ספרו של גרשון שקד, "זהות", מחייה בשורת מאמרים יפים את שאלת קיומה של "ספרות יהודית", אבל דומה כי אינו מוצא לה פתרון
מימין למעלה בכיוון השעון: ש"י עגנון, סול בלו, מנדלי מוכר ספרים ופרנץ קפקא
זהות: ספרויות יהודיות בלשונות לעז
גרשון שקד. הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 582 עמ', 98 שקלים
בפתח הדבר שמקדים שלום עליכם לרומן "סטמפניו", הוא מביא דברים שכתב לו מנדלי מוכר ספרים על דבר טבעה של היצירה היהודית: "ובכלל", הסביר הסבא מנדלי לנכד, הסופר הצעיר שלום עליכם, ערב פרסום הרומן הראשון שלו, "אם יש בחיי עמנו רומנים, הרי הם שונים ומשונים מאשר אצל כל העמים האחרים. חייבים אנו להבין היטב בדבר, ולכתוב באופן אחר". בפתח הדבר ל"סטמפניו" לא נאמר מהו האופן האחר הזה. אלא שהאופן האחר הזה, הלא מוגדר, אך הנוכח והמוחשי, נהפך ב-1883, שנת פרסומו של הרומן, למעין ציווי קטיגורי, שתחם את מעגליה של הספרות היהודית, על יוצריה ועל קוראיה.
החיפוש אחר ספרות יהודית עומד במוקד ספרו החדש של חוקר הספרות הוותיק גרשון שקד, "זהות - ספרויות יהודיות בלשונות לעז". בספר מציג שקד בלבוש חדש מאמרים שונים שפירסם במשך 40 שנה על יצירתם של סופרים יהודים: קפקא, יוזף רות, הנרי רות, סול בלו, פיליפ רות, אימרה קרטס, אידה פינק ורבים אחרים. לכאורה, שקד חובש כאן את הכובע הפחות מוכר שלו: לא את כובעו של חוקר הספרות העברית, מי שקבע כמה מן האקסיומות של המחקר בארץ ונתן שמות לדורות השונים בה ("דור בארץ", "דור המדינה" וכו'), אלא את המגבעת "הגלותית".
במשך שנים ארוכות נדמה היה שהעיסוק בספרות היהודית הוא בגדר עיסוק צדדי; אלא שבשנים האחרונות חוזר הדיון בסוגיה זו ותופס מקום מרכזי במחקר הספרות העברית ובמחשבה עליה. המגמה הזאת נהפכת לבולטת במיוחד כששקד ועמיתו דן מירון, שניים מהחוקרים שעיצבו את מחקר הספרות העברית בעשורים האחרונים, פונים לעיסוק בספרות היהודית: מירון בספרו "הרפיה לצורך נגיעה" בשנה שעברה, וכעת שקד.
למרות שהדיון בשאלת הספרות היהודית נותר רדום במשך שנים ארוכות, אפשר להניח שהוא לא ירד סופית מעל סדר היום של שקד ומירון. מבחינתם, הגדרת מקומה של הספרות היהודית מול הספרות העברית היא אחד האתגרים המרכזיים שניצבים לפני חוקרי ספרות במדינת ישראל. ההגדרה הזאת היתה אחת המשימות הראשונות בסידור העבודה של המחשבה על הספרות העברית ערב הקמת המדינה. מי שנטל על עצמו את המשימה הזאת היה דב סדן ב"מסת מבוא" מ-1947. ברוחו של בן גוריון יצר סדן משולש בין הספרות בלשון הראשה, כלשונו, הלוא היא הספרות העברית, לבין ספרות הנכר, היידיש, וכן ספרות שכתבו סופרים יהודים בלשון "המדינות המארחות".
סדן ניסח מעין "חוק שבות" ספרותי, שלפיו כל סופר יהודי יכול למצוא מקום בתוך הספרות היהודית, וכל יצירה שכתב סופר יהודי מטבעה מנהלת יחסים באופן כזה או אחר עם הספרות העברית. כל זאת, מתוך האמונה שבתפר בין שואה לתקומה לא נותרה לסופר יהודי האפשרות לכתוב בשפה שאינה השפה העברית. מתוך השיג והשיח בין הספרויות, נדמה שסדן האמין כי לא יחלוף זמן, ושבו בנים לגבולם - לכתוב ספרות יהודית בלשון העברית.
