בלי ספק, ובלי מתחרים, את העונג הספרותי החריף והמשכר של השנה רוויתי מן הרומן הווירטואוזי, מנתץ הז'אנרים, של ג'וליאן בארנס, "התוכי של פלובר" (בהוצאת מחברות לספרות), בתרגומו הווירטואוזי של מאיר ויזלטיר, שכמו נטל את היהלום הנדיר הזה, על אבק תרגומו הישן, חזרה אל המלטשה והחזיר לו את ברקו ואת צורתו-מהותו; כי כמו שבארנס כותב: "הצורה אינה מעיל עליון שעוטפים בו את בשר המחשבה (...) היא בשר המחשבה עצמו (...) באמנות הכל תלוי בביצוע" (עמ' 171).
כמו פלובר רבו, מושא אהבתו, הערצתו, ערגתו, של המספר הדולק בעקבותיו ברחבי צרפת, גם ג'וליאן בארנס הוא רב-מג של סגנון אנין וספרו זה הוא בראש ובראשונה מפגן נדיר של פרוזה שהיא שירה, כיאה להכרזתו הוא: "שורה בפרוזה חייבת להיות בלתי ניתנת לשינוי כמו שורה בשיר". הרומן, אח ורע ל"גוגול" של נאבוקוב, הוא בעת ובעונה אחת רומן, ביוגרפיה, סדנת כתיבה, סדנת אירוניה, מורה דרך למטייל בצרפת. הוא מניפסט ושיר הלל לכתיבה ולקריאה, וכתב אישום נוקב, מצחיק-עצוב, על דיקטטורת ביקורת הספרות הבורגנית. הוא קרנבל בלתי פוסק, שוצף ריגושים, ביבר שכל אחד מ-14 פרקיו הוא עוף-מוזר ויפהפה אחר. "כשאתה כותב ביוגרפיה של חבר, עשה זאת כאילו באת לנקום את נקמתו" - זהו המוטו המוצב בראשו, משל פלובר, המתמצת את התשוקה היוקדת מדפיו.
