את ידיעת היבשת אביא מן הים. רטובה אתהלך בין יושביה ואת שפתי הלחה אחלק עם שפתם.
כל יום אני מעלה אל החוף את כבודתי הכהה, הזרה. כל יום החוף גומע שפעה של מים סמיכה, עכורה.
החוף הוא קו ארוך ומפותל הוא שירי החד שני צדדי כותבים אותו הופכים אותו לדף אחד.
היא לא זכרה במדויק את הגבר הנמוך וחסר החן שאמר שלום. היא גם לא נזכרה כשעמד קרוב אליה ובכל זאת שאלה "מה נשמע?"
בסדר, נהייתי בן-אדם סופסוף, הוא שש להסגיר את כניעתו, והיא חייכה אליו והחזירה מבט מאשר, כאילו ידעה היטב במי ובמה מדובר. הוא היה להוט להתוודות. להניח בתוכה את הווידוי המשעמם שלו. לגלות לכל העולם על הצטרפותו לעולם. התחתנתי, לקחתי משכנתא וקניתי דירה בחולון. הוא היה להוט לשתף אותה באינטימיות של השעמום, שזה עתה הצטרף אליו בפנים סמוקות מגאווה. הוא עובד בפלאפון. והיא?
היא חצתה את המדשאה השתויה בחשיכה. עץ התאנים הדיף ריח חריף של ריקבון. מתיקותם המוכרת של פירותיו התחלפה בניחוח חמצמץ של ליל קיץ. היום נעמדה מולו וחיפשה את התאנים הסגולות, הרכות, שחפן בתוך עליו הרחבים. בעוד ידה האחת ממששת את הפרי הסגול ולוחצת עליו, פיה החזיק בתוכו תאנה נגוסה ונמלא עקצוצים רוחשים. היא הוציאה את התאנה בבהלה ועשרות חיות קטנות, בהירות, קפצו לכל עבר.
היא ירקה על המדשאה.
הקיבוץ המתפורר הוא ארץ זבת חלב ודבש. יהודית שונאת אותו, אבל התאנים, עצי הזית, הסברסים הכתומים להתפקע, הניצבים שורות-שורות כמו תכשיטים בסופי העלים הגדולים, הירוקים, כל זה מגיש לה את עצמו ביד רחבה שנפתחת עוד ועוד, עדיין בלתי מגודר, עדיין של עצמו. לאט-לאט מתהדקת גם כאן הטבעת סביב הנוף, לאט-לאט גם כאן הטבע הופך למחנה ריכוז מגודר בתיל ומוקף פרוז'קטורים. היא מטפסת במעלה התלול שסמוך למגדל המים ומתנשפת. היא תוהה אם להאריך מעט את הסיבוב ולהיכנס למפעל, אבל מוותרת, נמנעת במתכוון מכל מה שסלול ביד אדם, שמזכיר עיר.
עוד מעט תגיע הירידה והאחו יתנפל עליה בזוהר ירוק, מכאיב. הסוסים כבר שועטים אליה ומתקרבים אל הגדרות. אפם הלח נפחס מתחת למגע ידה, נחיריהם מתרחבים ופולטים קיטור חם. גם לכאן מתקרב הסוף, אבל היא לא רוצה לחשוב על כך. יהודית מאוכזבת, הקיבוץ הוא כבר לא בית ואין לה לאן ללכת, אבל היא, אורחת שבאה לנפוש, מרכיבה לעצמה את התמונה שהיא רוצה ולו רק מכיוון שהיא זרה כאן. דווקא את הספרות היא שונאת, וככל שהיא מכירה מבפנים היא שונאת יותר, משתתקת. אבל בין ההרים האלה, רחוק מהבית, הכל מתמסר לדמיון שלה והתמונה המתפוררת ממשיכה לציית לכוח רצונה בלבד, מתייצבת מולה במלוא הדרה הכוזב, מוכנה להעניק את עצמה בנדיבות לתביעת השלמות של אשליותיה.
