עשרים ושתיים סופרות ישראליות כותבות ארוטיקה בקובץ סיפורים חדש, "שם יש שושנים". חמש מהן מסבירות איך כותבים על מין מנקודת ראות נשית ומה הקשר בין הארוטיקה לחיים עצמם
מה מאפיין את החוויה הארוטית הנשית בישראל של 2003? עשרים ושתיים סופרות ישראליות מנסות לענות על השאלה הזאת בקובץ חדש של סיפורים ארוטיים, היוצא השבוע לאור (הוצאת "אלפא") לרגל יום האשה הבינלאומי. יש בהן סופרות ידועות (כמו סביון ליברכט, יהודית קציר, מירה מגן, שולמית הראבן, סוזן אדם, לאה איני, שהם סמיט ואילנה ברנשטיין) לצד כותבות חדשות (כמו נועה מנהיים, נטליה ויזלטיר וורד טוכטרמן); הטרוסקסואליות ולסביות, מזרחיות ואשכנזיות, חילוניות ודתיות, נשואות ורווקות. המגוון הרחב הזה אמור לספק נקודות ראות שונות ואולי להציע סדר יום חדש למיניות הנשית הישראלית.
שם הקובץ, "שם יש שושנים", לקוח מהשיר "שם יש" של יונה וולך, משוררת הארוטיקה הישראלית המובהקת. "השם מבטא את הרוח של רבים מהסיפורים", אומרת עורכת הקובץ, הגר ינאי. "הארוטיקה נשארת בדרך כלל רחוקה מאיתנו, במחוזות הפנטסיה והכמיהה. כמעט בכל הסיפורים יש מתח בין כאן לשם, בין המציאות לדמיון. מעטות באמת מממשות את זה. יש פה ניסיון כן ואותנטי להגיד משהו על מיניות ותשוקה. התרבות שלנו מוצפת לכאורה במיניות, אבל זאת מיניות ג'אנק פוד, היא לא מזינה מבחינה תרבותית ורגשית. קשה לעכל פה משהו שהוא גם מיני וגם תרבותי וכל מי שמנסה לגעת במיניות שלו נתפש כפרובוקטור. באנתולוגיה יש ניסיון לתת לגיטימציה לתשוקה".
1
נועה מנהיים
"גב' רובינסון קרוזו"
"ידיו על גופי, מרימות אותי, מלטפות בהיסוס את הברכיים, המשופשפות. אני מנסה למלמל התנצלות או הסבר. מה אוכל לומר לו? אוקיינוס של זרות נפרש בינינו. אני רואה את השפתיים הוורדרדות נפשקות, את הלשון נעה ואני מונעת את זה. אני חוטפת ממנו את המלים שעוד לא נאמרו, בשפתי, דוחקת את ההברות שעלו על לשונו בלשוני. מה הוא חושב עלי? איזו גברת קולוניאלית, כולה נפיחות לבנה וורודה שמשחקת עם העבד שלה? ... כשהוא דוחף בפעם הראשונה אני מחליקה. שוב. עפה ממנו. הוא נשלף מתוכי בצליל חליצה ואני משייטת על הרצפה החלקלקה, חובטת את ראשי בקיר, משאירה מאחורי את מכנסי, את התחתונים, את המלך שלי עם הקוקוס העירום שלו מזדקר לח ומופתע".
בניגוד למירה מגן הכבושה, נועה מנהיים, דתייה לשעבר בת 28, לא משאירה מקום לדמיון. במרכז סיפורה רווקה צעירה ומופנמת שמממשת פנטסיה ישנה ומזדיינת עם המנקה השחור שלה. "הולדתו ותוכנו של הסיפור הוא ריאקציה לקלישאות, החל מהשם וכלה בתוכן", היא אומרת. "קלישאות על פנטסיות קולוניאליסטיות, על יחסי כוח, גבר-אשה, שחור-לבן, שהן הכי נחותות שאפשר. הקלישאות האלה מפריעות לי, יש בהן משהו שמאיים על החופש שלי. בסיפור הזה אני מרמזת על שינוי ביחסי הכוח: אני לא רוצה תמיד להיות למטה וגם לא תמיד למעלה, לפעמים פשוט מומלץ להפסיק באמצע - ולהתהפך".
