התופעה הבולטת ברשימות רבי המכר השנה היתה ההצלחה של ספרים שנכתבו על ידי מוסלמים שחיים במערב ומתארים את "העולם שמאחורי הרעלה"; עכשיו תורגם לעברית גם "פרספוליס", הרומן המאויר של מרג'אן סטראפי האיראנית, המצייר בשחור ולבן את חייה של נערה מתבגרת בטהרן שאחרי המהפכה, ומכר ברחבי העולם יותר מחצי מיליון עותקים. דניאלה לונדון-דקל הבינה למה
לו היתה מרג'אן סטראפי מאיירת ואני עורכת גרפית של עיתון, ספק אם הייתי מקבלת אותה לעבודה. לו היתה מרג'אן סטראפי סופרת ואני מנחם פרי, ספק אם הייתי מוציאה לאור ספר פרי עטה. מזל שהמציאו את
הפרוזה המאוירת (Graphic Novel). עובדה. עד היום מכר "פרספוליס", ספרה האוטוביוגרפי, יותר מחצי מיליון עותקים ותורגם לשפות אין ספור. עכשיו גם בעברית.
כשמדובר במדיום המוזר הזה, החוקים המחמירים שבהם אנחנו רגילים לשפוט טקסט ורגילים לשפוט איור, מתפרקים מנשקם והשלם הופך להיות גדול בהרבה מסך חלקיו. באזור הדמדומים שבין הספרות לאיור, המוצר הסופי המתקבל נשפט יותר כסרט והסופר כבמאי. לו הייתי מבקרת קולנוע הייתי אומרת שהסרט שרקחה סטראפי בשחור לבן הוא פשוט נהדר. לחיזוק טענתי הייתי עורכת השוואה מלומדת עם יוצרי קולנוע איראנים אחרים, נפלאים ביכולתם, כמו מוחסאן מחמלבאף ("ליקוי חמה בקנדהאר") ומג'יד מג'ידי ("באראן"). אני בטוחה שהשוואה כזו היתה מעלה את רף הביקורת על הספר ומוסיפה לו רבדים עמוקים שקטונתי מלספק. רק אציין מה שיודע כל חובב סינמטק ממוצע: על הקולנוע האיראני מודבק זה שנים תו תקן של איכות.
בחזרה לספר. "פרספוליס" מגולל את סיפורה האישי של הסופרת, שגדלה בטהרן בשנים המטלטלות שבהן המהפכה האיסלאמית כבשה את איראן. סטראפי, שגדלה בבית חילוני ומשכיל - שני הוריה היו מפגינים פעילים נגד המשטר - נאלצה להסתגל לעולם הולך ומשתנה סביבה, על חוקיו הנוקשים, מעשי ההרג, המעצרים, המלחמה עם עיראק, המחסור וההפצצות, ובעל כורחה מפתחת תודעה פוליטית ומגדרית.
זהו מסע התבגרות גלוי לב, רווי הומור וייחודי, המאפשר לקוראים המערביים הצצה אינטימית ומרגשת אל העולם שמעבר לרעלה. כוחו של הספר נובע מכמה ניגודים, חלקם צורניים וחלקם תוכניים. הניגודים הם אלו המשאירים את הקורא במצב פליאה ועירנות מתמידים, שכן הם דורשים ממנו לעשות את עבודת התיווך שבין שני הקטבים.
הספר נפתח כך: "זאת אני כשהייתי בת עשר. זה היה ב-1980". פתיחה די קונקרטית וילדותית - ספרי פעוטות נפתחים לרוב ברוח דומה. אולם כאשר בפריים המלווה את הטקסט מישירה אלינו מבט ילדה קטנה, עגומה, פעורת עיניים, מכוסה כל כולה ברעלה - המשפט התמים והיבש לכאורה נמלא לפתע מתח. לכל אורך הספר שומרת סטראפי על אותו ניגוד בין טקסט מאופק ומצומצם, כמעט אינפורמטיבי, לבין מציאות זועקת, מסובכת, מכמירת לב ושופעת רגש באיורים. רק בחיבור בין השניים, או יותר נכון - בחוסר החיבור בין השניים - מתפתח הסיפור. הניגודיות הזאת, המוטחת מול עיני הקורא/צופה בו זמנית היא זו המחוללת את הקסם והופכת את הספר למה שהוא - מעשה אמנות.