חופש, כבר יותר משבוע שהיא כאן, בקיבוץ המתפורר שעובר תהליך הפרטה. רחוקה מבעלה, מפטפטת עם אחותו ומסננת כל פרט שעלול להפר את השלווה שהיא חייבת להעניק לעצמה. היא עובדת קשה. הספר שהיא קוראת מגלה לה שהיא עובדת קשה. דמויות הנשים המתייסרות שבו מנקבות את האידיליה שהיא מנסה להיאחז בה במשפטים חדים ככדורי עופרת. הם נתקעים בתודעתה, המשפטים, נאחזים בדיוק בחוליה הרופפת ולא מרפים. בערב היא מדברת אתו בקול חלוש, מנסה ככל יכולתה להתגבר על המרחק.
איפה האמת? נדמה לה שהיא קיימת עמוק-עמוק בתוך גופה הנאבק לשמור על חזותו. בתוך גופה הכנוע, הבלתי מתמרד. איפה האמת? היא תמיד נמצאת בקול פנימי וחזק שבוקע מתוכה, שקורא לה להרוס הכל עד היסוד. היא תגלה את עצמה רק אם תתגרש. היא תתחיל בחיים חדשים רק אם תחריב את הישנים. איפה האמת? הלחש הולך ומתגבר בתוכה, הופך מפיתוי כבוש לצעקה, מתחלף בגערה ולבסוף מופיע כפקודה: לך! לך מארצך וממולדתך...
היא הולכת, היא הולכת. דבר אינה חוצץ בינה לבין הנוף, וגם בינה לבין הספר שהיא קוראת. הילד שלה רחוק וגדול, היא לא הקימה משפחה גדולה, והבעל רחוק וגדול אף הוא. האם עיניו של הסופר הן אלה שתובעות ממנה להקיז את דמה? להיות כנה עם עצמה, לייצר אמת?
היא עוקפת מנורת קנים חלודה, שנזרקה מאחורי ערמות של חציר, ומגיעה סמוך למה שפעם היה נגריה. שלדי רהיטים תלויים במרושל על קיר המבנה ומדפי עץ נבובים זרוקים באי-סדר על אריחי הבטון הגס, שמחריציהם משתלחים עשבי פרא. שער הקיבוץ הכחול ניבט משמאל. מכונית ראשונה, בודדת, עושה אליו את דרכה והוא פוער את עצמו למענה ונפתח בתנועה אטית ומסורבלת כפה כמוש של זקן תשוש נפש. המכונית גומעת אל קרבה את האספלט השחור והיא נעמדת מתחת לאפלולית הסמיכה של עץ תאנה גדול ומחכה שתעבור. איפה האמת?
בפינת החי, מאחורי השער הרחב שקידם את המבקרים עוד ניצב השלט "ברוכים הבאים" מוסתר בקוצים עצומים, שצמחו פרא. לפני כמה שנים התרחש בה אירוע מוזר, שאולי החיש את סגירתה. באדמת הגיר הרכה שמתחת לקרום החמרה נבעה חור עצום והיא קרסה בפתאומיות וקברה תחתיה אתון וחמור לבנים. היא נזכרת כיצד היא ונדב היו באים לשם כל אימת שביקש, מלטפים את סוסי הפוני ומאכילים את הברווזים. עם הריח הזה של החמסין שעמד באוויר. ובלי הלחות הלא בריאה הזאת של העיר, שתמיד מתובלת בפיח, כשהיא שוכבת כאן, בקיבוץ, על המיטה, בחדרון הכמעט-ריק עם רחש המאוורר מעליה, היא יודעת שבמקום כזה נולדה, על שפת הכנרת. עם חום מתיש ומעלף וקולות של מים. עם צמחייה מעולפת והרים סביב, שמתייבשים ומצהיבים בקיץ.
