התופעה של הדבקת הזמן ידועה כבר אלפי שנים אך לא תוארה עדיין על ידי הפיזיקאים בצורה המניחה את הדעת וגם בכתבי הקדמונים היא רק נרמזת בין השיטין, בכמה פסוקים אצל בן-סירא ובקוהלת. היא תובן מיד באמצעות דוגמה.
אתה קם בבוקר. מתעורר באותה שעה, מוקדמת מדי, שנחרתה זה כבר בבשרך, כמה דקות לפני צלצול השעון המעורר. הגוף כמו למד כבר את הרגע, ובעיקר את הצלצול המזעזע הזה של השעון, והוא מקדים ערות למכה הזאת. אתה קם והולך אל חדר האמבטיה, אל הכיור, שוטף את פניך במים קרים, ובתנועות אוטומטיות כמעט שולח יד אל המברשת ואל משחת השיניים ומביט בראי. הנה אתה. הנה אתה שמתמול-שלשום.
רגע. זה היום או אתמול? הרגע הזה - הוא מחר או היום? עכשיו או שלשום? איפה האתמול? לאן הוא נעלם? ואיפה השלשום? לאן? לאן התכווץ השלשום? ומה קרה ליום שלפניו? היכן הם הימים? מה קרה להם? איך עבר הזמן? כמין שכבות דקות, פחות מכנף-שפירית, פחות מצלופן, פחות מנייר שרוף - נעלמים הימים בין רגעי הבוקר הללו הנדבקים זה לזה למן בוקר אחד קדמון שנעלם זה כבר בעבר.
זוהי התופעה של הדבקת הזמן. הבקרים באים כה תכופים בזה אחר זה עד שהם נדבקים זה לזה, והימים שביניהם נמחצים ונמוגים. יש לכך סיבה גלויה: להדביק, כידוע, פירושו להשיג מישהו במירוץ. כמו בסיפור על אכילס והצב. זנון היווני בנה עליהם כידוע פרדוקס מפורסם, ואמר שאכילס, למרות זריזותו, לא ישיג את הצב לעולם. אבל זנון טעה כידוע, ואכילס, למרות הפרדוקס, הדביק אותו במהירות. הזמן הוא אכילס, אנחנו הצב. נחושים, עקשנים, רצופים ומתמידים כמיטב יכולתנו. הזמן הוא אכילס: רודף, משיג ומחלק שלל. הוא מדביק את הצב, קופץ מעליו, טס לכל רוח. הבקרים אינם נדבקים זה לזה אחורנית, אלא קדימה! הזמן מדביק אותך, משחיל את הבקרים על חוט הזמן, רואה כבר את החרוז הבא, ואת הבא אחר הבא.
והיום הזה? הזה עכשיו? האם גם הוא בבואו נראה כאותו צל עובר? לא. מעט לאחר המקלחת נפתח לו היום, והוא בבואו נראה אחרת תמיד; האור האחר, הרוח, כולם שותפים בהבטחה שהכל יהיה אחרת. ההפך מכל צל. הוא הדבר עצמו: מלא רעש ומעשים, מבטים ופגישות, ומלא רחשים, רצונות, מאמץ להבין, רעב, צמא, חרדות, כוסות-קפה, החלטות, שיחות טלפון, אנשים, תיאומים, המון עתיד - תוכניות, תאריכים, ציפיות; המון עבר - הסברים, חרטות, סיכומים. לפעמים גם מעין הווה: אתה גונב מבט על מעשיך, על חיי אהוביך; לפעמים אתה מספיק עוד לשבת בגן ולהביט בפריחת הוורדים ובתנועת העננים, לראות ציפור שותה מפתח המזרקה. ואתה רואה חדשות ורוצה למות וקם ושם מים לכוס תה.
איפה הם הימים? לאן הם נעלמו? והילדים? והפרחים? והישיבות ההן על המרפסת? והטרחות? והאסונות? הם שם. הם שם כולם. דבר לא נעלם. אבל הם הותרו זה מכבר מחוט הזמן והם עומדים להם סביב כמו נוף, מין ארץ שהלכת בה.