למנהיים, רווקה תל אביבית, היה חשוב לעדכן את הוריה הדתיים על הקובץ שעומד לצאת. אבל הפעם, אמרה להם, אולי לא כדאי שתשוויצו בי לפני החברים בבית הכנסת. "אבל אבא שלי אמר: 'אין מצב שתעשי משהו ולא תעמדי מאחוריו'. וזה נכון, אני עומדת מאחוריו, ומי שמכיר אותי יודע שיש בסיפור אלמנטים אוטוביוגרפיים - באיזשהו שלב החלטתי ללכת רחוק מדי. כי אם יש סוג של כתיבה שבעיני חייבים להיות בו כנים לחלוטין עד רמת הפצעונים בתחת, זו כתיבה ארוטית. זה אולי נוגד סקס, אבל זה שם, זה חלק מהחיים, ומה לעשות שגם אם אני אהיה באמצע חוויה מינית מטורפת עם אהובי והוא יתפוס לי את התחת תחלוף לי המחשבה הזאת בראש. לכן, לעולם לא אוכל לכתוב על מישהי רזה שעושה סקס, או על מישהי עם חזה קטן שעושה סקס. כשהחלטתי שאני הולכת לכתוב סיפור ארוטי, אמרתי לעצמי: לא אתחבא".
איך לא נגררים לוולגריות?
"הסוד הוא יותר טכני. ככל שנימנע מפירוט זה יהיה פחות וולגרי ופורנוגרפי. 'החדיר את איברו הקשיח לתוך פותה השוקק' זה פורנוגרפי בעיני. הארוטיקה נמצא במקומות שאסור, במקומות שיש בהם איסור, אסור לה להיות מפורשת, או פלסטית. ארוטיקה לא יכולה להיות כלי שיביא לריגוש, היא אמורה להיות כלי אסתטי, ואם עוד פעם מישהו יגיד לי שאי אפשר לכתוב על סקס בעברית אני אירה לו בראש. אם אפשר לעשות פה סקס אז אפשר לכתוב פה על סקס, השפה שלנו מספיק עשירה בשביל זה. הרי הספרות הארוטית הראשונה בכתב היא בשפה שלנו - שיר השירים".
התרבות שלנו מלאה בטקסטים ארוטיים גבריים, נשים יודעות לכתוב ארוטיקה? הן כותבות ארוטיקה אחרת מגברים?
"הבעיה של נשים בכתיבת ארוטיקה היא שהן לא מסוגלות להבין/להפנים/לקבל שזו כתיבה שצריכה לבוא ממקום של כוח, כוח פנימי, של ביטחון עצמי, של נינוחות. מעבר לזה, נשים מזדיינות אחרת מגברים, אז בטח שהן כותבות על זה אחרת מגברים. פיסית, אנחנו בנויות אחרת, ולכן הכתיבה שלנו תמיד תהיה הכתיבה שלנו, כתיבה של נחדרת. מה זה כתיבה של נחדרת? זה בדיוק המקום הזה שאין בו מלים, המלים היחידות הן גבריות, אולי זה המקום שבו הכתיבה הנשית הארוטית נעצרת. לכן, טקסטים של נשים שכותבות גבר (כמו הסיפורים של מגן וורד טוכטרמן שמופיעים בקובץ) לעולם לא יהיו אמינים בעיני, כי לעולם לא אדע מהי התחושה הזאת של לא להיות נחדרת".
כמבקרת ספרות ותרבות ב"ידיעות אחרונות", טוענת מנהיים שכמעט ואין ארוטיקה בספרות העברית, הגברית והנשית. "יש סקס, אבל אין ארוטיקה. עושים את זה, אבל לא מדברים על זה. סקס נתפש פה כמשהו מאוד אקזוטי, כאילו הדיבור עליו מותר רק מתוך השיח האקזוטי הזה. אין פה שיח בריא, שהוא חלק ממרקם החיים. זו מדינה מאוד פוריטנית ומי שכבר פורץ את הגדרות חייב לבעוט את זה - אין אמצע".
הקובץ הזה מציע לדעתך סדר יום חדש לארוטיקה נשית ישראלית?
"עצם העובדה שמדברים על זה, זה כבר סדר יום חדש. הוא חשוב כי הוא מעניק לגיטימציה ספרותית לז'אנר הזה. עשינו וי על הבלש, עשינו וי על רומנים רומנטיים, עכשיו צריך לייסד פה ז'אנר של ספרות ארוטית וז'אנר של מדע בדיוני, למרות שבישראל לעסוק בחייזרים או בכוס שלי זה עדיין נחשב לאסקפיסטי".
2
מירה מגן
"כחוט השערה"
"אני יושב בין החמוצים למלוחים ורואה מכאן את הרגליים שנכנסות לחנות ויודע של מי כל רגל. לא צריך להרים ת'עיניים בשביל לדעת. אם ייכנסו הרגליים שלה בשביל מסטיק או חלב, אני יתפוס את המכסה של החבית שלא ילכו הידיים שלי למקום שאסור להם ללכת".