ברכיה תוססות. היא מחישה את צעדיה. הלאה משם, בבית הקברות הקטן, במקום שקבורה אמו, עומד כלב ליד אחת מארבעת המצבות ומשתין. שמחה על ההזדמנות לנוח, היא מחליטה לסטות ולהיכנס. מוצא חן בעיניה שהיא עושה זאת בלעדיו, מאמצת לעצמה את מה ששייך לו, מבלי שיהיה נוכח. הכלב מכשכש בזנבו ומשקיף עליה כשהיא מרימה אבן זעירה ומניחה אותה על מצבת השיש הפשוטה. ייתכן שאף פעם לא חציתי את הקו הסמוי בין מה שרציתי להיות לבין מה שהנני. מי הם האנשים שעליהם חלמתי? תמיד רצתה להיות נורמלית, להיקלט בתמונה המטופשת של המשפחה הקולנית הזאת, ההיא. המשפחה המסבה אל השולחן בערב עם הילדים שגדלו והביאו את חבריהם לסעודת יום שישי. המשפחה שבה תמיד האם, פעם יפה ועכשיו לא, מכינה את הארוחות, משלימה בענווה עם גורלה ועם מה שעוללו הלידות הקשות לגופה הצעיר פעם אחר פעם. האם אינני יודעת לסבול? האם סבלי הוא חריג? אחד ויחיד?
ביציאה מבית הקברות הכביש הולך ומתפתל, מגלה את סופו התלול. היא פונה אל החצץ הסלול בשוליו, אל שביל החצץ שנדחס ונכבש עוד לפני שהונח עליו האספלט כמו בצק שחור, מרודד. היא לוחצת את כפות רגליה במתכוון על האבנים ומתרה בעצמה לא להסתכל למטה אלא ללכת קדימה, בפנים גלויים. האם התנוחה יוצרת את הדיכאון? האם תצליח להביס אותו? לפעמים, כמו עכשיו, נדמה לה, שהיא אינה לבד. שהיא הולכת עם עוד מישהו. שכוח חזק ממנה בוזז את ריאותיה, שולל ממנה את נשימתה, מכופף את ראשה מטה. לפעמים, כמו עכשיו, היא מבקשת להפסיק, דבר מה חזק ועקשן לופת את לבה, שתי מסרגות ברזל סורגות את חזה המתרומם לנשום, את ריאותיה המתרחבות לקבל אוויר. היא מבקשת לא לשקוע, היא מבקשת להתייצב קצת יותר למעלה, בכביש הסלול, במקום שבו הונחו כבר מלים, אך לפעמים, כמו עכשיו, אין זה אפשרי. לפעמים, כמו עכשיו, היא מוצאת את עצמה כתושה כעיסת בשר, מפרפרת מתחת למה שנסלל, מנסה להיאחז בכל כוחותיה בצלם העומד תמיד במרחק-מה מגופה. כאילו היא גרגר בחליפת חלל. גרגר אפונה יחיד, מבעבע, המבקש לתפוס בשולי הסיר, המלא על גדותיו במים רותחים. לא תמיד היא מצליחה.
היא תתקשר אליו. היא תאחז במלים למרות שמזמן נשמטה מהן ותשאל מה נשמע? היא תישמע תקיפה ותניח לרגליה המאבדות אחיזה בכביש לא להיכנס לשדה הראייה שלו. אין זה מעניינו. העיר רחוקה, וגם הוא, שאולי עוד אוהב אותה, רחוק. היא אינה רוצה בו. היא אינה חושקת בו. היא רוצה גם להיעזר בו וגם לדחות את גופו. היא רוצה לעקוף את המקום שבו היא באה אליו כאשה. להשתחל בסדק מבעד לחומה, שדרכה הוא בא אליה כגבר. היא לא מעוניינת בגבר שבו. היא רק רוצה לומר לו, מבעד למה שהיא, שהוא, שהם, שהיא, טובעת. היא עוקפת את עורו ומגיעה אל הרקמות הרכות. היא רוצה את ידו מבלי שזו תהיה ידו. היא רוצה לינוק מתוכו את הלשד האימהי. היא רוצה לחלוב את אימהותו מאבהותו ואת נשיותו מגבריותו, או להפך. הוא, במקרה זה, סתם אדם שפגשה, סתם אדם שהכריחה אותו להתקשר אליה רק משום שהיה שם, רק משום שאהב אותה, רק משום שהתחתנו.