כשאמרתי לחברתי החכמה, בעודי מגרדת בפדחתי: "ואם היא היתה, נניח, סתם ילדה אמריקאית מפונדרקת, הגדלה בפרוור בורגני ומעריצה את מדונה, גם אז זה היה עובד?" ענתה לי חברתי: "אבל היא לא!" וזה נכון. היא לא. היא איראנית. ומה לעשות, סיפורה האישי כל כך מדהים, שהשאלה "מה היה קורה אילו?" נשמעת רלבנטית בערך כמו השאלה: "ואם אני הייתי מציירת מקטרת וכותבת מתחתיה - זו לא מקטרת?"
ההזדהות הנוצרת במהלך הקריאה עם הגיבורה עומדת כמובן גם בניגוד גמור לכל מה שאיראן מסמלת עבור הקורא הישראלי. הקולקטיב האמורפי והדמוני המצוי אי שם מעבר להרי החושך, זה
המאיים להטביענו בים עם הנשק הגרעיני שיש לו או אין לו - לא יכול ולא רוצה להתחבר בתודעתנו לילדה הקטנה העומדת "בשמלה אדומה ושתי צמות" ושואלת: "למה?". השאלה האלמותית הזאת עושה יותר מזה ולמרות שזה נשמע ודאי בנאלי, הרשו לי להגיד את זה שוב: היא מחדדת את הכוח שיש בסיפור אנושי בודד כדי להבין התרחשות קולקטיבית מסובכת. האמפתיה וההזדהות עם דמות אחת אהובה עושה את כל ההבדל שבעולם והיא זו הסודקת סדק בתפישה החד-ממדית שיש לנו את איראן.
"לא ממש אהבנו ללבוש את הרעלה", מספרת סטראפי, "בעיקר כי לא הבנו למה אנחנו צריכות את זה". באיור המלווה מראה סטראפי שהיא דווקא כן הבינה. טוב מאוד אפילו. רעלה, מסתבר, יכולה להפוך לחבל קפיצה לא רע בכלל; מושכות של סוס ומסכה של מפלצת. הומור כנגד חומרה. ועוד דוגמה: "בבית הספר העמידו אותנו בשורה פעמיים ביום כדי להתאבל על קורבנות המלחמה. השמיעו לנו מנגינות עצובות ואנחנו הכינו באגרופים על החזה". באיור המלווה - אחד הבודדים הפרושים על פני עמוד שלם - היא אומרת במכחולה בדיוק את מה שהיא חושבת על הטקס הזה. קשה להסביר. צריך לראות.
הדוגמאות שהבאתי בל יטעו אתכם. לא רק מול הקנאות הדתית היא ניצבת כמורדת. הרי חוץ מזה שהיא איראנית היא גם ילדה. ילדה בגיל ההתבגרות. את חופש המחשבה שהיא תובעת לעצמה היא מפעילה גם כנגד הוריה ובכמה סצינות יפהפיות - גם כנגד התפקידים המסורתיים שלה כאשה. האמת, דומה שאין התנגשות אידיאולוגית שהעסיקה את המאה העשרים שלא מוצאת את ביטויה בספר: דתיים מול חילונים, פמיניזם מול מסורת; מערב מול מזרח; נשים מול גברים; מרקס מול אלוהים; ילדים מול הורים; לאומיות מול קוסמופוליטיות - כולם כולם שם. ולמרות השפה הפשוטה, הווידויית, שבה בוחרת סטראפי לספר את סיפורה, הם לא מעמעמים את עוצמתם.
חיזוק לתיאוריית הניגודים שאני מנסה לבנות כאן בעמל רב (יותר פשוט היה לכתוב: אחלה ספר, רוצו לקנות) אפשר למצוא בטכניקת הציור של סטראפי. אצל סטראפי אין אפורים. יש או שחור שחור או לבן לבן. המעברים חדים. הקומפוזיציה פשוטה, פרונטלית. ניכר בה שחוץ מאנשים, לא כל כך מעניין אותה לצייר שום דבר, לכן היא גם לא מתאמצת במיוחד ובמקום למקם אותם בתוך סביבה מאופיינת, רבת פרטים, היא גוזרת אותם לתוך עולם ללא רקע. מצד אחד, הקורא מפסיד תיעוד ויזואלי מסקרן - איך נראה בית איראני? איך נראית רגל של שולחן, מרצפת, צלחת, מברשת שיניים איראנית? איזה עצים צומחים בטהרן? - שדווקא לפרוזה המאוירת יכולת נהדרת לספק, אולם מצד שני העדר הפרטים המזהים, הניקיון והמינימליזם, מקפיצים את הספר מדרגה והופכים את הסיפור הפרטי של סטראפי למשל אוניברסלי על העולם. איראן יכולה להיות כל מקום על פני האדמה. אפילו ישראל.
ספרה של דניאלה לונדון-דקל, "חמודי - מי למעלה מי למטה", יראה אור בהוצאת כתר