ביום שמתה אמא של נונו, גיבור סיפורה של מירה מגן, לקח אותו דודו לעבוד אצלו במכולת. בכל שבוע היה נונו מביא את ה"שבועית" למשפחה של מושא תשוקתו, המכונה "זותי". מבין החמוצים והמלוחים משתוקק נונו רק לדבר אחד - שהשערות הזהובות שלה, שריחן וניל, ייגעו באפו, "שייכנס שפיץ של שערה בחור של האף ויעשה לי דגדוג, פעם אחת". יום אחד, כשפתחה לו את הדלת וביקשה שישים את המשלוח במרפסת הוא לא עמד בפיתוי, דילג "כמו קוף" מהמרפסת למסדרון ומשם לחדר השינה שלה, חטף שערה זהובה שהיתה מונחת על הכרית, שם אותה על לבו, החביא אותה "בתוך הזיעה, מתחת לגופייה של בית"ר ירושלים" - וברח.
"בחרתי לברוא גיבור מאוד לא אופייני", אומרת מגן. "בחור על גבול הפיגור, שיש לו עולם משלו ומערכת מושגים משלו, שאינה מושפעת מהנורמות שמסביבו ומהמדיה שמנסה לומר לנו איך לחשוב על מיניות. בתוך העולם שלו ההתפענחות של הדברים הארוטיים שונה לחלוטין מהמקובל. מה שעושה לו את זה, אלה דווקא שערות הנערה שהוא אוהב וכל תשוקתו, מאוויו, חשקיו וגעגועיו נתונים לאותן שערות וכל שהוא רוצה זה שתהיה לו ביד שערה אחת משערות ראשה ובכך תבוא התשוקה לידי מימושה".
מגן, דתייה לאומית, בחרה לדבר על ארוטיקה באמצעות קול גברי. האם ניסתה בעצם להסוות את עצמה? מגן דוחה את האפשרות על הסף: "אני לא נרתעת מלכתוב על תשוקתה של אשה ואין לי שום בעיה לכתוב עליה בגוף ראשון. בספרי האחרון הגיבורה אומרת במפורש: 'נמשכתי אליו, כמה נמשכתי אליו'. ארוטיקה היא חלק כל כך אינטגרלי וחשוב ומהותי בחיינו והמשכו של העולם תלוי בהימשכות ובהשתוקקות הזאת של האשה אל האיש ושל האיש אל האשה, כך שאני לא נרתעת מלעסוק בזה. אבל מכיוון שהעיסוק בארוטיקה בתרבות שלנו הוא כל כך גס ומוחצן - כבר לא נשאר משהו לא מפוענח, הכל גלוי ובוטה - היה לי נכון לקחת מישהו מהשוליים שמתבונן במבט אחר, קצת עקום, על הדבר הזה".
מגן בחרה בסיפורה לדבר על התשוקה הקלאסית, זאת שלא ניתנת למימוש. "כן, אולי זה היופי בארוטיקה ובתשוקה - הפער בין ההתהוות לבין מה שקורה בפועל. בעיני במתח הזה שרויה ומהלכת הארוטיקה. ההתממשות זה כבר משהו אחר".
קשה לך לכתוב טקסט ארוטי?
"זו לא החלטה, הסיפור הוא תמיד עיבוד של פיסת קיום למשהו אומנותי. את לוקחת פיסת חיים שיש בה גם ארוטיקה אבל יש בה עוד דברים. לכן היה לי חשוב לעצב את התפאורה של המכולת, של הדוד שיש בו חמלה אנושית שאינה קשורה בארוטיקה, של אדם שיושב בין חביות החמוצים למלוחים ומבעד לרווח הזה מתבונן בעולם. הארוטיקה היא עוד חלק מקיומו. היה לי ברור שלא אכתוב רק על ארוטיקה, כי הארוטיקה בספרי וגם בחיי מוטמעת באדם. הוא אוכל ארוחת בוקר ואוהב אנשים לא באופן ארוטי ויש לו עבודה ויש לו סידורים והארוטיקה היא חוט סמוי שמשתזר בכל הדברים האלה. לרגעים החוט מבצבץ ונוכח ולרגעים הוא מאוד סמוי ולכאורה כבה, אבל לא כבה ממש, הוא נוכח בחיים".
