דרור בורשטיין,
סופר ומבקר, זכה השנה בפרס ברנשטיין לספרות על ספרו "אבנר ברנר"
תצלום: ניר כפרי
הספר "אפילוג של סערה" מאת זביגנייב הרברט (הוצאת קשב לשירה) הוא ספר השירה היפה ביותר שקראתי בעברית השנה, ולמעשה בשנים האחרונות. לא אגזים אם אומר כי האלגיה הגדולה המופיעה בו היא אחד מן השירים המרגשים שקראתי מעודי. תרגומיו של דוד וינפלד מפולנית, כבר שנים רבות, יוצרים את הנוסח השירי החי ביותר בעברית. פרדוקס מעניין הוא כי שירה המוגדרת כ"תרגום" יוצרת נוסח שירי שהוא ישראלי ועברי פי כמה מנוסח שיר המוגדר פורמלית כ"שירת מקור", אך למעשה הינו ספוג ב"תרגומית", כמו זה המופיע למשל בכתב העת "הו!".
שמו של הקובץ, "אפילוג של סערה", מקפל משהו תמציתי מסוג ההתבוננות של הרברט. יש שם סערה, אבל כבר מביטים בה בדיעבד ומתוך "לוגוס", כלומר מתוך מחשבה ומתוך ריחוק. סוג התבוננות כזה עשוי להסביר את הערצתו של הרברט לצייר פיירו דלה פרנצ'סקה (שעליה כתב בספר המסות "ברברי בגן", שהופיע בהוצאת "כרמל" בשנה שעברה). השילוב ההרברטי של סערה ואפילוג מופיע אצל פיירו בכמה ציורים (דוגמת "ההלקאה" וחלק ממחזור "הצלב האמיתי") כשילוב של פרספקטיבה (ריחוק), גיאומטריה (לוגוס) ותמטיקה של סבל או צער. המרחק הזה בין ה"אפילוג" וה"סערה", המרחק בין חיים ומוות, הוא המרחק שפותחת ומעניקה שירתו של הרברט.
