושת חוסר ערך החייבת להתמלא כל הזמן במעשים ובמלים".
פוליטיקאים, מסיק סרנה, הם אנשים לא מטופלים. "הם באים עם כל מיני צרות צרורות והפוליטיקה זה הטיפול שלהם - על בשרנו. אנחנו הפציינטים והמטפלים שלהם, אבל לנו זה עולה, אנחנו משלמים את המחיר. פוליטיקה זה הרבה פעמים המקום הכי רחוק שאדם יכול לברוח מעצמו אבל בדרך עושה לעתים נזקים עצומים. המון פסיכופתים מסתובבים שם עם פתולוגיות עמוקות לא מטופלות. הם כל הזמן רק אומרים שהם השתנו ובפועל אנחנו רואים את ההפך. כל שנייה מוכיח ברק כמה הוא לא השתנה ואנחנו נידונו שוב ושוב להיות עם האנשים האלה".
אם היית מדבר עם ההורים של אולמרט, מה לדעתך היו המסקנות?
"אולמרט פרקליט ממולח שמצליח לשרוד. תמצית העורך-דין הממולח והערמומי. הוא נחלץ מכל צרה בעור שינינו ולא בעור שיניו, זאת דוגמה מזעזעת בפירוש. האפשרות שאיש כזה יישאר לאורך זמן היא הרסנית מבחינה מוסרית. הוא שרדן ערמומי אבל לא פסיכי. הוא לא מאפשר להיכנס לעזה, הוא לומד. הוא עורך דין".
מה ירון לונדון מבין
בשירותו הצבאי הסדיר היה סרנה מפקד טנק בסיני בזמן מלחמת ההתשה. במלחמת יום הכיפורים לחם ברמת הגולן אבל כעבור כמה שנים הוא והצבא נפרדו בהסכמה הדדית, מסיבות פוליטיות. "קלטתי מה זה הצבא, והבלגן והטיפשות הזאת - שומר נפשו ירחק. אמרתי שלום. הצבא לא התעקש. זה היה כמו גירושים מתוך הסכמה". את הקריירה שלו הוא התחיל בכנסת. עבד עם מרדכי וירשובסקי ואמנון רובינשטיין. אחר כך התחיל לכתוב ב"כל העיר", ולאחר מכן בעיתון "חדשות". הוא נישא למיכל, וכעבור חמש שנים התגרש. ב"חדשות", הכיר את אשתו הנוכחית סמדר, פעילה באגודה לזכויות האזרח. יש להם שני ילדים, ענת, בת 14, ונעם, בן 18, שמתגייס בעוד כמה שבועות. ב-1986 עבר ל"ידיעות אחרונות". בגיל 40 התחיל לכתוב ספרים. הספר הראשון שיצא לאור היה הביוגרפיה של יונה וולך; אחר כך פירסם את "צייד הזיכרון", רומן שחושף סיפור רצח בתוך משפחתה של הציירת יהודית לוין; "מוזונגו" הוא סיפורו של ניצול ישראלי מהתרסקות מטוס באפריקה; "מקום של אושר", אסופה ממאמריו; "שיטפון", רומן על צלם עיתונות שמסתובב בשטחים וחווה משבר בנישואיו; ולפני חצי שנה יצא לאור "עד מדינה", סיכום על פני 500 עמודים של 25 שנות עבודה עיתונאית של סרנה בשטחים. "התייאשתי ממה שקורה שם", הוא אומר. "אני יודע שחלק עצום של האשמה מוטל עלינו, למרות שכל מיני אנשים עכשיו אומרים שנמאס להם מהערבים - כמו ירון לונדון שאומר שיש לו עכשיו 'פיקחון אכזרי'. איזה קשקוש. זה עיוורון אכזרי. ברגע שאתה מסתכל מסביב ורואה שרוב האנשים שמריעים לך זה אספסוף, אתה לא במקום הנכון - יותר קל להגיד 'נשבר לי הזין' מהערבים מאשר להגיד 'נשבר לי הזין מאיתנו'".*
<<