בחוגים הדתיים מואשמת מגן כמי שהארוטיקה בכתביה "נפוצה מדי". "אני חושבת שאני מואשמת בכך משום שהעיסוק שלי בארוטיקה אמנם קיים, אבל הוא מאוד כבוש. אני לא מתארת את האנטומיה של הארוטיקה ולא את הפיזיונומיה שלה ולא את התיאורים המפורטים של המשגלים. נוח לי להביא את הנפשות הפועלות אל החדר ולסגור עליהן את הדלת ולהשאיר את הדמיון שלהן ושלי להרחיק לאן שהוא ירחיק וזוהי הארוטיקה, פה היא מתעוררת במלוא עוצמתה. בהרצאה לפני שבוע מול בחורות דתיות אמרה לי מישהי שקשה לה עם הקטעים הארוטיים בספר. אמרתי לה שיחסית לדברים שנכתבים יש משהו כבוש ומאופק בארוטיקה בספרי, אבל אולי דווקא בגלל זה אני כל כך מואשמת, כי זה משחרר את הפנטסיה לדהור לאן שהיא דוהרת".
וכשאת כותבת ארוטיקה מעסיק אותך מה תגיד הסביבה, המשפחה?
"לא. ברגע שהחלטתי שאני מנסה לעשות אמנות אז אני עושה את זה בלי פשרות. בקונפליקט הזה של בין היוצר - אלוהים - לבין היצר אני מרצה את יצרי. אני הולכת עד הסוף עם מה שאני חושבת לנכון והגבולות שאני מציבה לעצמי הם אסתטיים ואמנותיים. אני לא מתחשבת במה שיגידו הסוכנים של הקב"ה עלי אדמות. אם אנסה לרצות אותם לא אוכל לעשות את מה שאני עושה".
בעיניה הכותב העברי הארוטי ביותר הוא עגנון. "יש משהו כל כך עדין וכבוש בכתיבה הארוטית שלו ובגלל זה היא לוקחת אותך כל כך רחוק. עגנון השאיר את גיבוריו כך שרק יכולנו לשער מה קורה ביניהם, שזה כלום, אבל במעט הרמוז הזה יש כל כך הרבה". לדוגמה היא מביאה את מערכת היחסים של יצחק וסוניה ב"תמול שלשום" וקוראת כמה שורות מתוכו: "אם שהוא שוכב היה מביט ומציץ בסוניה, אף היא נסתכלה בו, נסתכלה והסירה עיניה ממנו עלה בדעתו שאין מן המידה לשתוק. אמר לה: זה כמה ימים לא ראיתי אותך. אמרה היא: לא ראית אותי. אמר הוא: לא ראיתי אותך. למה? אמרה היא. אף עכשיו תמהה אני על עצמי שבאתי לכאן וידיה ליהטו את ידיו ואת לבו, ראשה שקע קמעה על כתפו, זקף עצמו והחליקה על ראשה ותלאו כמן קמע על לבו".
3
שז
"הכוס שלי נשכן ובשוודיה יש גברים אחרים"
"אני פותחת את כפתור מכנסיו, אני מטפסת על השולחן, אני מטפסת עליו, אני מוכיחה לו שהכוס שלי בכלל לא נשכן, והוא ממלמל לי מלים של אהבה. והוא מבטיח לי שמחר הוא יעשה בשבילי הכל ושהכוס שלי הוא הכוס הכי טוב בעולם, והוא מוציא את הזין שלו ממני והוא יורד לי והוא מבטיח לי שהכוס שלי הכי טעים והכי ריחני בעולם, והוא מבטיח לי שעכשיו הוא כבר חייב להילחם על הכוס שלי כי הוא לא מוכן לוותר עליו, ואנחנו מתנשקים נשיקות צרפתיות שחותמות את הברית בינינו, ואני אומרת לו 'אתה אהוב שלי נכון?' אתה אהוב שלי ואתה תשמור על הכוס שלי, ואתה רואה כמה הכוס שלי חמוד וצייתן ונענה ומזמין, נכון?. והוא אומר 'כן כן', כמהופנט הוא מדבר, 'הכוס שלך הכי טוב בעולם'"
סדר יום חדש לחלוטין לארוטיקה הנשית המקומית מציעה המשוררת והמחזאית שז, שסיפורה מציג את האלגוריה המובהקת לשיטה שבה המיניות הנשית מאולפת ומסורסת מכוחה. במרכזו, בחורה שיורדת למחתרת ומשתמשת במיניות שלה כדי לנקום בגברים. "זה סיפור שמדבר על מהפכה, או לפחות על הצעה למהפכה", מצהירה שז, יוצרת לסבית. "מהפכה פמיניסטית, שמה שיקרה בה זה שנשים יפסיקו להיות מדוכאות וגברים יהיו אחרים. ומה שקורה פה זה שהכוס הנשכן נאלץ להיות כזה משום שהמהפכה עוד לא הצליחה. עובדה - עדיין משאת הנפש היא לגברים השוודים".
