המלים ככישוף והכישוף שבמלים, שיחות על ספרות המזרח הקדום, מאת ש' שפרה, ספריית האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 2008, 356 עמודים
במסה קצרה שהתפרסמה ב-1991, "למה לקרוא את הקלאסיקה" (העברית אינה מספקת מקבילה נוחה ל-Classici באיטלקית, או ל-Classics באנגלית), בחן הסופר האיטלקי איטאלו קלווינו ארבע-עשרה הגדרות הנובעות זו מזו, הגוברות אט אט זו על זו, של מהות היצירות המכונות "קלאסיות" בתרבות המערבית. ההגדרה הראשונה קובעת כי "יצירות קלאסיות הן אותן היצירות, שעליהן אתה תמיד שומע אומרים: 'אני קורא שוב את...', אף פעם לא 'אני קורא את...'". כלומר, היצירה הקלאסית היא מקום שאליו שבים וחוזרים, מקום שבו תמיד כבר היינו בעבר.
בסוף דיונו המבריק והצלול (כלומר, בעצם, ה"קלאסי"), מעמיד קלווינו שתי הגדרות מהופכות בצמוד זו לזו. ההגדרה השלוש-עשרה קובעת כי: "יצירה קלאסית היא יצירה אשר דוחקת את רעש ההווה לכדי רחש-רקע, אשר יחד עם זאת אין היא יכולה בלעדיו". ואילו ההגדרה הארבע-עשרה קובעת: "היצירה הקלאסית היא יצירה שמצליחה להתקיים כרחש-רקע, גם כאשר גובר ההווה, שכבר לחלוטין איננו תואם לה".
יהיה אשר יהיה תוקפן של ארבע-עשרה ההגדרות הללו (כמספר השערים המוליכים אל השאול, לפי מסורת אחת במיתולוגיה המסופוטמית), דבר אחד ברור: אין לה לקלאסיקה כוח שכנוע. מי שלא קורא יצירות קלאסיות לא ישתכנע בעקבותיהן כי יש טעם לעשות כן. ובכל זאת לא מעטים יודעים את החמדה שאין כמוה: הקריאה ביצירות הגדולות של העבר.
תרומתה של ש. שפרה לספרות העברית ידועה ואינה זקוקה לסימוכין. הופעת אוסף התרגומים מספרות מסופוטמיה "בימים הרחוקים ההם", שפירסמה יחד הפרופ' יעקב קליין מאוניברסיטת בר-אילן לפני יותר מעשור, היתה אירוע תרבותי מכריע, שהדיו חרגו מגבולות הדיון הספרותי הצר. דרך אסופה זו נחשפו אלפים רבים של קוראים בארץ למגוון יצירות ספרותיות מן העולם השומרי והאכדי שעד אז היה מוכר רק בחלקו הקטן. בכך, בהינף אחד, התרחב והעמיק האופק התרבותי והלשוני של העברית והגיע לשורשיו הקדומים במרחב ובזמן.
האם מותר אם כן לומר עתה כי עלילות גילגמש, או מיתוס הבריאה הבבלי אנומה-אליש, או הקינה על חורבנה של אור, הן בחזקת יצירות קלאסיות בלשון העברית, יצירות ש"עליהן תמיד אתה שומע אומרים: 'אני קורא שוב את ...'"? התשובה ברורה: לא. והסיבה לכך מצויה בהגדרות האחרונות של קלווינו שהובאו לעיל: היצירה הקלאסית עומדת תמיד במעבר יבוק, אוחזת ונאבקת עם רעשי הווה כמו יעקב הנאבק במלאך: אין היא יכולה לנצחו, אך אין היא גם נכונה לסגת מפניו. והתמודדות שכזאת בין, נאמר, עלילות גילגמש לבין רעשי ההווה לא מתקיימת כאן, ולמען האמת גם לא מתקיימת לדעתי בשום מקום אחר בעולם. השמועות על מותה של התרבות המסופוטמית העתיקה לא היו מוגזמות.