תחילת עלייה. שוב עלייה. היא מאמצת את צעדיה, כמו נחרדת מפני נפילה ודאית שתתרחש בכל רגע. לול האפרוחים ניצב שומם, ריק מאפרוחים. פעם, כשרק הכירו, הלכו לראות אותם. מאות, צהובים, קטנים ככף יד רכה, מצפצפים חלושות וגומעים אל קרבם את אורה המלאכותי של התאורה, שדלק בלי הפסקה כדי שיגדלו מהר ויהיו ראויים לשחיטה. היא מתנשפת ממאמץ. סוף-סוף היא נופשת, מגיע לה, היו לה חיים קשים ועכשיו היא יכולה לדמיין את עצמה כבת למשפחה אחרת, נורמלית.
המשפחה הנורמלית אוהבת אותה, זה מין הסכם לא כתוב, שהיא תישאר מה שהיא, לכודה בתוך הפנטסיה של האחרים עליה, ושהם יישארו מה שהם, לכודים בתוך הפנטסיה שלה עליהם: לא סובלים כמוה, בריאים, שפויים, מקימי בתים. או שמא צנועים יותר ממנה? שמא לא מבקשים מן החיים מה שהם אינם מסוגלים לתת? אוהבי בישול, מולידי ילדים, נושאים את עיניהם רק עד למקום שהן יכולות להגיע. מבצרים את חלומם מפני מימוש, קוראים מדורי רכילות ומאמצים את הגיבורים התורנים בחום והתמסרות נטולי ספקות. רק בה עדיין כוססת הידיעה שיעל חן, הדוגמנית, התגרשה. הם מעולם לא יזכו לראותה, אבל ימשיכו להעניק לה את אהבתם הפשוטה, לפרנס אותה בתסכול שלהם מבלי לדעת זאת. הם ימשיכו להחליף מתכונים, לחלום על שפים ושפיות, שפניהם המשופצים בסריקה מבקיעים בתצלום מבעד למטבחים טוסקניים, ולעשות כדורי שוקולד ששוליהם הרכים נתמכים בסוכריות צבעוניות. היא מעריצה אותם. היא יכולה ללקק שוב ושוב את ההתמדה הגאונית שלהם. את עולמם הסגור, המוגן, הפשוט.
הסייח הקטן שראתה היום נעמד ליד אמו באחו המושקה והיא מצאה את עצמה מפיקה קולות משונים, שנמלטו מתוך גרונה. נדבי שלה, עם הסוס שקנו לו, נמצא הרחק. כשתביא עוד ילד היא תהיה הרבה יותר חכמה, הרבה פחות פגיעה. כשתביא עוד ילד היא תרצה לגור כאן, לראות מסביבה אנשים. בכי חנק את גרונה. היא לא ידעה אם מבדידות או מגעגוע. כמה לבד היתה אז, ואיזו מצוקה! מצוקה שאי אפשר להסגיר אותה. מצוקה שלא מבקשת דבר. מצוקה שנחבטת בקירות הגוף שוב ושוב ושוב. היא רוצה עוד ילד. היא לא רוצה להרגיש כמו שהרגישה אז.
איך פסענו כאן בשבילים, נדבי, אתה עם גרבי הספורט הארוכים, שהגיעו לך כמעט עד סוף הירכיים, קטנצ'יק עם חיתול לבן, תפוח, מוצץ קשור בשרשרת ואמא טרופה, עייפה, שאהבה אותך עד מוות ופחדה מצל אימהותה. זה עולה בתוכה כמו כיב כוסס, כמו כיס מפריש בכי. האם היא מתגעגעת? לנדבי? לאז? לבדידות האיומה? לפסיעה הנמרצת בין שבילי הקיבוץ מוקדם בבוקר? רק אני ואתה? לרפת, עם האצבע המתוקה והקטנה שלך, רק אני ואתה? כמהה כל כך לאם, למבט, לסביבה, היא עמדה שם מול הפרות, רק היא והקטן שלה בעולם הומה וחסר סבלנות, לא מלכה של אף אחד. בלי מעגל של משפחה, בלי שום מעגל אוהד של עיניים, היא ליטפה ביחד אתו את ראש הפרה המבוהלת, שנסוג ונתקע בין הברזלים. לא מלכה של אף אחד, אפילו לא של הדרמה שלה. הוא חמוד, הם קראו, אבל היא היתה זקוקה ליותר והצער הנורא לא הביא אתו דבר מלבד בעל שהתייצב לידה. תמיד לידה ולא בתוכה. תמיד במרחק קבוע מן המקום הנורא ההוא.