לפי פרויד, "כוס נשכן" ("וגינה דנטטה") הוא הסיוט הגברי, הדבר שהם פוחדים ממנו יותר מכל. אבל לפי שז, "כוס נשכן זה דבר שכולם מפחדים ממנו - גברים ונשים - כי להיות בעלת כוס נשכן זה לא להיות נשית, זה לשרוף חזיות, וכוס לא נשכן זה להיות טובה ועדינה וצייתנית, זה לא לתת ליצרים שלך לשלוט".
כשהיא נשאלת מה ארוטי בסיפור שלה, שהוא יותר מכל מניפסט פוליטי נוקב, מתקשה שז לענות ונעזרת בסיפורה של שולמית הראבן "בדידות" (שחותם את הקובץ) כדי לספק תשובה. "זה סיפור על אשה הגונה, שהולכת לדואר ופוגשת ספק נערה ספק בחורה המונית שמתנהגת אליה באופן מיני סמוי. האיסור הזה שדולי, הגיבורה, חשה, מול הרגשות והיצרים שלה - ומעורבים בזה גם רגשות אמהיים, מה שמאוד מבלבל את הכל, יש לה צורך לטפח את בת העניים הזאת - עושה לי את זה.
"הדבר שהכי חזק בעיני בכתיבה ארוטית הוא ההתמודדות עם האיסורים. וזה אולי גם מה שחזק ב'הכוס שלי נשכן'. יש פה דבר שכולם מפחדים ממנו, אבל הלכתי עליו בכל זאת, כמו דולי, שכל כך מפחדת ממשהו אבל לא יכולה לעמוד מול היצרים שלה. ופה מתערבבת לי השאלה מתי זה מפסיק להיות ארוטי ומתחיל להיות פורנו. חרמנות לשמה זה אחלה, זה חלק מהחיים, אבל זה לא ספרות שבה אפשר להשתמש במיניות אם היא משמשת מטרות אחרות, כמו תהליך נפשי שהגיבורה עוברת. סקס בתנוחה כזאת או אחרת זה יופי, אבל זה לא מגרה שום דבר מלבד את איברי המין שלנו. רק ברגע שהמין בא כחלק מהתמודדות רגשית-מוסרית הוא מעניין באמת".
"אני הולכת להגיד משהו אולי מביך על עצמי, אבל הטובים שבסיפורי - ואני לא מדברת על השירה שלי כי שירה זה משהו אלוהי, אחר - התחילו מפנטסיה מינית שלי, או מאיזו התרגשות בגוף. ורק כשאני מרגישה שאסור לי לכתוב על זה, וכותבת בכל זאת, הספרות נראית לי מעניינת. כי כשהיא מגיעה משם זה מעניין אותנו כבני אדם יצריים. אבל אם אני כותבת רק מהמקום החרמני הזה אז אני אכתוב פורנו ואין לי עניין לעשות את זה. כשאני מרגישה שאני מפחדת לשבת לכתוב, כי אוי ואבוי מה יגידו עלי ואני מרגישה את ההתרגשות הזאת בגוף, אני יודעת שאני נוגעת במשהו".
עד כמה כתיבה ארוטית נפוצה אצלך?
"אני לא חושבת שאני כותבת כתיבה ארוטית, אלא כתיבה שעוסקת בהתמודדות של בני אדם בעולם הזה עם העולם הפנימי והחיצוני שלהם. חלק מההתמודדות הזאת היא גם התמודדות עם היצרים והדחפים המיניים. היות שאני אדם ואשה יש לי דחפים מיניים בין השאר, אז אני כותבת גם משם. במגירה שלי מסתובבים טקסטים לא ערוכים, שכמו שהם עכשיו הם פורנו טהור. זה לגיטימי, אבל אין לי עניין להוציא אותם כמו שהם ולא בגלל שחשוב לי לא להיות וולגרית. השאלה היא מה המטרות שלי. מעבר לזה, בעיני, אין דבר שהוא ארוטי ואין דבר שהוא פורנו, כמו שאין דבר שהוא הומו או הטרו. אנחנו מנסים לתת הגדרות על למשהו שהוא בעיני רצף מאוד ארוך של אותו דבר".
כתיבה ארוטית לסבית שונה מכתיבה ארוטית הטרוסקסואלית?