ובכל זאת, מפתיע כמה חי יכול טקסט מת להיות. בחמשת פרקיו של ספרה הנוכחי מצליחה ש. שפרה להנשים רבים מהטקסטים הספרותיים הללו באמצעות סקירתם, בחינתם, והשוואתם זה לזה וליצירות שמחוץ לקורפוס המסופוטמי. הדיון בהם נעשה בקטגוריות מודרניות, וגם אם יש בכך אנכרוניזם כלשהו (כמו הביקורת על מעמד האשה במסופוטמיה הקדומה), הרי שהתוצאה מצדיקה את הצעד הזה: הטקסטים העתיקים נהפכים כך לבעלי משמעות קיומית עכשווית. הפרק הראשון בספר נקרא "האדם לבדו", והוא כולל בעיקר דיונים על סיפורי גבורה שונים: עלילות גילגמש, המחזור על לוגלבנדה והסיפורים שבמרכזם דמות הנשר המיתולוגי, האנזו. הפרק השני, "עזר כנגדו", בוחן דמויות נשיות בספרות המסופוטמית, בעיקר של האלה איננה-אישתר, אך גם את דמותה של המלכה ההיסטורית-אגדית סמירמיס.
בפרק השלישי, "האדם בורא את האל כצלמו", נסקרים מיתוסי הבריאה המרכזיים של שומר ואכד, שברבים מהם יש תפקיד מכריע לאל אנכי-אא, אל המים המתוקים והמאגיה, האל הבורא במסופוטמיה. בפרק הרביעי, "בין האדם לאלוהיו", נסקרות ונדונות יצירות בעלות גוון דתי-אישי: תפילות אישיות, הימנונות לאלים, קמעות ולחשים, וגם כמה יצירות מרכזיות מספרות החוכמה השומרית-אכדית.
בפרק האחרון, "הספרות מתחילה בין נהר פרת ונהר חידקל", עוסקת שפרה בסוגת שירי הוויכוח ובזיקתם לשירה הערבית של ימי-הביניים, ובסיפור המכונה במחקר "העני מניפור", שבו אפשר לראות, אולי, לדעת שפרה, ניצן ראשון של המקאמה המאוחרת. הדיון ביצירות השונות מחכים וקולח והוא מלווה בהשוואות מרתקות לספרות ולתרבות ימינו (כמו למשל לשירי אלתרמן, אסתר ראב, ויצירותיו של נסים אלוני). גם הדיון הקצר באוריינטליזם של המאה ה-19 מאלף. יכולתה של שפרה להעמיד הקשר חי לספרות השומרית-אכדית ראויה לציון.
למעשה, עם קריאת הספר, עולה שאלה מפתיעה: האם באמת אפשר לרכוב על סוס מת? האם אכן אפשר להבין, ללמוד וליהנות מספרות מסופוטמיה הקדומה, ספרות אשר כותביה, שומעיה וקוראיה נמצאים כבר אלפי שנים בכורנוגי, "בארץ שאין ממנה חזרה", השאול המסופוטמי? עד כמה אפשר לגשת אל ספרות מתה ולהבינה כפי שהיתה לעצמה, והאם אין אנו בעצם נהנים לשמוע את הד קולנו שלנו העולה מתוך באר העבר? במלים אחרות: האם ההבנה וההנאה שאנו מוצאים בטקסטים הקדומים היא ההבנה וההנאה שמצאו בה הקדמונים?
התשובה לשאלה זו לא ברורה. לעתים קרובות אכן נראה שמה שמבהיל, או משעשע, או מלהיב אותנו כיום גם הבהיל, שיעשע והלהיב את הקורא ברחובות ניפור לפני 4,000 שנה. אך לא פעם עולה, לפחות בכותב שורות אלה, גם התחושה הספקנית שלא כך הדבר בהכרח, שלעתים אנו משליכים לתוך הטקסט את המוכר לנו מן ההווה, ומתפעלים כאשר אנו מצליחים לחוש בבית בטקסטים העתיקים. דווקא פנייה לטקסטים לא-ספרותיים, כגון מכתבים, מרשמים רפואיים, חיבורים מקצועיים לניבוי העתיד, מלמדים אותנו עד כמה מעט אנו מכירים באמת את התרבויות העתיקות, ועד כמה נדרשת עמדה צנועה וזהירה מול הכתבים הקדומים שנותרו מהן.
כך או כך, הקורא ימצא בספר הנוכחי, המאגד את סדרת הרצאותיה של ש. שפרה באוניברסיטה המשודרת, המשך מבורך ומתבקש לאסופת התרגומים "בימים הרחוקים ההם", תוספת חשובה לארון הספרים הבבלי-ישראלי שלנו, אשר ש. שפרה תרמה לו כה רבות.
<<