כעת, כמעט 60 שנה לאחר אותה מסה של סדן, חוזרים מירון ושקד לעסוק בשאלה "ספרות יהודית, האם היא מן האפשר". מירון מפרק את המשולש שהציב סדן, וטוען "לא ספרות יהודית כי אם ספרויות יהודיות". שקד, על פניו, יוצא נגד תפיסתו של סדן. בפרק הפתיחה, "היאך הם יהודים", הוא כותב: "היוצא מדברינו הוא, שקיים סוג של יצירה וקיים תחום שאפשר לכנותם 'ספרות יהודית'. אלה פורצים את גבולות הארצות המארחות ואת המגבלות הלשוניות שספרות זאת נכתבת בהן. גם קוראים של כל ימות השנה וגם קוראים מקצועיים (מבקרים) מניחים שיש סוג יצירה כזה המאפשר לצרף בין סופרים שכתבו בשפות שונות, משום שיש מרכיב כלשהו המאחד ביניהם" (עמ' 35).
אם שאלת הלשון היא זו שעמדה בבסיס הטיפול בסוגיית הספרות היהודית אצל סדן (ובמידה רבה גם אצל מירון), הרי ששקד מבסס את חיפושו אחר ספרות יהודית על סמך איזה יסוד טמיר שנמצא בה. אלא ששקד אינו פורק מעליו את עול המורשת של סדן. גם אם ההיבט הלשוני כבר אינו משמש להגדרה של ספרות יהודית, הרי שהנחת היסוד נותרת על כנה: כל יצירה שכתב סופר יהודי היא יצירה יהודית. לדידו של שקד, כמו אצל סדן, בכתיבתו של כל סופר יהודי מסתתר גרעין יהודי - נפש יהודי שמחפשת מחבר.
לאורך הקריאה קשה להשתחרר מההרגשה ששקד עושה בספרו סדר הייררכי של יהודיות, מעין מדרגות-מס יהודיות: היהודית ביותר היא העברית, והגילום האולטימטיבי של סופר יהודי שכותב עברית הוא ש"י עגנון; אחריה באה היידיש (עם מאמר על "מנחם מנדל" מאת שלום עליכם); לאחריה סופרים יהודים שכתבו גרמנית; ולאחריהם סופרים יהודים אמריקאים (אגב, אצל סדן, ב-1947, כמעט לא נרמזת האפשרות לספרות יהודית אמריקאית).
אלא שכדי לבחון את התופעה של ספרות יהודית או לדון בשאלה "מהי ספרות יהודית", צריך לחרוג לא רק אל מחוץ לשאלת הלשון אלא גם אל מחוץ לשאלה הביוגרפית - אם הסופר בא ממשפחה של מתבוללים, ממשפחה של משכילים או ממשפחה של צדיקים מופלגים. הדיון צריך בסופו של דבר להתמקד בתרבות. הנחת היסוד לדיון בספרות יהודית צריכה להיות שיש תרבות יהודית, וכי סופר יהודי פועל בתוך התרבות היהודית.
ההשתייכות לתרבות היהודית היתה בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 עניין של בחירה; והבחירה לפעול בתוך הקשר תרבותי מסוים היא בחירה שרירה ומוחשית. לפיכך, אין צורך לצאת בעקבות יסוד שנוכח במידה כזו או אחרת, שנמצא או שאינו נמצא, ביצירה אל"ף או ביצירה בי"ת. המחשבה על ספרות יהודית צריכה לצאת מתוך ההנחה שיש (או שהיתה) תרבות יהודית ומתוקף זה גם אסתטיקה יהודית.
מבחינה היסטורית, אפשר לומר שאם התחנה הראשונה בדרכה של היהדות החדשה - החילונית, המשכילה, האוניברסלית - היתה במשנתו של מנדלסון, שביקש להכניס אל התרבות המערבית את מחברי מזמורי תהילים ואל התרבות היהודית את גתה ושילר, הרי בפתח תקופת התחייה עברה התרבות היהודית ומתוקף כך גם הספרות היהודית אצל מנדלי מו"ס, שהכניס אליהן את הבטלנים, ואת הקצבים ואת פושטי העורות. או ליתר דיוק, מנדלי הפך את הבטלנים ואת הקצבים ואת פושטי העורות לחומר שממנו כותבים רומנים.
