אני אדם שאינו יודע. מנסה לדייק את הדיוק או אי-הדיוק של ההבנה. אמירה הס על עצמה ועל שיריה הראשונים
עמדתי במטבח לבשל, כשבקבוק הקטשופ נפל והתרסק. קול ההתנפצות, השברים והצבע האדום שנמרח על רצפת המטבח הריצו אותי ברעדה ובדפיקות לב מוזרות לעבר כלי הכתיבה, שנמצאו בחדר הסמוך. התוצאה היתה השיר הבא שאני מצטטת מזיכרוני, תחילתו נשכחה וכן סופו. השיר נכתב בתחילת שנות ה-80:
...ופתאם נפל בקבוק ונופץ ונוזל אדום כיסה את הרצפה ואת ידי אני מפחדת פתאם. נהר החידקל כיאור שותת אדום אנא רק לא מופתים ואותות רק לא אותות. ומה נהרות, ורק בקבוק נופץ. אל תשלח זעם והרי עומדת אני שתי כפות זו ליד זו מנקה ברסיסים נפצעת קל, קל מאוד. ופתאם התחלתי להגיד מלה שהייתי מפחדת, והתחלתי לדלג ולאמר: צפרדע, כינים, ברד הבא הרבה ברד לשטוף לעשות נהרות צלולים אגמים שקופים אנשים רוחפים רוחפים שולים בנהרות זהב ריח שאני זוכרת ואורות של ערב אחד שלא יברח לי בנהר שותת..."
כשהשיר הזה נכתב כבר הייתי בתהליך של "והיה כאש עצור בעצמותי...". היום, בהיותי אדם מודע יותר משהייתי, אני נוטה לפרש את "והיה כאש עצור בעצמותי" למיני מצבים נפשיים, פיסיים ומיסטיים, שחברו יחדו להוות חומר דלק לתהליך היצירה.
הייתי בארצות-הברית כשבעלי התקשר אלי וסיפר לי על מותה של דליה רביקוביץ'. אחרי הפוגה ארוכה, שבה נעתקו המלים מפי, עניתי לו בבכי: "אתה לא תבין את הבכי, אנחנו המשוררים, כמו משפחה אחת. אני לא יודעת אם מישהו מסוגל להבין" (הוא הבין).
כשחזרתי לארץ וקראתי במוסף "7 ימים" את הכתבה שבעלי שמר כדי שאקרא אותה בשובי, חשתי שכמעט כל מלה שדליה רביקוביץ' אמרה יכולה לצאת מפי. המצב של התלישות, חוסר השייכות, השבירות, התחושה שאתה יכול כל רגע להתנפץ. כמו הבקבוק בשיר. עצם שבירתו אז ביטאה את "מצבי הזכוכיתי", את הפחד מפני ההישברות, ההיסדקות, ההיפצעות מכל התרחשות ולו הקלה ביותר. כשהגוף והנפש נמצאים תמיד במצב שקוף של בדולח, האדם רואה הכל מבעד לשקוף ומתוכו. השקוף הוא מכל של מראות שמצטברות בתוכו כל שבריר שנייה. לפעמים הן יוצאות בסובלימציה כמו שיר או יצירה כלשהי, ולעתים הוא נסדק מהמראות ותכולתם. אפשר לומר שאיש הזכוכית רואה הכל בבת אחת, לפעמים מרוב מראות רואים את כל הכלום. ואת כל הכלום לא כלום. אותו איש זכוכית הוא גם רצפת הזכוכית של עצמו.
באחד הימים בבי"ס תיכון קיבלנו נושא לחיבור. בסיימי לקרוא את החיבור העיר המורה, מר משה הילמן ז"ל: "הבחורה הזו אינה שייכת למאה שלנו. בגיל חמישים היא תרוץ בשדות ותקרא שירים".
אז עוד לא ידעתי שאכן, אנשים בהמשך דרכי יתייחסו אלי כאל משוררת. האמת שמעולם לא הכרתי את עצמי. מעולם לא ידעתי מי אני. וגם לא ברור לי מה זה נקרא להיות משורר. במידה מסוימת אני איש ריב ומדון עם עצמי, ונגד עצמי, ומחוץ לעצמי. פשוט אני מחוץ.
בילדותי כתבתי שירים ובאחת משעות בין-הערביים, שעה שבירה מלאת געגוע וכיסופים לאיזה דבר "שאין היד מגעת לתפסו", כתבתי סיפור שקראתי לו "עץ הבדידות".
כמו כן הגשתי למורה שלי בתיכון מיני הרצאות שהתבקשתי להרצות בנושאים מסוימים. אותן הרצאות הפכו לנושא שונה לחלוטין, שנבע מתוך נבכי לבו של "איש הזכוכית". הערות כגון "כן כתבת דברים מעניינים, אבל אינם קשורים לנושא", נשמעו מפי המורה שהביטה עלי כעל יצור מוזר.
לסיכום על היצירה הראשונה שלי ומשמעותה אז והיום, אני יכולה לומר: היא נבעה מן ההכרח של האישיות או היישות החריגה שלי. אישיות שאינה בנויה להתאים למציאות הזאת. והקושי הזה אולי מנביע את מה שלפעמים גם לא ברור לידיעתי. אני אדם שאינו יודע. מנסה לדייק את הדיוק או אי-הדיוק של ההבנה, בתוך המורכבות שלעתים נדמית פשוטה מאוד להחריד.
