יש שורות שאי אפשר שלא להתענג עליהן: "וכשיגיע העונג, יתדפק בדלת כאורח אהוב, נושא סלים עמוסים בידיו, הוא יהיה כבד ואטי, זהוב כיערת דבש נמסה בשמש, ואנחנו נהיה רכים ודביקים כעשויים מבצק חם, בובות אדם אפויות, מהבילות, נתהפך על משכבנו חבוקים (...) ומתוך ההיזכרות מוכפל העונג ומושלש עד שנדמה שהגוף לא יכול להכילו, והדירה אינה יכולה להכילו ולא הסמטה הצרה התלולה ולא הרחוב ולא העיר כולה, הנאנקת תחת העונג" (עמ' 300). ויש ספרים שאי אפשר שלא להתענג עליהם, מראשיתם ועד אחריתם: כזה הוא "תרה" של צרויה של ו (הוצאת קשת) - הטוב בספריה, הטוב בספרים שקראתי השנה.
תרה איננו שווה לכל נפש. לא בשפתו העשירה ולא בתוכנו המסעיר. צריך אולי להיות אדם גרוש, שמשפחתו נקרעה באחת, שילדיו נפוצו לכל עבר, כדי לרדת לעומקה של הסערה שפקדה את אלה, הגיבורה של "תרה". אולי גם מי שלא חוו את חוויית הקריעה הזאת יכולים להתרפק בחיקו של "תרה": מעין מדריך לבאות, מדריך ל"אל תעשה" או לפחות "חשוב לפני שתעשה". אבל מי שחוו את החוויה, שחלקם באוכלוסייה הולך וגדל, חייבים את הספר הזה לעצמם. של ו תיקח אתכם למחוזות האפלים ביותר של נפשכם הרדופה והמתייסרת, וביד של סופרת רגישה ומחוננת, עזת ביטוי, תראה לכם את מה שעוללתם לעצמכם ולסביבתכם. התגרשו, או אל תתגרשו, אבל קראו את "תרה".
