8 בינואר [לא מופיע ציון זמן, הדף מוכתם בקפה ובטיפות]
הגעתי לכאן בטעות. גשם, גשם, גשם. למרבה המזל, בעלי האכסניות בעיר ש', התמהונית שבערים, לא בוחלים במטבע זר. אני יושב בפרוזדור האכסניה האפל ומחכה למפתח. הספה עליה אני יושב חורקת, נוצות אפורות מפוזרות סביב אחת מרגלי העץ שלה. כבר בדרך שמתי לב כי העיר שטופת ציפורים. אחת אפילו הצליחה לחדור אל הפרוזדור מבעד לחלון פתוח והחרידה כל עצם בגופי עד ששפכתי את כוס הקפה (המר עד פרכוס). עיר מזוויעה. יש לעזוב אותה עם עלות השחר.
9 בינואר בוקר מאוחר
אכסניה קדושה! אמנם, שנתי לא צלחה, כל הלילה צייץ בעל האכסניה בטלפון שנמצא בפרוזדור ליד דלת חדרי, אך כל זה לא משנה: התעוררתי, התעמלתי, הרקתי כוסית אל קרבי ויצאתי למרפסת. קורא נפלא - אני עומד על המרפסת בחדרי בקומה השנייה, בעיר ש', העגומה שבערים, וכותב בלי להביט בנייר. במה אני מביט? רק רגע, היא מוסתרת... שני גברים שמנים בחליפות צרות בוחרים פרחים שאיני יודע את שמם. תמיד שנאתי חנויות פרחים. פרח בחנות דומה לחיה המפרפרת בדלי מלא מים, גופתו הקשורה בסרט של מלך כרות גפיים. אחד השמנים צועק: מרגו, מרגו! היא מפנה לעברו מבט אדיש ומגישה לו זֵר. היא לא מתרגשת מכלום, הקטנה שלי. הנה... הם מסתלקים. משום מה היא מכניסה בחיפזון את הדליים לתוך החנות ומביטה דרך הזגוגית המטונפת לשמיים... לעזאזל - הרי יורד מבול!...
צהריים
אני יושב בתחתונים על המיטה המצחינה ומעשן. החליפה היחידה שלי, על כל חלקיה, עדיין ספוגה מים. והיא?... הרי לא אצא למרפסת בתחתונים! לבטח כבר סגרה את החנות.
ערב מוקדם
יושב... מעשן... העניבה התייבשה. לפני כשעה נשמעה נקישה בדלת. פתחתי אותה לכדי חריץ והצצתי למסדרון. בעל האכסניה המשופם, הציץ בחריץ, שיהק ואמר שני משפטים. מיותר לציין שלא הבנתי אף מילה. לפי טון הפליאה, את משפטו הראשון ניתן לפרש: "זה אני, בעל האכסניה, פתח את הדלת בשם אלוהים!" הוא היה מבוסם מעט והחלטתי שעדיף לתקשר גם בהמשך מבעד לחריץ. הוא לא התעקש ועבר למשפט השני, אותו תרגמתי לעצמי כהודעה על ארוחת הערב המוגשת בחדר האוכל הצהוב שבקומת הקרקע. ניחשתי זאת כשקירב ידו האחת אל בטנו ונהם מממ.. מממ.. בעוד ידו השנייה שולחת אצבע שמנמנה למטה. הנהנתי בראשי וטרקתי את הדלת. במזוודה נותרו בקבוק יין שזיפים, רבע כיכר לחם ופיסת דג מיובש. הלחם היה רך וחמים והדג המריר חרך גרוני. יצאתי למרפסת עם הבקבוק. נו, כמובן - חנות הפרחים כבר סגורה. הרחוב הפך למנהרה עם תקרת שמי לילה. ידעתי שלא רחוק מן האכסניה, גועש לו בגאווה הנהר עטור התהילה של העיר ש', האלמונית שבערים, ועובדה זו לא ריגשה את לבי. שונא אני את כל סממני הרומנטיקה המומצאים. למעשה, כעת, כשאני עומד זקוף בתחתונים על המרפסת ומבטי נעוץ בדלת החתומה של חנות הפרחים, הכל נדמה מגוחך כל כך... "התאהב במוכרת פרחים..." מ-ג-ע-י-ל. הרי כל תושבי העיר ש' היו עטים על הסיפור כדבורים על צוף, ואוזניהם היו מסמיקות בתקווה שרומן זה יתגשם. לא... יום שלם בוזבז בהמתנה ל... למה בעצם?!... לא יהיה!
