בתוך ההמולה הצרכנית של שוק הספרים בארץ נדחקות לשוליים יצירות רבות זמן קצר אחרי פרסומן, כדי לפנות מקום לכותרים חדשים. רגע לפני שהם נשלחים לתהום הנשייה, הנה מבחר המלצות על ספרים שלא זכו לתשומת הלב הראויה בשנה שחלפה, מאז שבוע הספר הקודם
לב משוגע
דורית אבוש, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 334 עמ', 88 שקלים
אדם מושך מאחוריו שובל של רגשי אשם, שרק מתארך במרוצת השנים. פעמיים שימשתי, ואני עדיין משמש, יושב ראש ועדת פרס ספיר לספרות מטעם מפעל הפיס. שבעת השופטים מקבלים לידיהם יותר מ-70 כותרים. מתוכם יעלו חמשת הנבחרים, ומתוך אלה יעלה נבחר הנבחרים (השנה, לראשונה, מוענק פרס נוסף לספר ביכורים).
בכל בחירה יש מידה רבה של שרירות, אפילו של התאכזרות, ורק לעתים רחוקות קורה שספר נבחר פה אחד. במקום חמישה ספרים שעלו בגורל היו חמישה אחרים יכולים לעלות, לא רק בהרכב שופטים אחר, אפילו באותו הרכב, ואם לא כל החמישה - אז שניים-שלושה. לי עצמי קרה שנשתנה טעמי בטעימה נוספת לאחר ששקע הרושם הראשון ונצטלל; התלהבות ראשונית פגה פתאום, או להיפך - נתעוררה במבט שני. האם מתבקש מבט שלישי? לא תמיד היתה לסופרים ולספריהם הזדמנות נוספת, גם לא לשופטים ולמשפטם.
ככל שמצטמצם מרחב הבחירה - קודם חמישה ואחר כך אחד בלבד - כך מתעצם לו רגש האשם. בשנה שעברה נדחק ספרה של שירי ארצי "בוץ" (חרגול פלוס), והשנה נדחק ספרה של דורית אבוש "לב משוגע" (הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה). בחמישה מקומות יש מקום לחמישה ספרים, לא יותר, וייתכן שהמתכונת של מירוץ סוסים אינה מתאימה למירוץ סופרים; אך אין מדינה שאין מפריסים בה פרסים.
אין לי ייפוי כוח לדבר בשם עמיתי הסופרים, אך בהכירי אותם אני משוכנע שאל כל אחד ואחת מהם מתלווה רגש אשם פרטי, תחושה של החמצה.
אני מתוודה עכשיו, עם פתיחת שבוע הספר, שאולי ניתן עדיין להחיות את שני הספרים הטובים האלה לבל יירדו בטרם עת מן המדף, לבל יילכו בדמי ימיהם בדרך כל נייר; דווקא הקוראים מסוגלים עדיין לתקן את אשר עוות בתום לב.
יוסי שריד
המצב העברי
לילך נתנאל. הוצאת בבל, 205 עמ', 88 שקלים
במציאות ספרותית סבירה היו מתווכחים על הספר הזה; היו כאלה שהיו מעריצים אותו והיו כאלה שמתנגדים לו, לא יכולים לו. ריחו החזק של הספר הזה - ריח של ספרות, מגע של אריג משובח של דף של פרוזה - היה נודף למרחוק; חוקרי ספרות עברית היו שולפים את סרגליהם ומותחים קווים אל העבר הרחוק, מעוררים את אבות הספרות העברית משנתם בת מאת השנים.
דבר מזה לא התרחש עד כה: מלבד ביקורת אוהדת וטובה אחת (של פאר פרידמן, ב"מעריב") זכה הספר הזה לשתיקה ולעוד שתיקה. "בלילה נעים פתיתי אור ומבהיקים מתוך הבתים. אנשים רבים מאריכים את יומם ומאחרים לשכב לישון. בלילה יושבים אנשים בביתם ומשתמשים בכליהם ואוכלים מעשה ידם. אורות אצורים באהילים צבעוניים. עצים ומבנים וערפילים של לילה עוטפים את הבתים וסופגים קול וסופגים אור. אדם רוחץ את גופו ומשיל את יומו. יותר משהוא נהנה מן המים הוא נהנה מגופו שכל היום הוא נשכח וכעת הוא עירום (...). רב האור הנופל מן הבתים ואין משימים אליו את הלב" ("המצב העברי", עמ' 94).
