הסופר הארגנטיני חוליו קורטאסר אוהב אנשים פשוטים: ילדים, פקידים, סוכנים נוסעים. אף אחד מהם אינו מתיימר לספר סיפור, ובוודאי שלא לכתוב אותו. אנחנו מקשיבים להם במקרה, כאילו התיישבו לידנו בתור בקופת חולים. תמר לנדאו על סוד הקסם הקורטאסרי בקובץ הסיפורים "סוף המשחק"
סוף המשחק חוליו קורטאסר. תרגום מספרדית ואחרית דבר יורם מלצר. הוצאת כרמל, 192 עמ', 74 שקלים
את חוליו קורטאסר קראתי לראשונה בשפת המקור, ספרדית, כתרגיל במסגרת השיעורים שלקחתי. טעם המפגש הזה - מקסים ומתעתע בפשטותו - עדיין מהדהד בי. ראשון בתור היה הסיפור "בריאותם של
חוליו קורטאסר
החולים". סיפור פשוט לכאורה (שעלילת הסרט "מאז שאוטר עזב" דומה לו להפליא), אבל חודר-לבבות בעוצמתו השקטה. אחר כך הציעה המורה שאקרא את "הכביש הדרומי", פנטזיה אפלה ומעוררת מועקה בדיוק משום שהסיטואציה המתוארת - פקק תנועה אימתני בפאתי פאריס, ביום קיץ חם - נשמעת מוכרת כל כך למי שנוהג במקומותינו בחום יולי-אוגוסט. שניהם, ידעתי, תורגמו לעברית בידי יורם ברונובסקי והופיעו בקובץ "אותה האש לכל".
מצאתי את הספר בספרייה של אבא שלי, אבל החלטתי להתאפק, ולנסות לקרוא את קורטאסר בשפת המקור בלי להיעזר בתרגום. בתחילה נראה היה שהמשימה קלה: הספרדית של קורטאסר היא אמנם ארגנטינאית במובהק (ולכן מי שלא התברך במורה מארגנטינה יכול למצוא את עצמו אובד עצות בשלב מסוים), אבל כתיבתו בהירה, פשוטה, יומיומית כמעט ונקייה מעיטורים כבדים.
אבל סיפור, כמו שאנחנו יודעים, מורכב לא רק ממלים אלא גם מרעיון (ומבנה וקצב). מהר מאוד התברר לי שהאתגר בסיפוריו של קורטאסר (וגם ברומן שלו, Rayuela, "משחק קלאס", שעדיין לא תורגם לעברית) נמצא ברעיונות שעומדים מאחורי יצירתו ומתבטאים הן בעלילה והן במבנה. קיבלתי את האתגר הזה בברכה (ובחריקת שיניים קלה, מכיוון שמדובר היה בשפת המקור). כתיבתו של קורטאסר היא קסומה וסוחפת אבל לא קלה להשגה, משום שהממד הרגשי ביצירותיו הוא מרוסן, לעתים מובלע. הפער המתגלה תכופות בין עוצמת הרעיון (שכלית ורגשית) לבין המימוש המילולי המעודן והיומיומי שלו הוא, בעיני, סוד הקסם הקורטאסרי.
"סוף המשחק", שתורגם לעילא בידי יורם מלצר, הוא אוסף מסיפוריו של הסופר הארגנטיני (שגלה לפאריס וחי שם עד מותו ב-1984). הקובץ מחולק לשלושה חלקים, ובהם 18 סיפורים קצרים. הסיפורים נעים, כמעט כולם, על הציר החמקמק - הלטינו-אמריקאי כל כך - שבין דמיון למציאות. אלה שנוטים להישאר בממד המציאותי מתמקדים בילדות ובילדים (בהם "הרעלים", "אחרי ארוחת הצהריים" ו"סוף המשחק" הנהדר), לכאורה קורות היומיום של ילדות ארגנטינית. אבל למעשה ילדים נוטים, כמו שאנחנו יודעים, להתרחק מדי פעם מן היומיום והריאליה. לעתים קרובות, רגע המעבר בין הריאליה לפנטסיה בסיפורים הוא טבעי כל כך עד שיש לחזור ולקרוא את המשפט שנית כדי להבין מתי עברה ההתרחשות אל העבר השני (למשל ב"אקסולוטל", הסיפור המרגש ביותר לטעמי; ב"לילה עם הפנים למעלה"; או "המנאדות" עוכר השלווה, שמתכתב עם "הבקכות" של אוריפידס). קורטאסר מתעתע ונע הלוך ושוב בין שני העולמות ועושה זאת במיומנות גדולה. קל מאוד להיסחף אל תוך העולם שלו ולהשעות את חוסר האמון - למרות שהעולמות המתוארים הם לרוב אפלים ומלאי בדידות.
