מראשית כתיבתה נמנתה נורית זרחי עם המשוררים היחידים כאן שהרהיבו עוז להתמסר להקשבה סבלנית ומדוקדקת, גם אם לעתים נשאר הקורא ללא מפה בעולם החלום של השיר
הנפש היא אפריקה נורית זרחי. סדרת ריתמוס הוצאת הקיבוץ המאוחד, 61 עמ', לא צוין מחיר
ספר השירים החדש של נורית זרחי, האמיץ עד כדי התאכזרות עצמית, מזקק את הרב-קוליות המטאפורית הרוחשת לעתים קרובות בכתיבתה למבנים פואטיים צלולים, נחרצים. "תתקרבי, (...) יש לי איתך חשבון",
נורית זרחי
אומרת הילדה לילדות ("ציפור מעורבת", שיר מחווה למשוררת אלחנדרה פיסארניק), ואינה נרתעת גם למשמע התשובה: "אינך יודעת שילדות היא ללא חשבון?". כי הצורך לראות את פניה האמיתיים של הילדות, אלה שמאחורי העצים ביער, הכרחי כדי לאסוף את השברים לכדי רצף קוהרנטי, חסר ניחומים ככל שיהיה.
הספר הזה משרטט את צלקתו הבוערת, הבלתי נמחית, של "הקעקוע שחורט הזמן בגופים", ולוכד במעגליו הסגורים לא רק את הכאב והזעם של הקיפוח שמקורו בדמות האם ובבית ההורים, אלא גם את הכאב המשוער שנגרם לבנות ("יושבות באחד ממעגלי האשמה שלי,/ הילדות עדיין מצפות שייפרע חובן", עמ' 39), ואף בא חשבון עם תובנות קיומיות ופואטיות קודמות. הכל נשאב אחורנית תוך כדי התקדמותו-לכאורה, משום שהשיעור שנלמד כאן, בספר, הוא השיעור המעגלי של העונות. אשליית הליניאריות מתבטלת.
המנעד המוסיקלי הרחב, שהוא אחד מהישגיו הגדולים של הספר, נפרש מהקוטב הדיבורי, הפרוזאי כמעט, עד לרעש הבלתי מובחן של דבר-מה הנופל בחושך, ב"רגע האני שחוסם מן הצד/ שמעבר לעפעפי, את הצד האחר" ("אי הנחת של יצורים מכונפים", עמ' 50).
השירים שומרים על קומוניקטיביות ובה בעת אינם מוותרים על האזנה דרוכה לתדר הפנימי של הנפש, לאותו זמזום אפל-עמום שרק חלק קטן ממנו מצוי בתחום המילולי המוכר. מראשית כתיבתה נמנתה נורית זרחי עם המשוררים היחידים כאן שהרהיבו עוז להתמסר לחלוטין, ללא פשרות, למלאכת ההקשבה הסבלנית, גם אם לעתים נשאר הקורא ללא מפה בעולם החלום של השיר, בלי שיצליח לחלץ את "כוכב המובן שמצרצר תמיד/ מאפלת איזה בור" ("הנבחר").
האפלה והצרצור, שניהם נוקבים מתמיד הפעם: "התקווה היא חינוך במהופך,/ ללמד נשימה דרך חנק, פרחים דרך עפר" ("יותר מנשימה", עמ' 24). כמו בספר שיריה הקודם ("התקרה עפה", הליקון, 2001), גם כאן כל שיר הוא "אי" לעצמו, עם כותרת משלו, אך בעוד שבסופי השירים של הקובץ הקודם היה עוד מקום לסימני שאלה או למשפטים שנגמרים באוויר, כאן גם השאלות הנואשות ביותר מסתיימות תמיד בנקודה קשה, ההופכת כל שאלה לשאלה רטורית: "האם מישהו רואה מלמעלה את דוגמת השתייכותם" ("אי הנחת של יצורים מכונפים" עמ' 50), "האם ככה מרגישים חיים" ("צמחי בית", עמ' 59).
בכמה שירים מעיד המבנה התחבירי על עקבות ההכרעה המרה שכבר נעשתה בין שתי האפשרויות המוצגות, ושהובילה לוויתור על הציפייה למענה: "האם לקרוא אותה במים, בענפי הדודונה, בעגורי החוף,/ או שקיבלנו את העולם הנטוש הזה/ תמורת האפלה במחשבותינו" ("אורקל", עמ' 28); "האם עלי ללדת שוב אותן תינוקות או/ להניח עצמי כמו אנדרומדה על אי האבן,/ ידיה ורגליה מתכנסות פנימה אל נקודת צערה" ("אנדרומדה", עמ' 35).