והבקרים: בהם אתה רואה את הטיסה במלוא מהירותה. אכילס הזמן מטיח עצמו בעדך. אתה נדבק אל העבר, מוטח אל העתיד באותו הרף-עין עצמו, רואה את הימים שהיו עוד, ויהיו, בלעדיך.
ב. שיבות זמן
לא הכל הבלים. מה שהיה וחלף יכול לשוב ולהציץ אל תוך מה שכיסה אותו. הדברים הם פשוטים והם נחלת כולם, אלא שקולם חרישי. לא מדובר בזיכרונות, וגם לא בצלקות, אלא בשיבתו של הזמן. אביא שלושה משלים מחיי, אבל אני יודע שבכל פרט מן הדברים הללו אני חוזר על דברי אחרים, רבים כחול אשר על שפת הים.
בני, הגבוה ממני בראש (ואני גבוה בראש מאבי), היה נישא על זרועי. היה לו מקום קבוע ונוח, מעט מעל המותן. הכל היה נעשה איתו - חימום הבקבוק, הטענת מכונת-כביסה, הליכה למכולת, ושרירי הזרוע צמחו בהתאם. הוא היה שם כאילו כך נוצר. הוא יצא ממני כמין חוטר. עכשיו הוא גבוה ממני בראש. מקומו על זרועי עוד רשום בי. במקום הזה אפשר להביט פנימה אל ימי ינקותו בלי חוצץ. התאים שבעור, בהתחלפם, מסרו תמיד לבאים אחריהם מה שהיה בהם.
בן חמש הייתי, או שש. שיחקתי בנגרייה. מעדתי והתגלגלתי מכל המדרגות שבין אולם הנגרייה למרתף, ליד הקומפרסור. כמו כדור התגלגלתי - ממדרגה למדרגה. מן המדרגה השלישית ואילך ארז אותי הגלגול בצורת גליל ולא יכולתי להתנגד לו. כל מדרגה היתה חבטה וכל גופי התמלא שבבי-עץ ואבק. ובתוך הגלגול אמרתי לעצמי שאני דומה לכדור המתגלגל ונופל ושכך מרגישים כשמתגלגלים, ובתוך הגלגול נדהמתי מאורך המורד ומכוח הגלגול, עד שהגעתי למטה, לתחתית גרם המדרגות, חבול, על סף בכי. איש לא ראה זאת. הנגרייה רעשה והכל התרחש בין המכונות. קמתי וישבתי על המדרגה התחתונה וגיליתי בפליאה שכולי בריא ושלם. החלטתי לא לבכות. ההחלטה הזאת מתרחשת בי מחדש בכל פעם שעולה בי הסיפור הזה. הגלגול נותר בעבר. ההחלטה נשארה כדבר הנוצר בהווה.
אנחנו נפגשים לעתים רחוקות מדי. שנינו עסוקים מאוד. נסיעה של שעתיים מפרידה בין בתינו. התירוצים הרגילים. נפגשנו כשהיינו בני ארבע-עשרה. ניגנו יחד. הוא לימד אותי מתמטיקה. הוא אמר לי דברים שעליהם בנויה זהותי כאדם. משפחתו יקרה לי כמשפחתי. חודשים חולפים בלי שאנחנו רואים זה את זה. וכשאנחנו נפגשים - נמחק הזמן; נמחקים חודשי הפרידה, נמחקות השנים. נדמה ששני גברים בגיל העמידה עומדים זה מול זה (הוא כבר סבא!), אבל אלה שני נערים. נפשותינו קשורות זו בזו. זו שיחה אחת, דרוכה, נרגשת, שלא נקטעה מאז.
אבי היה אומר על ידידו הטוב, הרחוק, שבכל פגישה נמשכה השיחה הקודמת עמו בדיוק מן המקום שבו נקטעה. רבים אומרים על פגישות עם ידידיהם: כאילו לא עבר הזמן בכלל. זהו ניצחונה המוחץ של הידידות על החלוף. הזמן המחובר לדיבור שב ומבקיע בצינורות הזמן שבצרור החיים.
<<