זוהי שגרת הטקסט של הספר הזה, והרי ברור לכל הקורא משפט כזה, אם לא נתחרשו אוזני-הקריאה שלו, כי נבעו כאן מים נסתרים של כתיבה מזמן אחר לגמרי. ואולי זו צרתו של הספר - הוא טוב מדי עבורנו, הוא כמו מטבע עתיקה שהיתה שווה פעם הרבה וכיום אי-אפשר לקנות בה דבר, והסוחרים אינה מכירים בערכה.
"מלאך האבן" מאת הסופרת הקנדית מרגרט לורנס הוא מהספרים הטובים ביותר שקראתי בשנתיים האחרונות בצד "כיכר היהלום" מאת מרסה רודורדה (הוצאת כרמל), שני הרומנים של לידיה ז'ורז' הפורטוגלית (הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה), ו"פנים צרובי חמה" מאת שמעון אדף (עם עובד).
"מלאך האבן" הוא יצירת מופת נדירה. את הגיבורה שלו, הגר שיפלי, אפשר להעמיד בשורה לא ארוכה של גיבורות ספרותיות בלתי נשכחות כמו אנה קרנינה, מאדאם בובארי, והגיבורה החדשה, הבלתי נשכחת, אורי אלחייני של שמעון אדף. הגר שיפלי שונה משתי הראשונות משום שמעולם לא היתה יפה או כובשת-לב, ומן האחרונה שכן אורי אלחייני היא אשה צעירה לעד, אם יענה האל לבקשה המובעת בשמה.
ואילו הגר שיפלי היא אשה בת 90, מפוכחת, משוללת אשליות, קנטרנית, אופיה קשה והיא בעלת גאווה ורוב-זעם. הגר שיפלי אינה מוכנה להודות בחוסר האונים שבו היא שרויה עתה, כנטות יומה, כשהיא חולה וזקוקה לסעד.
"מלאך האבן" הוא רומן על זיקנה וגם רומן משפחה מורכב. העונג על קריאתו לא היה עונג רוחני אלא עונג חושני, כמעט גופני, שכן זה ספר מאוד גופני, המספר על הגיבורים שלו דרך גופם. כך, גופה של הגר הזקנה מתפורר והולך, והיא מתעסקת בקיבתה ובסוגריה ובמזון שהיא יכולה או אינה יכולה לעכל. גם בעלה המנוח מתואר בעיקר דרך גופו. חסון, בעל גוף וגס הליכות. לכל האנשים בסביבתה של הגר שיפלי יש נפח, נוכחות גופנית.
דרך השפה מחוללת מרגרט לורנס אותה טרנספורמציה, שהיא היא סוד האמנות, ההופכת חוויות קשות מאוד לחוויה של עונג. מי שאוהב לקרוא ספרות אמיתית מכיר את הסתירה הזאת, גם אם אינו יודע ליישב אותה. מרגרט לורנס היא אמנית גדולה של השפה, שמשרטטת את היחסים האנושיים בדייקנות שאין דומה לה וללא פשרות.
רות אלמוג
יעמוד בני
יצחק לאור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 100 עמ', 68 שקלים
יצחק לאור הוא משורר מקורי וסופר רב כוח, שמנגח ושונא ואינו מתייחס לעצמו ברצינות רבה מדי. הוא בעיקר לא מתייפייף. הוא מזרים דם שחור בוורידי גיבוריו, וכותב במיץ של ברזל חלוד ולא בעט טבול באו-דה-קולון.
לאור כותב באהבה על אשה ועל בן, ומנהל משחק אהבה קוצני עם ארצו המדממת - לכן הוא אינו קאנוני ואיננו מכונן. סופרים קאנוניים אינם מתלכלכים ואינם מצחיקים ואינם בועטים. מה שחסר ללאור הוא שהכעס שלו, לפחות במאמריו, יהיה טבול במעט בהומור יהודי, שהיום הוא ערבי, כי הוא נכנס לקורא אל מתחת לעור.
כשאני קורא את מאמריו של לאור - בין אם מאמריו המלומדים, והוא באמת מלומד, ובין אם הפוליטיים - אני רוצה להרוג או ליהרג. אבל בה בעת אני מכבד את החתרנות שלו. יכול להיות שבשנאה שלו מצויה גם אהבה, ואינני יודע מה היא. אני אוהב ספרות שבאה מן הבטן וההשפלה, שיודעת כעס, ולא באה מחינניות מבוימת כמו אצל הקאנוניים. אני איש שבעיני לאור השתתף בבריאת הנכבה ומה שעשיתי הוא פצע ממאיר, אבל אני מוגן שכן יש לי היכרות עמוקה ואהבה גדולה למישהי שגם היא כותבת נהדר, ושונאת את המדינה שלי שהקמתי בשבילה ובשביל לאור.
