המתרגם שמעון זנדבנק פותח יומן מגיל ארבע-עשרה ומגלה: "יש לי התקפת תרגומים". ורלן, קיפלינג. עכשיו הוא כותב: תרגום שירה הוא ביטוי מובהק של נאמנות לעצמך. אפולוגיה לחיי? אולי. מכל מקום, "עם נפשך הווה נאמן"
יומן שהתחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה והכתרתי בשם "יומני", נפתח בציטטה מדבריו של פולוניוס מ"המלט", שקרן לא קטן שאומר דברים נפלאים על האמת:
ועל הכול, עם נפשך הווה נאמן, ועקב זאת, כלילה בעקב היום, גם לא תוכל כחש לזולתך.
התרגום, נדמה לי, היה של דוידוביץ, אף ששלונסקי כבר יצא באותם ימים בתרגום שעשה בשביל "הבימה". למה בחרתי בציטטה הזאת? אולי מפני שידידת-משפחה ישישה נתנה לי לבר-מצווה ספר אמנות וציטטה בהקדשה את המלים האלה. או מפני שהדרישה "עם נפשך הווה נאמן" (שלונסקי אומר: "היה שלם עם עצמך") אמרה לי משהו חשוב.
אם אמרה לי משהו חשוב, ספק אם שאלתי את עצמי מדוע. כעבור כמה ימים הכנסתי ליומן ניסיון ראשון לתרגם שיר: "הירח הלבן" של ורלן. כעבור עוד יומיים כתבתי "יש לי התקפה של תרגומים" והכנסתי תרגום שני שירים של קיפלינג. אבל כעבור עוד כמה ימים הבעתי התפעלות גדולה משירי חנה סנש ("שיריה מאוד אמיתיים") וציטטתי את "אינך בדד. הנה הים שלך".
איפה הייתי נאמן יותר "עם נפשי", בתרגום ורלן או בהתפעלות מחנה סנש? האם חשדתי שלא אוכל להיות "מאוד אמיתי" כמו חנה סנש, ומשום כך ברחתי ל"התקפה של תרגומים"? האם הרגשתי בלי דעת ש"הירח הלבן" של ורלן אינו תובע ממני להיות נאמן לנפשי אלא רק לנפשו של ורלן, ושמוטב כך?
אולי. עובדה, מכל מקום, שהיומן רצוף מכאן ואילך ניסיונות תרגום, ומעט מאוד שירים משלי. רק שנים רבות אחר כך, בשנות הארבעים לחיי, עבדתי
תצלום: רלי אברהמי
בו-זמנית ופירסמתי כמעט בו-זמנית, תרגום ומקור: "סיפורי קנטרברי" של צ'וסר ולצדם "מישהו אחר", נובלה.
מי משניהם היה "נאמן יותר עם נפשי"? קל לומר: הנובלה. לימים אגלה בה יסודות אוטוביוגרפיים ברורים, כמעט סטריפטיז עקיף. ואף על פי כן אני מעז לומר: צ'וסר נאמן לנפשי לא פחות מזה.
כי הנאמנות לנפשך יש לה פנים שונות. אחת מהן היא הנאמנות לסיפור חייך (אם יש סיפור אחד כזה), אחרת - הנאמנות למשאלותיך הכמוסות. אבל למי ששירים עושים לו משהו חשוב ומרכזי, הנאמנות למה שהשירים עושים לו היא צד חשוב של הנאמנות לנפשו. ותרגום שירה הוא ביטוי מובהק של הנאמנות הזאת.
קונספציה "נפשית" כזאת של תרגום שירה פירושה שהנאמנות לשיר המקורי חשובה פחות מן הנאמנות לנפשך, למה שהשיר המקורי עושה לנפשך. משחק-המלים השחוק "טרדוטורה-טרדיטורה", לתרגם משמע לבגוד, מתפרש עכשיו אחרת: הבגידה האפשרית היא לא כלפי המקור, לא בגידה במידת הדייקנות שבמסירת המקור, אלא בגידה בחוויית השיר בתוכך, בגידה במה שהשיר עושה לך.
משום כך אני נוטה לקרוא לתרגום שיר "שיר על שיר", ולא "תרגום שיר". "שיר על שיר" נותן לתרגום מעמד דומה לזה של שיר על אהבה או על שקיעת שמש ארגמנית. כאן אתה כותב על מה ששקיעה ארגמנית עשתה לנפשך, וכאן אתה כותב על מה ששיר עשה לך. ולמה שהשקיעה תעשה לך משהו חשוב יותר ממה שעושה לך סונטה של פטררקה? הנאמנות לנפשך חלה על שתיהן, על השקיעה ועל הסונטה.
אפולוגיה לחיי? אולי. מכל מקום, אני מיישם את דברי פולוניוס לעיסוקי העיקרי, תרגום שירה, ואומר: על הכול, הווה נאמן למה ששיר x או שיר y עשה לך, ועקב זאת, כלילה בעקב היום, גם לא תוכל לכחש לזולתך, כלומר לצאת בתרגום גרוע שלו.