דרכם של כל הסופרים היהודים אמנם עברה אצל מנדלסון, אבל דרכם של הסופרים שכתבו ספרות יהודית היתה חייבת לעבור אצל מנדלי מו"ס. לפיכך, גם סוחר פוליסות הביטוח ג'ק פורטנוי, אביו של אלכסנדר פורטנוי ברומן של פיליפ רות, הוא נצר לשושלת המפוארת שייסד מנדלי. פורטנוי האב, שמופיע במלוא הדרו בבית הכיסא כשהוא נאבק במעיו הסרבניים ועל ברכיו גיליון ה"פארווערטס", הוא דור שלישי לחובשי בית המדרש בכיסלון ובבטלון ובקבצנסק - הערים שברא מנדלי מו"ס כחלק מהתרבות היהודית והאסתטיקה היהודית האירופית.
ההגדרה של תרבות יהודית ושל תחומיה היא חמקמקה. אני מניח שהיא קשורה בחניכה יהודית קולקטיבית, כמו גם בהכרה במצב הגלות כחלק ממצב האדם היהודי, וקרוב לוודאי שבעוד מרכיבים כאלה ואחרים. ההגדרה הזו היא בעיקרה אינטואיטיבית. אבל היא הכרחית כדי לעסוק בספרות יהודית.
בפרק החמישי, "בשובם מן המלחמה", שהוא אחד המאמרים היפים בספר, מציג שקד את קווי הדמיון בין קפקא לעגנון: את שורשיהם שנטועים בקיסרות ההבסבורגית, את התחנות הביוגרפיות המשותפות ואת ה"אני מאמין" האמנותי שלהם. הוא כותב גם על האמביוולנטיות של עגנון מזה ושל קפקא מזה בכל הנוגע לשאלת היהדות. אבל קפקא בחר לכתוב בתחומה של התרבות הגרמנית. הוא אמנם תפס את מקום היהודי-הצ'כי בתוך התרבות הגרמנית, את מקום הסופר המינורי, אבל עדיין נותר בתחומיה. זו הסיבה שבגללה קפקא מעולם לא היה סופר יהודי כמו עגנון או שלום עליכם, וגם לא כמו פיליפ רות. לא בגלל ההקשרים האינטרטקסטואליים היהודיים שבתוכם כתב או לא כתב, וגם לא בגלל בריתו של אברהם אבינו שבה הוכנס או לא הוכנס.
סופרים שבחרו להיות חלק מהתרבות היהודית כתבו כחלק מהתרבות היהודית וכפועל יוצא מזה גם אל קהל יהודי; דוד אבידן העיד על עצמו שהוא לא כותב בתל אביב אלא מתל אביב. באותו אופן, ספרות יהודית נכתבת מתוך התרבות היהודית. לפיכך, הדיון בהיבטים היהודיים אצל קפקא או לחילופין אצל אלפרד דבלין או ג'יי-די סלינג'ר תמיד יהיה בחזקת "היבטים יהודיים ביצירתו של...", אבל כל דיון בהיבטים יהודיים אצל עגנון או אצל שלום עליכם או אצל פיליפ רות נידון לכישלון. אין אצל הסופרים האלה (כמו גם אצל כמה מהסופרים שבהם עוסק שקד, כמו ברנרד מלמוד או הנרי רות) ולו אלמנט אחד שהוא לא יהודי.
באחרית הדבר שקד כותב כי "הספר נכתב על ידי אדם שהוא קצת מכאן וקצת משם, או בלשונו של ברנר - קצת אובד עצות וקצת דיאספורין". אבל דיאספורין, דמות המשנה ברומן "מכאן ומכאן" של ברנר, גם כשנדד מחוגי האינטליגנציה הבורגנית של קרקוב לחוגי הפועלים של שיקגו ולחוגים הציונים בארץ ישראל, מעולם לא יצא את תחומה של התרבות היהודית. הספר של שקד הוא ספר מפואר של מאמרים על ספרות יהודית. אבל שאלת הזהות, שניצבת בראש הספר, נותרת כאן, כך נדמה לי, ללא פתרון.
מתן חרמוני כותב עבודת דוקטורט על הספרות העברית בארה"ב