"אני לא יודעת, אני לא מספיק מכירה. מהמעט שראיתי יש הבדל, אבל אני לא יכולה להגדיר אותו במלים. אני מנסה לחשוב על דברים שכתבתי וחוץ מזה שבמיניות בין נשים יש אולי יותר היתר לדברים אחרים, קשה לי לשים את האצבע על הבדלים משמעותיים".
4
עאידה נסראללה
"מסאז'"
"מיד הרגשתי את אצבעותיו נוגעות ברפרוף בגבי, נגיעותיו חודרות לרוחי, החום של הגוף שלו חודר עמוק אל כל תאי גופי שהופכים לפיות פעורים. המתחים שהיה אמור להרפות אותם פנו להם למקום אחר. אנחות עלו מהפה הפעור שלי, וכנראה גילה את הנקודה. הוא ירד לו בנשיקות קטנות, בעדינות ובתדהמה לכל אורך גופי עד כפות רגלי ובשפתיו עטף את המותן שלי. אז כבר עפו להם מהראש שלי כל המשפטים היומיומיים שמתישים אותי וכלום לא נשאר לי בראש כשהגוף מתחיל את המנגינה שלו".
עאידה נסראללה, בת 47, היא מורה לתולדות האמנות מאום אל פחם. "מסאז'" הוא הטקסט הראשון שהיא כתבה בעברית, לאחר עשרות שירים, מאמרים ומחזות שכתבה בערבית. עבורה הארוטיקה היא מפלט נפשי. "אני לא כותבת ארוטיקה כנושא בפני עצמו", היא אומרת. "קטעי הארוטיקה בכתיבה שלי, כמו כל מוטיב אחר, הם פונקציונליים לקונטקסט החברתי-פוליטי-אישי. במלים אחרות, ארוטיקה היא פוליטיקה של החיים".
"מסאז'" הוא סיפור דמיוני שבמרכזו גבר ואשה שעובדים באותו מוסד. האשה מתאהבת בגבר שעורו לא כעורה ולשונו לא כלשונה - אך לבו נתון לאחרת. ברגע מסוים, אולי כפליטת פה, הוא מציע מסאז' - "ומסאז' אחר לגמרי" חודר מרגע זה לראשה.
"רציתי להעלות את השאלה, איך בחורה שמאוהבת בגבר ששייך לאחרת מתמודדת עם הסיטואציה הבעייתית הזאת. איך היא פותרת את המאבק הנפשי שהיא שרויה בו? על ידי בריחה אל הדמיון. והבריחה הזאת היא בעצם גם בריחה מכל המתח של העבודה, מהכובד של החברה. הגוף משמש פה כמפלט הנפשי שלה".
נסראללה מסבירה, שהארוטיקה בסיפור היא לא ארוטיקה פיזית, אלא משהו מאוד רוחני. "המצוקה הנפשית גורמת לה לברוח לגוף, לארוטיקה, ורק שם היא מוצאת את פורקנה. הארוטיקה כאן היא לא במובן המילולי שלה, היא שפת גוף שמסמנת את שפת החשיבה".
באינטרפרטציה אחרת, יכול להיות שיש פה נכבשת (ערבייה) שמפנטזת על הכובש (היהודי) שלה?
"בשום אופן לא, הגבר הוא אמנם 'אחר' אבל הוא לא חייב להיות יהודי. כשהיא אומרת ששפתו אינה שפתה השוני יכול להיות גם מחשבתי, תרבותי או תודעתי. אין פה יהודי וערבי ואני גם לא רוצה להלביש על הסיפור הזה את הסכסוך. הסיפור הזה מדבר על דבר אנושי שיכול לקרות לכל אחד. גם אם היא היתה יהודייה שנקלעת לסיטואציה כזאת היא היתה חושבת כמו שהגיבורה חשבה. אני לא חושבת שליהודייה יש את החופש להסתלבט על הגבר הזה ולגנוב אותו מאהובתו".
השאלה היא לא מהי מידת החופש של הגיבורה לממש את הפנטסיות שלה, אלא מהי מידת החופש שלך לכתוב את זה, ככותבת ערבייה?
"במחזה שלי 'יבבת המחרוזות' (הועלה בתיאטרון קריאה בצוותא ת"א, בתיאטרון הערבי-יהודי ביפו ובתיאטראות בארה"ב) יש קטעים יותר ארוטיים מזה שסיפור. ובעבר גם הצגתי דמות נשית בעירום במצב לידה באוניברסיטה בבית לחם וזה היה מאוד קשה לעין לצופה. למרות זאת, לא נתקלתי בבעיות. הכל תלוי איך את מציגה את הדברים ואיך את מציגה את עצמך. אם את מציגה את עצמך כקורבן אז כולם יתייחסו אליך ככה, אבל אם את מאמינה במה שאת כותבת את יכולה להגן על מה שאת כותבת.