חצות
לא מצליח להירדם. מעל למשקוף חדרי תלוי רדיו. יש בו רק כפתור אחד המווסת את עוצמת הקול. סובבתי אותו ושמעתי את ההמנון, הנחתי זהו ההמנון משום שהיה זה בדיוק בחצות ולאחר מכן השתררה דממה. המנון עצוב, רצוף ציוצים ושריקות. אילו ידעתי בבירור כי יפורסם היומן שלי לאחר מותי (הטרגי) הייתי משתדל לכתוב אחרת. הייתי מרחיב ומעמיק, מפאר ומאניש את העיר ש' אליה נקלעתי בדרכי מן היריד שבדרום הסתווי, אל ביתי שבצפון עטוי הכפור. אני מוכרח להתגלח. העיר ש', הייתי כותב, אינה עיר ככל הערים, נִשמתה ונשימתה ייחודיות, נשמתה שקופה כמצנפת אלכימאי ונשימתה כנשימת גוף בתרדמת. סמטאותיה הרבות מזכירות שיער רטוב של אישה בוגדנית, והן מפתות כל זר שנקלע לכאן בטעות לאבד בהן את דרכו, ממונו ומצפונו. תושביה כולם כציפורים נודדות אשר זנחו את הנדידה, אין זו עיר מולדתם – זוהי עיר מותם. ואין עוד אומללים כמותם בתבל. אך היומן לא יפורסם לעולם. לשם מה? למי הוא נחוץ? בעיר מולדתי היינו שרים הרבה שירים. כלומר, אני לא שרתי מעולם, אך מן הצינוק בעליית הגג, בו גססה שנים ארוכות ילדותי, שמעתי לא אחת נשים וגברים שרים לעת שכרות:
"כולנו חשקנו לטרוף את התופת, לתקוף את התופת, לשכב במיטה עם שש אהובות, אך אין איש שיטרוף את קלפי גורלו שלו. גם לא אתה!
כולנו שאפנו לצאת במחול עם צעיר או עשיר שיקרא לנו: בת של מלך, צארינה! הו, שקר, הו חולי, כולנו יודעות כי נוכלים הם, גם את!"
פעם חלמתי. הזיתי, ליתר דיוק. רציתי אישה. חשבתי שיכול היה להיות נחמד אילו תלטף עלמה, תהיה בת כמה שתהיה, את הרווח בין תנוך אוזני לשביל העור המוביל לעורף. היום דבר לא נשאר. פניי אפורים ונפשי ריקה. וטוב לי כך. מעורר בחילה בי הנוער המתאהב בקלות ובקלות מתעב. אני יודע כי מחוץ לחלון ישנן ציפורים שמעולם לא יצאו את העיר ש', המפתה שבערים. בנעוריי התקשיתי להבין אותן, את הציפורים. הרי בנות כנף הן וחופשיות הן. בעצם, גם היום איני מבין אותן. מטומטמות. איני יודע לאהוב עוד. האם אני מת? הגעתי לכאן בטעות.