איזה מלים צריך לשים שם, אחות גדולה שלי? איזה מלים, ולמי בכלל היו מלים? במקום שבו צריך לשים ידיים טובות אי אפשר לשים מלים, לא מתאים לשים מלים. והיא לא רוצה להיכנס לחסר ההוא, לבית ההוא, לעושק ההוא. היא לא רוצה להתוות בגופה עיגול חסר כמו כלב בייגלה, ללקק את אבר מינה השותת ולבכות במרכזו הריק. היא לא רוצה להתיז את המלים מן החור ההוא, לחרחר אותן מתוכו בשטף עיוור, המחולל את עצמו מדי רגע, ולשיר את שיר הפריון החלול, העקר, של אין, אין, אין.
מלבן הטורקיז של הבריכה הריקה הסתנן מבעד לפסי הגדר החדשה שבנו השנה ופגש את עיניה הזגוגות. לבריכה היא לא תלך. לא הפעם. לא בנופש הזה שבעצם אורגן בשבילה רק כדי שתוכל לשחות. היא ניסתה ללכת, אבל גם הבריכה הופקעה מן הקיבוץ ונהפכה לאתר תיירות. הוגדרו שעות שחייה, נבנתה בוטקה מעץ לגביית כסף בכניסה והמונים וזרים ממושבי הסביבה מילאו אותה. מה שהיה טבילה בריבוע מים פלאי וצונן, מוקף הרים ושדות, הפך לקרטוע עילג באסלה מטוהרת בכלור. האם גופה הוא זה שבוגד בה? האם גופה הוא זה שאין בו יותר הנאה? פעם, כשהכירו, פרשו את גופיהם הצעירים לייבוש על הדשא, עצמו את עיניהם והתמסרו לשמש. החום המתיש והמעלף, קולות המים ומראה ההרים שמתייבשים ומצהיבים בקיץ, החזירו אותה באחת אל המקום שבו נולדה.
אל תרצה אותי אל תבוא אלי. אני מתקשרת אליך ורוצה רק לדחות אותך. עוד ועוד לדחות אותך. שונאת את החיבה שלך כשאני איננה בתמונה, כשרק פני השטח שלי מעניקים לך את פני. ההיא, זו שאתה הפסיקה לדבר מאז שנדב נולד, לא הסתפקה במימיקה של הפנים. היא ביקשה הכל, גם את החלל הפנימי שמזיז אותם. הפרצוף עשה מולה צורות של אבר מין מסופק ונסוג עוד ועוד אחורה, עוד ועוד פנימה, עד שגורש אל המקום שמחוץ לגופה מצטמק לבסוף לנקודה זעירה, אי-שם ביקום. האם מן הזרע המיקרוסקופי הזה יוכלו לצמוח חיים? ומדוע אינה רוצה להתוודות בפני מישהו? מדוע אין לה יותר סבלנות למות? לגלות בתוכה עוד ועוד מוות? מרבצים עצומים של שממה דוממת, מרחבים עצומים של חול, וחול, וחול, שלא מים ולא אש מקימים לתחייה.