"אני לא בורחת מזה שאני חיה בחברה מאוד שמרנית ואני בהחלט שומרת על כלליה. הטקסט הזה הוא לא חריגה מכללי החברה שבה אני חיה כי הוא לא מדבר על ארוטיקה. הארוטיקה שבו משרתת תמה רעיונית: האם מותר לאשה לחשוב על גבר ששייך לאחרת בצורה שהיא חשבה עליו? זו גם בדיקה עצמית בעבור מי שקוראת את הסיפור".
עד כמה נפוצה אצלך כתיבה ארוטית?
"אני לא כותבת ארוטיקה לשם ארוטיקה, כי אין ארוטיקה שהיא בשביל עצמה. זה שגור במנטליות החברתית, בפוליטיקה, בכל רבדי החיים, אני לא באה אליה מחלל ריק".
יש בעיניך "ארוטיקה נשית"?
"אני לא בעד הכותרת 'ארוטיקה של נשים'. זה לא נשמע לי יפה, כאילו התחלנו לחלק את בני האדם לשחור ולבן, לגבר ולאשה, ליהודי ולערבי; ומפה נובעות כל הבעיות. כשכתבתי את הסיפור לא חשבתי על עצמי כעל ערבייה אלא כעל סופרת, אשה, אבל קודם כל אדם. אני מאמינה שביצירה צריך לגעת באינדיווידואל, כי מי שלא נוגע בשאלות מאוד ספציפיות, מי שלא יודע לטפל בבעיות היחיד, לא יוכל לטפל בשאלות האחר ובטח שלא בשאלות גדולות יותר. מוכרחים לגעת קודם בשאלות הקטנות, שהן בעצם השאלות הגדולות".
5
נטליה ויזלטיר
"לגמור מחדש"
"אבל כשאפו בצווארה היא מרגישה איך הכל מתמוטט למין דחיפות. הוא חש אותה ומדלג על השלבים המוקדמים של 'המשחק המוגזם' כמו שהוא אוהב להקניט אותה לפעמים. הוא מעיף את השמיכות, מקלף את תחתוניה וטומן ראשו בין רגליה. היא לוקחת נשימה עמוקה ומפקירה הכול. זרמים רכים וחמימים לוחכים באים והולכים וסובבים למערבולות קטנות, הקרקעית יותר ויותר עמוקה, האגן שלה מתחיל לרעוד והיא רוקדת אתו, וגניחותיו עולות ומבקיעות אליה, הולמות בדיוק לתנודות תחושותיה. ידיו מעגנות אותה לקרקע, קשה להאמין שעכשיו יהיה בתוכה, אבל הנה, כן, הוא בתוך מישהי, כי היא כבר לא יודעת מה היא, מאיפה יוצאים הקולות המרוסקים האלה, כל ניע קל שלו גונג מהדהד מתוכה".
חיבור מרתק ומרחיק לכת בין גוף לנפש עושה גם נטליה ויזלטיר. "הלב הוא איבר המין שלנו", היא קובעת. "ידוע שבחוויה מינית שלמה מרגישים את האורגזמה בכל מיני מקומות, אבל משם זה בא ולשם זה הולך. המיניות היא לא באיברי המין, אם כי אפשר להתרבות ככה".
"לגמור מחדש" הוא סיפורה הראשון של ויזלטיר, בתם של מאיר ויזלטיר וורדה רזיאל ז'קונט, זמרת סופרן ומטפלת הוליסטית. במרכזו זוג בעל חיבור מיני חזק שהיחסים לא יכולים להכיל אותו. שבויים בלופ ידוע מראש הם נפרדים וחוזרים בפרקי זמן קצרים ונכשלים, כל פעם מחדש, להגיע להרמוניה המיוחלת בין הרגש למיניות, או כמו שויזלטיר מתקנת, "יותר בין החיים לרגש מאשר בין הרגש למיניות. משום שהרגש והמיניות מחוברים שם, היישום בחיים מקרטע".