ברוב המקרים, הקול המספר מאמץ נימה אגבית ויומיומית. אנחנו לא יודעים הרבה על הדוברים, אבל בכל זאת מזדהים עמם. קורטאסר אוהב אנשים פשוטים: ילדים, פקידים, סוכנים נוסעים וסטודנטים. לעתים מצטרפות אליהם דמויות צבעוניות יותר: מתאגרף לשעבר, פושעים קטנים, או רוכב אופנוע שהוא בעצם מישהו אחר לגמרי. אף אחד מהם אינו מתיימר לספר סיפור, לא כל שכן לכתוב אותו. אנחנו מקשיבים להם במקרה, כאילו התיישבו לידנו בתור בקופת חולים או באוטובוס. לכאורה, המעטפת היא בלתי-מתיימרת ונטולת כל ממד ארס-פואטי: קורטאסר כאילו מבקש להעלים את הקול המספר שלו-עצמו, ואפילו את האקט הסיפורי-אמנותי, וממוסס את המסגרת המבנית אל תוך סיפורים שכוחם בניואנסים עדינים אך משמעותיים. קל מאוד להתפתות אל התעלול הקורטאסרי ולהאמין, לרגע, שאנחנו לא קוראים סיפורים קצרים אלא פשוט מקשיבים לאנקדוטות. אבל אשליית הפשטות מתפוגגת ברגע המפנה, או בסוף הסיפור, אז מתחוורת לקוראים מידת השליטה של היוצר ביצירתו מצד אחד, ובקהל שנשבה מצד שני. היומיום הסתמי הופך לרגע לעל-טבעי במובהק. חילופי זהויות, זליגה בין חלום למציאות, בין עבר להווה ובין כישוף למקריות קורים כל הזמן ומשתלטים בסופו של דבר על המציאות היומיומית - איזו שהיא לא תהיה.
קורטאסר מפתה את קוראיו בקלילות, ומשנענו לאתגר, הוא עושה בהם כרצונו (ולעתים בניגוד-מה לציפיותיהם. חלק מהסיפורים מעוררים מועקה). הסיפורים הללו אינם פשוטים, פוא, אלא להיפך: הפשטות החיצונית מסתירה מורכבות רעיונית גדולה. בשלב אחר של יצירתו, אגב, נגלית המורכבות גם מבחינה חיצונית: לרומן שחיבר, "משחק קלאס", יש מבנה ייחודי בתכלית שמעיד על כך שלקורטאסר היה למעשה עניין רב מאוד בסוגיות ארס-פואטיות וביחסי הגומלין שבין מבנה היצירה לתוכנה. קשה לדרג את הסיפורים שבקובץ מבחינת איכותם (לטעמי כולם מצוינים ומתורגמים נהדר). לכן, בחרתי לציין את הסיפורים שנגעו ללבי ביותר. העוצמה של חלק מהם טמונה במפנה פנטסטי כזה או אחר שמתרחש בשלב מסוים ("אקסולוטל", "לילה עם הפנים למעלה"). חלק אחר נוגע ללב בדיוק מפני שקורטאסר מתמקד במציאות עגמומית וכמעט מניח בצד את הפנטסיה ("אחרי ארוחת הצהריים", שיש בו חידת-זהות מטרידה; "הרעלים" האפלולי ו"סוף המשחק" המרגש מאוד).
בכל אופן, ולמרות האי-נוחות הקלה שחלק מהסיפורים הללו מעוררים, "סוף המשחק" הוא קובץ סיפורים מומלץ בכל לב. מי שמכיר את יצירתו של קורטאסר יתענג בוודאי על המבחר הזה ועל התרגום הקולח. מי שזה לו המפגש הראשון עם הסופר הארגנטיני הגאון (שעומד לטעמי בשורה אחת עם בורחס), ייהנה מהיצירה מעוררת המחשבה והנוגעת ללב. ומלה אחרונה ליורם מלצר: אנא, תרגם לעברית את "משחק קלאס"!
חוליו קורטאסר הסופר והמשורר חוליו קורטאסר נולד ב-1914 בבלגיה למשפחת דיפלומטים ארגנטינית. הוא גדל ולמד בבואנוס איירס ובה התחיל לפרסם את שיריו הראשונים בסוף שנות השלושים. ב-1951 עבר להתגורר בצרפת והועסק כמתרגם מטעם ארגון אונסק"ו. הוא מת בצרפת בשנת 1984
ספרה של ד"ר תמר לנדאו, Narratives" "Out-Heroding Herod: Josephus, Rhetoric and the Herod , יראה אור בהוצאת E.J. Brill
