לא בטוח שאפשר להשתמש בספרו של אילן שיינפלד "הסדנה לשירה" כמדריך לכתיבת שירים; אבל אפשר ללמוד ממנו דברים חשובים לא פחות: לא רק על לשון השירה, אלא בעיקר על האפשרות המנחמת לחלוק את אהבת הקריאה והכתיבה עם אחרים
הסדנה לשירה: מדריך לכתיבת שירה והוראתה אילן שיינפלד. הוצאת שופרא, 398 עמ', 98 שקלים
במכתב ליוסף קלויזנר, הידוע בתור "האיגרת האוטוביוגרפית", מספר חיים נחמן ביאליק על ימיו הראשונים כמשורר באודסה: "פרא, ביישן ואילם, בלא לשון ובלא דרך ארץ מקובלת בעיר גדולה, באתי לאודסה
איור: מורן ברק
- ובידי אין פרוטה, כ"א תקוות רפויות בלבי. רפויות - כי תיכף לבואי ניבא לי לבי שעתיד אני לצאת בלא כלום. ראיתי כי גדולה העיר יותר מדי ונער כמוני יאבד בה, ואיש לא ישים עלי לב. כן היה: ששה חודשים תעיתי כשה אובד באודסה. רעבתי, התעניתי, התגוללתי במרתפים עם מוכי שחפת - ואיש לא ראה בעוניי. ביישן ופחדן הייתי מדפוק על דלתות אנשים שיכולת או רצון להם לעזור לבחור כמוני, וגם לא ידעתי איפה הם חונים".
לבסוף הצליח ביאליק לפרסם את שירו "אל הציפור" בעזרתו של י"ח רבניצקי. על היחסים שהתפתחו ביניהם כותב ביאליק: "רבניצקי קרא אף הוא כתבי וייטבו בעיניו ויקרבני בשתיקה אליו. בא הייתי לפרקים אל ביתו, מטפס בסולם-לולי לשמי מרום, יושב כנגדו ומרפרף בריסי עיני - הוא שותק ואני שותק".
את רפרוף הריסים המבויש הזה, ואת השתיקה הזו, של המשורר הצעיר ושל איש חסדו, מחליפה היום התופעה המכונה "סדנאות לכתיבה יצירתית". למרבה המזל, קשה כבר למצוא חולי שחפת שאפשר להתגולל בחברתם. אבל נעשה קל יותר ויותר למצוא קבוצות אנשיםשמתקבצים יחד כדי לקרוא ולכתוב שירה או פרוזה.
סצינת השתיקה שביאליק מתאר כוללת לא רק את מצוקתו, אלא גם את מבוכתו של רבניצקי. על מה מדברים עם משורר צעיר? איך מנחים אותו? איך לעזור בלי לגרום נזק? ספרו של שיינפלד עונה בעקיפין על שאלות מסוג זה. משוררים מתחילים, כפי שניכר מדבריו של ביאליק, הם אנשים רעבים, ולא רק במובן הפיסי. הם זקוקים לקוראים. הם מתעניינים בפרסום שיריהם ורוצים לדעת אל מי כדאי לפנות ו"איפה הם חונים". לכן מצורפת לספר רשימה מעודכנת על תחרויות, מלגות ופרסים ספרותיים, המיועדים לסייע בהוצאת ספרי שירה לאור. הרשימה הזאת היא אמירה חשובה ואמיצה. בבסיסה מונחים רעיונות אחדים, שאינם מובנים מאליהם: שמומלץ למשוררים לפנות לגורמים שונים הקיימים על מנת לסייע; שהקשר בין שירה לכסף אינו מוזר אלא דווקא הכרחי; ושראוי למנחים של סדנאות כתיבה להיות אנשים נדיבים, המוכנים לחלוק את הידע שלהם.
כמי שנכחה בסדנאות כתיבה לא מעטות, הן כמשתתפת והן כמנחה, אני יודעת שלא כל המנחים הם כאלה. אולי זו הסיבה שבגללה נאלצתי תחילה להתגבר על רתיעה מסוימת כאשר ניגשתי לספר. תהיתי איך הוא מתכוון לשתף אותי בסדנת כתיבה מבלי להכיר אותי, ומבלי לקרוא את שירי. איך הוא מוכן למעשה לוותר על המרכיב החשוב ביותר בכל סדנה - על המשתתפים ועל הקשר הבלתי אמצעי עמם. בנוסף, שם הספר מבלבל: "הסדנה לשירה, מדריך לכתיבת שירה והוראתה". מיהו קהל היעד של הספר - כותבים? מנחים? מורים לספרות? חשבתי כי ההנחה, שאפשר לצמצם את האירוע המסעיר המכונה "סדנת כתיבה" לחוויה של קריאה בספר הדרכה, מאכזבת. תמונתו המטושטשת ומושפלת העיניים של המחבר הפרושה על הכריכה הגבירה את הספקות.