הזיית ההתפרקות, התהום המסחררת שנפערה באמצע החדר ב"התקרה עפה", מפנה את מקומה כאן להודאה ש"נרגע ציר החדר" ("משפט עם נקודה"). שיעור ההישרדות שלמדה המשוררת של "התקרה עפה" - "לא תוכל להישאר בחיים, מבלי להשתמש באמנות התחליף" - היה עדיין, כך מתברר, סוג מחוכם של אשליה מגוננת, כי הוא מומר כאן באבחה הפסקנית של אור הבוקר, המגלה את פרטי הקיום הוודאיים "ללא כל תחליף או פיצוי" (עמ' 48).
הידיעה שאין תחליף מחייבת להיאחז בבהירות היחידה ולוותר על הסיכון שבשחרור הנמר, או בנפילה אל התהום שבאמצע החדר.
כף רגלה של המשוררת אולי מעולם לא היתה כה יציבה ובוטחת - ודווקא במסע בטריטוריות הקשות ביותר, בבדידות הלא מתפשרת של האהבה למי שיכול להיות "רק קיץ רק חורף/ רק אני או אתה" ("בעלי הדפנה של סירובך"), או במרחב רווי הכאב של בית האם. נדמה שמעולם לא נכתבה ההאשמה במלים מפורשות ונזעמות יותר: "בואי אחותי,/ מאחורי השעון נשב ונספר איך נאכלה הילדות,/ כי מה שהיה אפילו אלוהים לא יוכל למחוק" ("הנזל וגרטל").
הביטחון ביכולתו של השיר לשאת את האמירות החשופות ביותר מבלי שיאבד מעוצמתו הסוגסטיבית ומלכידותו המאוגרפת ניכר גם בשירי התשוקה לנמען שפותחים את הספר, היכולים להכיל למשל הצהרות "רומנטיות" שחוקות-לכאורה כמו: "כשפרשתי זרועותי לגעת בעורך הקריר/ ריצדו רצי שמש. לבי קפץ לקראתך". פשטותן הנוגעת ללב מתאזנת בהיפוכן, כאשר הן נחשפות כמלכודת: "שיקרתי, הוניתי כמוך, אבל את עצמי".
שוב ושוב מתוארים כאן זמנים וחוויות נפשיות באמצעות מטונימיות מרחביות, משום שבעיני "זה שנפגע מצער" הפך הזמן ל"חלקת הזמן", משטח חלק למדרך כף הרגל העשוי "לא מרגעים, לא מימים,/ אלא ממשך בהיר אחד כמו לילה בעיר קוטב" ("קלנדר"). מעגליותו הנצחית היא חסרת מוצא כ"חישוק על הצוואר" ("קו החיים"), שלא ניתן להמירו. הנפש היא על כן טריטוריה מרחבית, סטטית, ויחסי הכוח המתנהלים בשטחה נידונים גם הם לדינמיקה המעגלית. אמנם "תמורת האנושי/ ניתן לנצח את פרא הבדידות", ("לוטינו"), אבל רק להכניע, לא להמיר במהות אחרת. כי אפריקה שבנפש נעה במחזוריות נצחית בין עונות של שעבוד קולוניאליסטי שהוא הצלתה (האירונית), לבין הקיום הפראי של הבדידות, כשהזוגיות האידיאלית תמיד נמצאת בעבר השני ("הנפש היא אפריקה").
ההכרה הזאת איומה במיוחד אם נזכרים שפעם תוארה האהבה במרירות ככלבה נובחת שמשליכים לה עצם ומורים לה: "רקדי לכבוד האדון, גברת" ("מלון היפנודרום", עמ' 16), ואילו כעת, כש"נותרנו הפראים לבד", מצטייר הגזל הקולוניאליסטי מן "העונה האחרת" כאפשרות הקשה פחות מבין השתיים.
קשה להבין איך, אבל מהייאוש המצמית הזה נבראות שוב ושוב שורות מפתיעות, מרהיבות בחיותן. אולי גם מפני שהמבט כאן לעולם אינו מצטמצם לגבולות האני, ומעניק קיום שירי גם לסקסי הכלבה, ולשכנות התאומות עם הקוקיות. וגם אם נדמה לפעמים שאנשים הם "רק מכתב שכותב אדם לעצמו, להחשיך את המכה" ("הסוואה"), הרי שכותבת המכתב הזה קשובה תמיד לעולם שמחוץ לה - צמחים, חיות, דוממים ובני אדם - כי היא יודעת, ככלות הכל, שהמחיצה בינה לבינם "עשויה אותו חומר בדיוני/ ממנו עשוי העצמי".
נורית זרחי
הסופרת, המשוררת ומחברת ספרי-הילדים נורית זרחי נולדה ב-1941 בירושלים. היא פירסמה עשרות ספרים, וביניהם: "ירוק ירוק: שירים" (1966), "מחשבות מיותרות של גברת: מסות" (1982), "אשה ילדה אשה: שירים" (1983) ו"משחקי בדידות" (1999)