ויזלטיר אומרת ש"ארוטיקה אמיתית היא הניסיון להגיע עם הגוף למשהו שהוא מעבר לו. הגוף מבטא קשר בין שני אנשים, ולפעמים הוא יותר חכם מאיתנו, הוא פועל מאליו, אבל מה שתוקע אותנו זה המחשבות, הפחדים, האגו. לגוף יש את הידע העתיק שלו שיכול לקחת את הזוג בסיפור לסיבוב, אבל בלעדיו הם צריכים להיות בני אדם ולא תמיד זה קל. לפעמים זה אפשרי ולפעמים פחות. לפעמים יש פער גדול בין מפגש הנשמות שבמקרה זה מתבטא בגוף, לבין החיים הארציים. אומרים שהמין הוא הדבר הארצי, אבל זה הפוך: הסקס הוא טהור והחיים הארציים קשים ומסובכים".
את החוויה הארוטית בסיפור ניתן לתמצת במשפט אחד מתוכו: "הוא היחיד שמבין את האופן שבו היא רוצה להיות אבודה ומנוצחת מבלי להיות מחוללת ומושפלת". ויזלטיר: "זה סוג של התמסרות למשהו גדול ממך, סוג של להרפות, לא לשלוט, לתת למשהו חזק לסחוף אותך, להיות בתוכך ולוותר על הנוגדנים לזמן מה. הארוטיקה היא המקום שבו אנחנו מצליחים להתאחד לרגע, זה מן דבר כזה, שבו אתה גם יכול לשכוח מי אתה וגם להתערבב עם מישהו אחר ולחוש אותו במקום הכי עמוק. להיות הוא.
"יכול להיווצר גם מצב של ציפייה מאוד גדולה מהסקס, שהוא יביא את זה בכל פעם מחדש, אבל כמו בסיפור, זה לא תמיד קורה. לפעמים אנחנו טועים לחשוב: בואו ניקח טרמפ על האיחוד הזה. לפעמים אנשים מתמגנטים אחד על השני והגוף הולך עם זה, אבל אחר כך צריך לנסות לעשות את זה גם הפוך, לקחת את הגוף ולגרום לו לאחד אותנו".
ויזלטיר מודה שהארוטיקה נפוצה בכתביה, "למרות שזה הסיפור הראשון שמראש ידעתי שאכתוב על זה. דווקא היה לי קל לצלול לזה, אולי בגלל שקל לי להסתמך על הגוף. הרגשתי שזה מקום עם כוח שיכול להוביל אותי, שאני לא צריכה יותר מדי לחשוב ולרקום מזימות, זה בא ויש לו חיים משלו".
מה יש לה לומר על תהליך הכתיבה הארוטית? "ברגע שהיתה לי סצינה שאני יכולה להרגיש - והיא לא היתה דווקא סצינת סקס - הרגשתי שיש לי לאן ללכת. זה היה המשפט הראשון שהגיבורה אמרה ומה שקרה אחר כך זה חוויה מאוד נשית, שעוברת גם על הגיבורה, חוויית האפטר אפקט. בעיקר אצל נשים יש כזה קטע של היום שאחרי, שהדבר עוד מסתובב להן בדם, להרגיש את האדם השני יום אחר כך. זו הרגשה מוכרת שיכולתי להתחבר אליה".
העובדה שאת כותבת-אשה משמעותית כאן?
"מאוד. כי אני מביאה בעיקר את העולם שלה. מתוארות פה בעיקר התחושות והמחשבות שלה, הצד שלה לגמרי משוחד. השוני בין אשה שכותבת ארוטיקה לבין גבר שעושה את זה הוא קודם כל הצד שאנחנו לוקחים. כשאני כותבת גבר אני צריכה לגייס יותר את הדמיון והאמפתיה, אני צריכה לחקור טריטוריה אחרת. כשאני כותבת אשה אני במגרש הביתי שלי".
עד כמה השירה של אביך השפיעה על הכתיבה הארוטית שלך, על הדרך שבה את תופשת מיניות?
"למרות שהשירים של אבא שלי כתובים מנקודת מבט מאוד גברית, אני מאוד אוהבת אותם אבל אני לא בטוחה שהם השפיעו עלי ספרותית. ההשפעות הארוטיות שלי הן לא ספרותיות, הן החיים עצמם. מה שכן, אני בטוחה שזה איפשר לי לכתוב על מין בצורה שאני כותבת. קראתי את השירים של אבא מהרגע שידעתי לקרוא וכל מה שקוראים נכנס לבק אוף מיי מיינד, כך שאני בטוחה שבאיזשהו אופן הושפעתי מהם, אולי אפילו מצורת הדיבור שלו, הוא הרי גידל אותי. זה היה בית גידול שבו לא היתה שום הדחקה בקטע המיני, היה דיבור די חופשי על זה". *
