דוד רבקין מתעד בצילומיו אך ורק את מי שהוא "נאשי" (משלנו), כלומר איש ימין
רבקין. ויש לו אפילו צילום של דרוזי אחד, שמעוטר בכיתוב "ליכודניק"
תצלום: לימור אדרי
נפגשנו כדי לברר אם צלם עולה רואה את ישראל בצורה שונה מצלם ותיק: את נופיה, את אנשיה, את האור והצבע של המדינה החדשה. השאלה תקפה, שהרי רבים ממאות הצילומים שמציג דוד רבקין באתר באיטרנט מוקדשים לארץ הזאת. אלא שבתוך דקה התגלגלה השיחה לפוליטיקה. במבט לאחור, התפנית הזאת היתה צפויה. את הרמז הראשון היה אפשר למצוא בעצם העובדה שתחת ההגדרה ערים ומקומות בישראל, מככבים יחדיו באתר שלו בשפה האנגלית חברון ותל אביב, מערת המכפלה והמרינה בהרצליה.
"זה באמת אותו הדבר", הוא פוסק; "גם בן גוריון חשב כך". דווקא רבקין, בן 32, לא תמיד חשב כך. למען האמת, הוא לא חשב על כל אלה בכלל קודם שעלה לישראל ממוסקווה, לפני תשע שנים. בן לאב יהודי ואם לא יהודייה, בקושי ידע איפה ישראל. המחדל הזה בא על תיקונו באופן מרשים: אין היום מאחז בשטחים שרבקין אינו מכיר, או שלא תיעד אותו בצילום. מעלה רחבעם זה הרי בדיוק כמו ראש העין, מקום מגוריו, רק שאיש לא טורח לתעד אותו. את התפקיד הזה נטל רבקין על עצמו.
היעוד הזה חדש, יחסית. עיסוקו של מתכנת המחשבים בצילום נולד מתוך ההתנתקות והמאבק לביטולה. רבקין היה חלק מן המאבק. "התחלתי באירועים כתומים", הוא משחזר. "אני לא צלם שעומד מהצד. אני לא מסוגל לצלם היום את הכתומים ומחר את שלום עכשיו. למען האמת, אני גם לא רוצה לצלם את שלום עכשיו. זה לא מעניין אותי. אני חלק מקבוצה חברתית, רק עם מצלמה. בזכות זה יש לי נגישות למקומות שאחרים לא מגיעים אליהם.
"המתנחלים לא אוהבים צלמים. גם אני צריך להסביר מי אני ומאיפה אני בא, ועדיין אני זר, לא שייך", מוסיף רבקין בלי טינה. "גם הם צריכים ללמוד, שיש רוסים שלא שומרים שבת, אבל אין להם קרניים, גם לאלה שאינם יהודים על פי הגנטיקה. פעם חשבתי להתגייר, אבל היום איני מרגיש שום צורך. יהדות זו לא גנטיקה, אלא הגדרה של שותפות גורל ומטרות".
המטרות של רבקין זהות לאלו של משה פייגלין, שעם מחנהו בליכוד הוא נמנה. ספרו של פייגלין היה כרטיס הכניסה שלו לישראליות, ומאז הוא שם. אלא ש"מנהיגות יהודית" של פייגלין היא רק מעגל שייכות אחד. יש גם את קבוצת "מעוף", של אינטלקטואלים דוברי רוסית מן הימין הרדיקלי, יש קבוצה של בלוגרים, שבה חברה גם לריסה טרימבובלר, יש את חוג ז'בוטינסקי שפעיליו נפגשים מדי חודש בחודשו במצודת זאב, יש את קבוצת אלטלנה המורכבת מרוסים שזה מקרוב באו ומוותיקי אלטלנה, המפליגים מדי שנה ביום הזיכרון ללב ים להשליך זר, ויש המעגל הכתום הרחב יותר, לאו דווקא רוסי.
ריבוי המעגלים הזה מציב את רבקין, שאינו צלם מקצועי, במקום מיוחד מאוד על המפה: הוא מתעד את האקטואליה האלטרנטיווית, שיש מן הסתם כאלה החרדים, ואחרים המקווים, שתיהפך יום אחד להיסטוריה האמיתית של ישראל. כך אפשר למצוא באתר שלו את האנדרטה לזכר יצחק רבין במקום הרצח בכיכר, ומתחתיה תשובה שכתב רבקין למגיב: "גורמים רשמיים אומרים שראש הממשלה נרצח בכיכר מלכי ישראל; אני חושב שהוא נרצח ברכבו, בדרך לבית חולים איכילוב"; אפשר למצוא שם הרבה חברון, ומתחת לצילומים ויכוח עם מגיב שבו טוען רבקין, כי המוסלמים בעיר מבקשים לגנוב את זהותו על ידי הרג יהודים. יש שם גם צילום של בניין מצודת זאב מזווית ההופכת את הבניין ליציר כלאיים בין העוצמה של מגדלי התאומים להוד של הכותל. מסיפורי האקטואליה האחרונים, העלה כבר לאתר תמונות מהעצרת של "מנהיגות יהודית" לזכר קורבנות הרצח בישיבת מרכז הרב בירושלים, שהיתה גם מסיבת הוקרה לאחד מן השניים שחיסלו את המחבל, גם הוא חבר הליכוד.
כל המורכבות הזאת של סוגיית הזהות הוצגה בתערוכה לפני כשנה, תחת הכותרת "נאשי", שתרגומה המדויק יותר בעברית הוא "משלנו". רוב המצולמים הם רוסים, חלקם סתם כתומים, ויש גם דרוזי אחד שצילומו מעוטר בכיתוב "ליכודניק". המכנה המשותף הברור הוא הזהות הימנית. "בואי נחליף ימני ב'ציוני', מציע רבקין עסקה רעיונית; "אני אפילו לא מעוניין לצלם את השמאל. אני לא מבין אנשים שכבשו את השטחים במלחמה ואחר כך הם משרתים את המטרות של האויב שנגדו נלחמו. עם זאת, אין לנו כוונה לשנות את המדינה. קודם אני רוצה לשפר את עצמי. רק אחר כך, אולי גם את המדינה".