עבור קוראים שאינם אמונים על סדנאות מסוג זה, הרתיעה מצטרפת לחשדנות גורפת, הקיימת ממילא כלפי סדנאות כתיבה בכלל. לחשדנות זו שותפים רבים ממנחי הסדנאות. האם אפשר בכלל ללמוד להיות משורר/ת? בסדנה שבה השתתפתי לא מזמן הכריזה בפסקנות המנחה - משוררת ידועה: שום משורר ראוי לשמו עוד לא יצא משום סדנת כתיבה. המשתתפים הנבוכים ניסו להתווכח. שמות הוזכרו בשפה רפה: רוני סומק, שרון אס, סילביה פלאת'. המשוררת הידועה לא השתכנעה, אבל גם לא הלכה הביתה. אולי היתה זקוקה לפרנסה, ואולי, כך אני מבקשת להאמין, ידעה שקל להפריך את טענתה. הרי העובדה שמשורר "ראוי לשמו" לא יצא משום סדנה יכולה לנבוע דווקא מכך שזו תופעה חדשה יחסית, ממיעוט הסדנאות, או מאיכותן, ואינה מעידה בהכרח על כך שהתופעה כולה ראויה לגנאי. גם מושג המשורר הראוי לשמו נתון הרי תמיד לוויכוח.
אמירות כאלה נובעות ממבוכה מסוימת של המנחים, החשים לעתים כי ציפיות המשתתפים מהם מוגזמות, ואינן עולות בקנה אחד עם איכות הטקסטים, ומן התפישה הרואה בכתיבה "חטא". לפיכך, מנחי סדנאות רבים מרשים לעצמם להתלונן על עודף התלמידים; מעירים בציניות על שיש היום כנראה יותר כותבי שירה מקוראים; מתלוננים על הקלות הבלתי נסבלת, לדעתם, שבה ניתן לפרסם ספרי שירה; ומביעים את דעתם שבאופן כללי מצב השירה בכי רע.
בניגוד להם, אני חושבת שהביקוש ההולך וגובר לסדנאות כתיבה, ובין השאר גם לסדנאות שירה, מעיד על ההיפך הגמור. אנשים רבים מתעניינים בשירה. הם רק עושים זאת אחרת מבעבר. במקום לצרוך ספרי שירה הם כותבים, וכתיבתם מושפעת ממשוררים שקראו ואהבו. כתיבתם היא אהבה למשוררים שקראו ואהבו. הם באים לסדנאות כדי להתוודע למשוררים נוספים, כדי להכיר אוהבי שירה כמותם, כדי לחלוק את התרגשותם ממה שכתבו, וכדי לשמש קוראים אוהדים אך ביקורתיים לכתיבתם של משתתפי הסדנה ושל מנחיה. לעתים קרובות הם מודעים עד כאב לפגמים של כתיבתם, נכונים ללמוד, מכירים ביכולת האינסופית להשתפר.
ספרו של שיינפלד - שבניגוד לשמו אינו סדנה לשירה כלל וכלל - עונה על חלק גדול מן הציפיות הללו. מן הרגע הראשון ניכר שכותב הספר אוהב שירה, ויודע לחלוק את רגשותיו כלפי השירים עם אחרים. מתברר כאן כי הרצון לכתוב שירה ולהנחות כתיבת שירה כרוך בעיקר בקריאת שירים. שיינפלד מדגים אך ורק משירים שמוצאים חן בעיניו, חלקם של משוררים מרכזיים, אחרים משל משוררים ידועים פחות. מספרו של שיינפלד עולה, כי השירה עבורו היא אירוע מתמשך, חלק בלתי נפרד מעולם של היכרויות ומפגשים. אחד המאפיינים הבולטים בספר הוא השיחה המתמדת בין הכותב לבין מורים לשעבר, תלמידים, עמיתים, ואפילו ספרנים.
אבל יותר מכל, הדיאלוג מתנהל עם משוררים. כבר בפתח הספר מצוטטת המקאמה הנפלאה של יהודה אלחריזי "שבעת התנאים שבהם יערב השיר". זוהי מעין סדנת כתיבה מקוצרת, שנכתבה לפני כמעט אלף שנים. אלחריזי ממליץ בה, בין השאר, לא למהר להראות את השירים לאחרים, ולבחור מתוכם את הטובים באמצעות סלקציה קפדנית - עצות שעדיין כדאי להקשיב להן.
לשיינפלד חשוב להדגיש, כי שירה היא מלאכה הזקוקה אמנם לכישרון, אבל לא פחות מזה לידע ולמיומנויות. הוא מעודד את הכותבים להיפרד מרעיונות רומנטיים על האותנטיות הבלתי ניתנת לשחזור של הגרסה הראשונה, ולהתמסר לכתיבה. מדיוניו ניכרת היקסמותו מתהליכי כתיבה - תכונה חשובה למנחה. הוא אוהב לקרוא ולהשוות גרסאות שונות, ומעניק חשיבות עצומה לטיוטות, המתעדות את העבודה על רצף, ולא מתמקדות דווקא במוצר המוגמר.
אינני בטוחה שאפשר להשתמש בספר "הסדנה לשירה" כמדריך לכתיבת שירים. אבל אפשר ללמוד ממנו דברים חשובים לא פחות: לא רק על לשון השירה או על יסודות הקומפוזיציה, אלא בעיקר על ההתרגשות וההנאה הטמונות בתשומת הלב לשפה, ועל האפשרות המנחמת לחלוק את אהבת הקריאה והכתיבה עם אחרים.
אורית מיטל היא משוררת, חוקרת שירה ומדריכה בסדנאות שירה