10 בינואר לפנות בוקר
אלוהית! שיער זהב מרפרף על עיניה כמו עלה שעוד מעט וייתלש ברוח. זרועותיה דחליליות, כפות ידיה חבולות (שושנים ארורות!) היא לבושה שמלת צמר עלובה ומטולאת. בני שטן - כל מוכרי השמלות הגנבים בעיר ש'! אני רוצה לצעוק - מרגו! לא... איני מעז. קורא מנומנם- כל הרחוב מנמנם יחד אתך, כל העולם מנמנם ורק אני עומד בחליפתי הלחה אל מול הנערה המלכותית הזו, מרגו! היא מכסה את ראשה במטפחת תכולה ומוציאה את דליי הפרחים לרחוב, אחר נשענת על משקוף הדלת ולפתע בוקע מבין שפתיה הקפואות לחן שאולי היא ממציאה ממש עכשיו. השפה הזו שבה אני יודע רק שלוש מילים (השלישית גסה מאוד), השפה הזו שבה היא שרה... אני אלמד אותה!...אלמד אותה ויהי מה!
אחר הצהריים
יום גדוש. יצאתי מן האכסניה ונעצרתי במרחק מה מן החנות. מרגו הגישה לגברת בשמלה נוצצת זֵר אדיר ממדים. כמו אותם הזרים היפים כל כך שמניחים בני האדם על קברי אהוביהם. הו, בני אדם, אל תעזו להניח זר שכזה על קברי! כדי לא למשוך תשומת-לב, התחלתי לפסוע במורד הרחוב. בעודי מתחזה לאדם המביט בחלון ראווה, הבחנתי בספר אדום ועליו רשום בלשוננו שלנו: "קורס מזורז ללימוד השפה הצִיוּצִית." מיד נכנסתי ורכשתי את הספר. מכיוון שבחנות הספרים מכרו גם מוצרי מזון ומשקאות חריפים (רק בעיר ש'...) קניתי גם בקבוק ליקר דובדבנים ונקניק. אך כשצעדתי לעבר החנות של מרגו התמהמהתי ולפתע הבנתי: אני אוחז בידי ספר לימוד, בקבוק ליקר ונקניק. איזה חוסר טעם! קפאתי על מקומי. לפתע איזו סבתא נמוכה הפתיעה אותי, ניסתה לעבור דרכי וצווחה מילה שהבנתי (כן, אותה המילה השלישית). מרגו הבחינה בי ובסבתא,שלחה לעברי מבט נבוך וחייכה מעט. חיוך עגום. לפתע, הפכתי שליו, הנחתי על המדרכה את הספר, הבקבוק, הנקניק. שלפתי סיגריה. מתחתי את כנף המקטורן כדי להגן על הגפרור מפני הרוח. הבטנו ארוכות זה בזו, כשני מכרים ותיקים, כשני פליטי אותה המלחמה. היא מצמצה, אני נשפתי עשן.
לילה
הם כותבים באותיות שלנו, סימני הפיסוק זהים, אני קורא, מבטא ולא מבין אף מילה! הספר נזרק תחת המיטה. ייאוש. נשאר מעט ליקר. נגמרו הסיגריות. אלך לישון.
11 בינואר ערב
לא כתבתי מפני שהייתי עסוק מאוד. במה? - הנה, קורא סבלן, התוצאה. שפוט בעצמך: "צִיץוּיַיצְתִי צְוַואש." נו... הבנת? פגשתי באכסניה מנקה שמדבר בשפתנו והוא לימד אותי: "צִיץוּיַיצְתִי צְוַואש" - התאהבתי בך. יום שלם לא יצאתי למרפסת ושיננתי את המשפט, בתחילה אומנם הרגשתי מעט לא הגון לבטא את שתי המילים האלה, אך כעת, כך נדמה לי, הן גיבוב הצלילים המרגש בתבל! "צִיץוּיַיצְתִי צְוַואש - מרגו!".
12 בינואר צוהריים
אבוד...הכל אבוד! למעשה יתכן ומיותר להתחיל לכתוב את מאורעות היום האחרון. היא לא הבינה.... ארץ ארורה! ניגשתי לשם מוקדם בבוקר. היא ישבה לבדה לבושה בסוודר הכחול שלה, ראשה גלוי, עיניה רדומות. מעכתי קצת איזה פרח צהוב בידי ולחשתי "צִיץוּיַיצְתִי צְוַואש, מרגו". היא בטאה שני עיצורים שלא קיימים ועיוותה עיניים בשאלה. צמרמורת פשטה בקרקפת, לחץ באישונים. אמרתי בשפתי: "התאהבתי בך ". היא עמדה מבוישת, עיניה הגדולות מצמצו, היא הצביעה על פרח סגול דמוי ציפור בשאלה. מלמלתי "צְוִיץ" (סליחה) ואז "ציפּי צוּפּוּ" (תודה רבה) ושוב "צְוִיץ". ודהרתי בסערה לאכסניה.
