ספר שיריו של יוחאי אופנהיימר מתבלט בעדינותו, ספר של משורר הלובש כפפות
יוחאי אופנהיימר
ממשלת הלילה
יוחאי אופנהיימר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, קרן רבינוביץ לאמנויות, 93 עמ', 52 שקלים
יוחאי אופנהיימר, חוקר ספרות, הוא במקרה גם משורר ותיק ומצוין; בשירתו מסתמנת מטרה: לגעת בפוליטיקה אבל לשמור על אינטימיות; להתרכז באדם הפרטי הקונקרטי מבלי לוותר על פרספקטיבה חברתית. הוא מתמודד עם האתגר הקשה הזה לאורך כל שנותיו כמשורר, ולא רק בספרו החדש. אופנהיימר מאז ומתמיד גם היה מדוד מאוד במלותיו, בעל תרכובת מחושבת מאוד של משלבי-שפה.
מעבר ל"קווי היסוד" הללו נרשמה אצלו גם התפתחות מעניינת; ייתכן שבספר זה הגיע אופנהיימר לשיאה של מגמת התמתנות שאירעה בהדרגה. למה הכוונה "התמתנות"? קראו למשל את ספרו האהוב עלי, "מחסומים", מספריו המוקדמים (שנות השמונים). ב"מחסומים", הכתיבה מודרניסטית ו"קשוחה" יחסית: פחות תחבירית, מלאה דימויים סוריאליסטיים ממש, זועקים, לעתים קריפטית במפגין. הטון שקט יותר מאז. בספריו "רקמות" ו"בשש אחר הצהריים" הופיעו שירי מלחמה, שירים בעלי צבע פוליטי מובהק, ושירים של כאב אישי - ובכולם מידה פחותה מהמקובל של וכחנות, של טלטלה ושל צעקנות. נצפתה בהם צלילות הולכת וגוברת ופחות הצטעפות.
השירים ב"ממשלת הלילה" מרובדים ועמוקים וכתובים בדיאלקט ספרותי בהחלט, אבל ניחנים גם בנהירות רבה, בפשטות ואולי בחוסר יומרה. זו שירה ובה מעין ענווה. נוסף על כך, אופנהיימר מרבה להיעזר בפרוזודיה: מופיעים כאן, בין השאר, סונטים מובהקים וסתם שירים חרוזים או ריתמיים מאוד. זוהי בחירה יוצאת דופן בהתחשב בתכנים, שהרי השער הראשון, "חבל", מרבה להתמודד עם מיניות מתבגרת, ואף משחק על סף גילוי עריות. לוליטה (עמ' 37) ואדיפוס (עמ' 47) מספקים הופעות קמע, יש פה שירים על אודות דמות מתבגרת מנקודת מבטו של מבוגר ("ג'וקונדה", עמ' 30) ולהיפך ("אבן נייר ומספריים", עמ' 28), שירים על יחסי מורה-תלמיד, ובכל שורר מתח מיני. נושאים שיכלו להיות שערורייתיים, מוסרניים או ציניים, מקבלים בעזרת הכלים המיושנים כביכול - הריתמוס והחריזה - נימה נאיבית. כמעט שיש בכתיבה איזו ילדותיות, אלא ששפת הדובר מקבעת בה בגרות.
ראו למשל שירים אבהיים דוגמת "סונט ההתבגרות", שביתו הראשון הוא כזה: "מה אגיד לך להאט/ להישאר כיתה, ללבוש הג'ינס של/ אחותך, עוד תתפסיני מחטט/ בין חיוכים לראות היכן הפרי בשל" (עמ' 39). או השיר שבעמוד הבא, "התמכרות", ובו שורות כגון: "מצמוץ היה מבהיל/ אותך עכשיו, ליטוף היה רק מסמרר,/ לכן אשא את ילקוטך/ ילדה שלי." אלה שירים חפים מפרובוקציה לשמה. הם מציירים יחסים מודאגים, מורכבים, ספק-אינטימיים-מדי בין האב הדובר בהם לבין בתו, ביושר אבל במתינות ולא בלי בושה.
השער השני, "לכבוד העריקים", מכיל גם הוא תכנים לא קלים. כבר בתחילתו נמצאת "הבלדה על רוני לייבוביץ'" מלאת החן, המייחסת לכל אחד ואחת שבנו הערצה מודחקת כלפי "האופנובנק": "(...) מי לא נטל אותו לתוך דמיונותיו/ הסיר בזהירות את קסדתו/ עד שלבו עמד מפמפומיו,/ מי לא שקל בכף ידו/ חיי שגרה לחתך לדהר/ אל הכבישים הרחבים, (...)" (עמ' 58).
"ממשלת הלילה" מלא גיוון פנימי. שירים שונים ממחישים חוויות שונות, מזווית שונות, בהקשרים שונים. רק איזו מלנכוליה מתמשכת נטמעת למן קריאת המחזור הפותח את הספר, "פברואר". גיבורת המחזור המאושפזת נותנת בדרכה את הטון המינורי לשאר הספר, כמו אוברטורה ליצירה מוסיקלית מהורהרת וקצת עגומה. חותם את הספר מחזור בשם "טבע דומם" המושתת על קונצפט לא חדש: שירים על-פי ציורים ידועים, משל רמברנדט, ון-גוך, ברויגל ואחרים. דווקא החלק הזה עובר כמרוחק קצת אחרי כמה שירים פוליטיים עדינים, אף כי גם בו אפשר למצוא נימות פוליטיות. אותם שירי ציורים שבסוף הספר נדמים קצת למין מאמץ לגרד עוד השראה.
עם זאת, מדובר בספר שירה מהיפים שנראו כאן לאחרונה. עדינות ומתינות עשויות אולי להישמע כמגרעות, אבל אופנהיימר מצליח להשיג אפקט יוצא מגדר הרגיל כשהוא נוגע בנושאים אינטימיים ופוליטיים קשים ברוגע ועם חריזה. במפת השירה החברתית והפוליטית, שכולה ארטילריה, פיצוצים והפגזות, אופנהיימר מתייחד כאיש הקומנדו או סוכן הריגול, שנכנס על קצות אצבעותיו ומבצע את משימות-היחיד הדורשות זהירות, דקות ומיומנות. במפת השירה האישית הנראטיבית, שבה אם כבר מגיעים אל הטאבו עושים זאת על מנת לנפצו, אופנהיימר הוא זה שלובש כפפות, בוחן את הסוגיה השבירה והופך בה בלי תנועות חדות מדי. כמו ארכיאולוג מקצועי, אבל בחן ועם מעורבות רגשית.
לא הכל כאן מבצעי כל כך, יש לומר. השירים הבודדים שאינם מתמודדים עם איזה מצב קונקרטי הם מהיפים ביותר; אחד מהם הוא השיר "לילה" (עמ' 48), שסגולתו הבולטת היא היותו שיר ערש עצמי, בעל מאפיינים של שיר ערש, אלא שהמכותב שלו הוא הלילה ואין בו נפש חיה מלבד הדובר.
