כדי להתקבל לבית ספר "קשת" בירושלים, כך הבדיחה הרווחת, צריך להירשם אליו כשהתינוק לומד לזחול, אם לא קודם. את בית הספר הראשון שהוקם כגשר בין דתיים וחילוניים מלווה כמעט משנתו הראשונה רשימת המתנה אימתנית של הורים המנסים להידפק על דלתותיו. מקצתם נוהגים אפילו לעבור דירה לקטמונים, שכונה על גבול המצוקה שבה פועל בית הספר, כדי לשפר את סיכויי הקבלה של ילדיהם.
סוד הקסם של קשת לא נראה לעין. מעולם לא התפארו שם ברמת לימודים גבוהה במיוחד או בהישגים לימודיים יוצאי דופן. קשת קם בשנות ה-90 במטרה לחנך לסובלנות ולחנך ילדים למעורבות חברתית - והוא בהחלט מצליח בכך. הוא הוקם בירושלים, בין השאר כדי לענות על צורך של זוגות מעורבים דתיים וחילוניים בחינוך מגשר ושיתופי, אך גם להוות מודל חברתי. מהר מאוד הפך קשת למוקד משיכה לחילונים שהיהדות יקרה ללבם.
הילדים בקשת נוהגים לומר שהם כבר לא מבחינים בכיפות. כלומר הם שוכחים מי דתי ומי לא. אבל כמה כללים קשוחים המאפיינים את המודל שקשת "רשם עליו פטנט", מבטיחים שלא יהיה טשטוש זהות או מעבר בין הקבוצות. זאת כדי להבטיח להורים חילונים שילדיהם לא ינסו לחזור בתשובה או להורים הדתיים שבנם לא יחליט להוריד את הכיפה. ראשית, על הילד להצהיר לאיזה מחנה הוא שייך, ולפי ההגדרה שלו ושל ההורים הוא לוקח חלק בפעילויות של הקבוצה שלו. כך למשל ילדים חילוניים אינם יכולים לקחת חלק בתפילה. בשעה שהילדים הדתיים מתחילים את היום בתפילה, מתנהל דיון כיתתי משמעותי בענייני היום לחילוניים. כמו כן בבית הספר יש דגש על לימודי יהדות. כל הילדים לומדים מקצועות הקשורים לתרבות היהודית באופן מורחב מבתי ספר אחרים, אבל הילדים הדתיים מקבלים תגבור בנושאי יהדות ודת.
אך למרות ההדגשה על הייחודיות של כל קבוצה, משום מה התחושה היא שהנהירה לקשת היא תמיד חד סטרית, של החילונים. כל שנה יש בעיה להשיג דתיים פתוחים מספיק ובטוחים בעצמם שאינם חוששים מהשפעה של החילוניות על ילדיהם.
<<