לפנות ערב יצאתי למרפסת, לא היה אכפת לי יותר ממרגו. גם היא לא הביטה לכיווני. הבחנתי ביונה שמנה שישבה כמפוחלצת על חוט החשמל. תלשתי אבן קטנה מן הקיר החיצוני המתפורר והשלכתי אותה לעבר היונה. היא אפילו לא זזה. אבל האבן נחתה בצדו השני של הכביש, לא רחוק מחנות הפרחים. מרגו זקפה את ראשה, לדעתי היא ראתה אותי. איני בטוח מפני שברחתי בריצה לתוך החדר. הגברתי את הרדיו ומיד כיביתי. לכו כולכן לכל הרוחות!
ערב היא כאן! פתחתי את הדלת, ציפיתי למשופם עם הפנטומימה שלו והיא עמדה שם. נוטפת מים כמו ענן נמלט, ברקים בלחייה, היא הגישה לי פרח צהוב וגדול. מעולם לא נתנו לי פרח. הנחתי אותו בזהירות על שידת העץ. עמדנו מספר רגעים עד שהתעשתי והצעתי לה מגבת נקייה. הבטנו זה בזו ברצינות תהומית. עלתה בי המחשבה שאולי היא מכירה את אותו השיר ששרו בנעוריי. התיישבנו על המיטה. השקיתי אותה במעט ליקר, היא עשתה פרצוף אבל שתתה עד הסוף. הלחיים שלה בערו. היא התרוממה בפתאומיות, הגישה לי את יומן הנסיעה שלי, היומן שבו כתבתי עליה ועפרון (כמה התביישתי בעפרון האכול שלי). לא הבנתי את כוונתה. היא חייכה, אחזה בסנטרי וכיוונה את ראשי אל היומן. הצטמררתי למגע אצבעותיה הקפואות. היא שלפה מתיקה בלוק נייר ועפרון פחם, הציצה בי והחלה רושמת את דמותי. היא כאן! היא מציירת ואני כותב עליה, מילים זרות שלעולם היא לא תבין. היא ציירה וסיפרה לי על עצמה, לפחות כך נדמה לי. כשסיימה הציגה לי את התוצאה ושנינו צחקנו. כל כך צחקנו עד שהתחבקנו, ולרגע, ייתכן כי דמיינתי זאת, היא רפרפה באצבעה המוכתמת בפחם על הרווח בין תנוך אוזני לשביל העור המוביל אל העורף. ידעתי שאוכל לבדוק זאת כשתלך (האמנתי כי תלך בקרוב) על ידי כך שאעביר אצבעי בעדינות על אותו המקום ואחפש סימני פחם. אך היא לא מיהרה לעזוב. יצאנו למרפסת ודיברנו על מערכת השמש. לכוכבי הלכת אנחנו קוראים בשמות דומים. גם למשקאות חריפים. עם זאת יש דברים שהם מכנים בשמות שונים לגמרי...
13 בינואר בוקר אני מעשן במרפסת. הקור מצעיד אותי במקום בטפיפות קטנות. חנות הפרחים ממול סגורה. מאחורי, בחדר, מרגו ממלמלת מתוך שינה בשפתה. בשמיכה המכסה אותה מן המותניים ומטה עוברים גלים של רוח ונדמה לי כי החלה עונת הנדידה וציפורים רבות פורשות כנפיים בכוונה לעזוב את העיר ש', המופלאה שבערים, שאין שנייה לה ובה אשאר ואחיה עד שאמות (באופן טרגי) ויפרסמו את יומני.