המשק מתחיל להתעורר. להקת היונים כבר מעתיקה את מקומה מעצי האורן אל גגות הרעפים האדומים והבדואים בעמק כבר יצאו מאוהלם. צלצול הפעמון של עדריהם נפרש כעת על פני הוואדי וקולו המתנגן נשמע למרחוק. היום היא תדבר אתו. היא רוצה להתגרש. היא רצתה בזה עוד לפני שהתחתנה. מנין תאוות ההרס האדירה הזאת? היא שואלת את עצמה. לפעמים התאווה הזאת ממלאת את כל ישותה, כמו צו עתיק שעליה להיכנע לו: לך לך מארצך ומולדתך...
היא הולכת. היא הולכת. היא חותכת בשביל הצר שבין אחורי הבתים לכיוון החדרון השכור שלה. הכלב מבית הקברות מגיח מאחת הדירות ושועט לעברה בכשכוש זנב מופתע כמו מכר ותיק. היא יודעת שזה יהיה אסון, הגירושים, אבל מאז שהיא זוכרת את עצמה הוא מתקתק בתוכה כמו פצצה, האסון. היא כמעט מתגעגעת אליו, לאסון, כאילו כבר קרה. אף פעם לא הבינה למה תמיד ראתה את מסלול חייה כמסלול של תיקון. היא רוצה להתגרש כי היא רוצה שיהיה לה מה לתקן, ממה להתאושש. היא רוצה להתגרש, כי מאז שהיא זוכרת את עצמה היא מרגישה פגומה, חסרה,
מגורשת, מכולם ובעיקר מעצמה, כאילו בחלק מגופה קבור תינוק, שעדיין לא נולד.
היא חוצה את המדשאה האחורית ומתקרבת אל החדרון. הכלב מפזז סביבה במטח נביחות רמות, מטורף מרוב שמחה, שמצא אדם לדבר אליו בשעה כה מוקדמת. כדי לתקן פגם דרוש פגם. כדי לתקן הרס - דרוש הרס. כדי להתגרש - דרוש גירוש. האם משוררים הם כאלה שהיתה להם משימה בחיים חוץ מלחיות? ומה קרה לה? מתי חיה? מתי מתה?
היא נעמדת מול החדרון, ובעודה כורעת מול הדלת כדי לחלץ את המפתח שהטמינה מתחת לאבן הכורכר, מרצד במרחק, כולו הבטחה, מלבן הטורקיז של הבריכה.
המים קרירים והשעה מוקדמת. הגוף המזיע, הדאוב, פוגש כמו בפעם הראשונה את המקום שבו נולדה, עם חום מתיש ומעלף וקולות של מים, עם צמחייה מעולפת והרים סביב, שמתייבשים ומצהיבים בקיץ. הקיבוץ הוא ארץ זבת חלב ודבש. יהודית שונאת אותו, היא מאוכזבת, בשבילה הוא ארץ גירוש, אבל בשבילה, אורחת שבאה לנפוש, הנוף הזה, המים האלה, הם מולדת, ביתה האחד והיחיד, המקום שגופה, כמו נהר, שואף לזרום לתוכו. המקום שגופה רוצה כעת, בכל מאודו, לחזור אליו.
הה, רצון! כמה נסוג הוא הרצון שלה! כמה חבוי! וכשהיא מקרבת את לשונה אל לשון המים הקטנה, שנעה כמקור בשר מחודד בתוך לועה, יודעת רק ימינה ושמאלה כמו מטוטלת, היא חושבת על מהו החלל הפנימי של האיש או האישה שזוהי לשונו? היא חושבת רק על מיהו האיש או האשה, שלשונו הנסוגה משרבבת את עצמה בזהירות מופלגת שכזו, בחשש כזה, לתוך פיה? היא לא אוהבת להתנשק עם רצונה. היא לא אוהבת לפגוש אותו. היא לא אוהבת את זהירותו, את חוסר התביעה שלו אותה, את אי הבעלות שלו עליה. היא היתה רוצה שימשוך אותה מתוך עצמה, שישלח יד להביא את הגרגר שטבע מתחת לשטף הנורא של אבאמא, שימשה אותה החוצה מתוך נוזלי הרחם שדחקה אותה פנימה ופנימה, פנימה ופנימה, עד שלא נותר דבר.