רוב מבקרי הספרות שאינם אוהבים את לאור מבינים רק את מה שכבר קראו קודם לכן. הסופרים "החשובים" כותבים את מה שכבר נכתב. הביקורת בחלקה הגדול כותבת את הספרים של החשובים עוד טרם נתפרסמו, כי היא יודעת מה הם צריכים להיות. לאור לא נחמד מספיק, הוא אינו כותב בשם "אנחנו" או "העם". בביקורתו הוא הולך עד הסוף, ואני קורא ורוצה להתאבד. אבל מוטב לאור עם שיריו וסיפוריו מאשר רוב הקאנוניים המתוקים של אמא שלהם.
יורם קניוק
משהו רענן
פ.ג. וודהאוס. תירגם מאנגלית: דן דאור. הוצאת חרגול, 232 עמ', 84 שקלים
אלפי ספרים בעברית יוצאים לאור מדי שנה, ורק טבעי שרובם אינם זוכים לתשומת לב כלל. יש ביניהם לא מעטים שלא מקבלים את היחס הראוי להם מבחינת איכותם, ייחודם ותרומתם לעולם הקורא עברית.
אותה תרומה אינה חייבת להיות כבדת ערך; נדמה לי שתרומות מסוג זה, בין בכוונתן ובין בתוצאתן, יש לנו למכביר. הספר שלא זכה לתגובה שלה הוא ראוי, בעיני, איננו מאלה. עולם הספר העברי הסתדר נפלא בלעדיו 93 שנים (הוא נכתב ב-1915) והיה חי בשלום בלעדיו עוד 93 שנים. זה בשום פנים ואופן איננו ספר חשוב. להיפך, חשיבותו בעיני היא בכך שהוא ספר לא חשוב.
אני מתכוון ל"משהו רענן", אחד מ-96 הספרים שפירסם פ.ג'.וודהאוס ביותר מ-70 שנות כתיבה. הוא הלך לעולמו בגיל 94, בשנת 1975. את "משהו רענן" תירגם מאנגלית דן דאור, והוא ראה אור בהוצאת חרגול/עם עובד, שהוציאה ב-2005 (כחרגול בלבד) את "טוב ויפה ג'יווס" בתרגומה של ג'וד שבא.
העולם שעליו כותב וודהאוס מאוכלס באנשי אצולה זוטרה (בנים שניים של רוזנים) צעירים חסרי מוח, משרתים אנגלים בעלי שליטה עצמית מדהימה ותושייה אינסופית (ג'יווס היחיד במינו), צעירות יפות, עניות וחכליליות, וצעירות יפות, עשירות ופותות. יש גם דודות, רוזנים פזורי דעת, מזכירים אישיים טורדניים. הכל מתרחש באיזו אנגליה מדומיינת בין שתי המלחמות, והעלילות ממש לא חשובות.
אז למה זה ספר מוחמץ? כי הוא מלא באותו משהו שקשה מאוד להגדיר, ובהעדר ביטוי נכון יותר אקרא לו "רוח טובה". לא במקרה נחשב וודהאוס בעיני רבים - כמו דגלאס אדאמס, עוד סופר שערכו האמנותי הוחמץ - כ"סופר הקומי הגדול בכל הזמנים".
למה הספר בעל ערך בעיני? כי כך הוא מתחיל: "שמש של בוקר אביב נאה הרעיפה חן ונועם על העיר לונדון. דומה שחומה המרענן הפיח נמרצות חדשה בפיקדילי, בתחבורה ובהולכי הרגל כאחד, נהגי אוטובוסים השתוללו, ואפילו עווית השפתיים של המסיעים את אדוניהם פינתה מקום לחיוכים לא בלתי חביבים. שוטרים שרקו בעמדותיהם, לבלרים טיילו בדרכם לעבודה, קבצנים נטלו על עצמם לשכנע זרים גמורים לשאת בעול פרנסתם באותו עזוז אופטימי שמבדיל בין הצלחה לכישלון. היה זה אחד מאותם בקרים שמחים".
<<
