בפרק הסיום של "בוץ", רומן הביכורים של שירי ארצי, יש תנופה וכוח, אבל כדי להגיע אליו צריך לעבור פרקים הספוגים ביראת כבוד כלפי מלאכת כתיבת הספרות, וגם לא מעט קלישאות על נחשלות וסבל ועל הקשר בין מוצא לגורל
תצלום של יאן סאודק, מתוך עטיפת הספר "בוץ"
בוץ
שירי ארצי. חרגול פלוס, הוצאת חרגול, עם עובד, 335 עמ', 79 שקלים
כדאי מאוד להגיע אל הפרק החותם את ספרה של שירי ארצי, "בוץ", ולקרוא אותו לאט ובתשומת לב, כי רק לקראת סופו, בסצינה הלפני-אחרונה שלו, שיש לה ממדים של טרגדיה, מצליח ספר הביכורים הזה להיכנס למיקוד מוחלט. עד אותו רגע, למרות ההנעה המוצלחת של העלילה קדימה יחד עם שני הגיבורים הצעירים והסובלים שלה מתל אביב לאילת, ולמרות האופן הרציני, המכובד וההוגן שבו ארצי מתייחסת להתעללות מינית בילדים כנושא מרכזי - "בוץ" הוא ספר המתקדם, לפחות עד חציו, בעוצמה נמוכה.
טקסט:העלילה מתחילה כשפרח נכנסת למספרה בדרום תל אביב שבה עובד גידי בן ה-18. היא בת 24, רזה מאוד, כהת עור ושיער, יש לה עין מזכוכית ומאחוריה חיים במשפחה שנשלטה בידי אב מתעלל, נעורים בפנימייה ומגורים עם גבר שרצה לסרסר בה. הוא בהיר וגבוה, יתום מאב ואם מבוגרים ממוצא אירופי שנהרגו בתאונה, ועכשיו הוא גר עם דודתו, אשה תלושה בעצמה. הם מוצאים נחמה זה בזה ונעשים מיד אח ואחות - יותר דומים לשתי אחיות בעצם - ולילה אחד הם יוצאים לרקוד במועדון.
הבילוי מסתבך כששני עבריינים שמכירים את פרח תוקפים ואונסים אותה ומתעללים בה. כשגידי חש לעזרתה הם משפילים גם אותו. הסצינה הזאת מסתיימת במוות, ובעקבותיו פרח וגידי, שאין להם למי לפנות ושום קשר למסגרת שפועלת על פי צדק, נסים על נפשם ויוצאים במסע אל הדרום, לאילת, כי נודע לפרח שאפשר לצאת משם מהארץ. כאן, בהברקה עלילתית ותוכנית, ארצי מאפשרת לגידי להתחפש לאשה, ובכך "פותחת" את הסיפור אל נושא משני, שקיים בו לאורכו, והוא שאלת הזהות הגברית של גידי בפרט וזהות גבריות בכלל.
זוהי פתיחה דרמטית, שכתובה בסגנון שמזכיר בתנועתיות שלו ספרי הרפתקאות לבני הנעורים וספרי ילדים, בהעצמה של תכנים מיניים ואלימים ישירים (למשל לעבריין שתוקף את פרח קוראים באופן אירוני מרקו, ובהקשר שלו מוזכרת המלה לב כמה וכמה פעמים). במקביל מפליגה ארצי מדי פעם לעולמן של דמויות משנה, מעין וינייטות של טיפוסים, כמו שאול הרשטיג הרווק הבודד והשמן שעוזר לפרח וגידי, או דוקטור דני, רווק נרפה אחר שעוזר לפרח.
עם זאת, העוצמה והווליום של הספר לא גוברים בשלב הזה ביחס ישר לחומרים הדרמטיים שלו, בין השאר משום ששורה עליו מעין יראת כבוד כלפי מלאכת כתיבת הספרות כשלעצמה. וכך מתעכב התיאור הישיר והאפקטיבי של הדמויות שוב ושוב לצורך פסקאות של פרשנות, הכופות יכולת הבחנה פיוטית וספרותית גם עליהן עצמן, ובעיקר על כמה מדמויות משנה שכאילו גזורות מתבנית אחת: בדרך כלל מדובר באשה דומיננטית ולא לגמרי שפויה וגבר חלש וצייתן ושניהם ממוצא אירופי, בהם הוריו המתים של גידי, דודתו והחבר שלה, ואפילו הוריו של הרווק הרשטיג, פקידת הקבלה המסתורית באילת והחבר שלה ד"ר דני - כולם כמו לקוחים מהעולם הספרותי של יצירות לוין, ו"מולבשים" על הספר כאמצעי ספרותי.
"והוא יודע פתאום בדיוק איך ייראו חייו מכאן והלאה. ימים ארוכים אפורים, שמשקיפים אליו בלגלוג", כותבת ארצי על ד"ר דני, "(...) הוא רואה את העתיד שלו ברור כמו תצלום, את הבקרים שילקט בהם שערות שנשרו בלילה על הכרית, את הגוף שייאבק בהתרפטות עד שייכנע, את האשה שוודאי תהיה לו, סתמית ונוחה כמותו, ואת יוליה, שתחזור רק בחלומות, כמו כוכב שממשיך ליפול, והשובל שלה יתפזר בשנתו, ידליק בו גחליליות של געגועים" (עמ' 182).
לנוכח האחידות הזאת, המתפייטת, בתיאור "בעיית הבדידות" של דמויות המשנה, בולטת באיכותה - ובאופן שבו היא מגבירה לפתע את העוצמה של הספר ומובילה אותו ביד בוטחת אל הסצינה האחרונה - דמותה של ויוי, האחות האמיתית של פרח. ויוי, אולי הדמות הנוגעת ביותר ללב והמדויקת ביותר בספר, נידונה לשלם לנצח על חטאי אביהן ולשחזר את יחסי המתעלל-קורבן בתוך משפחתה שלה, בווריאציה חסרת מוצא. היא מבוגרת מפרח בשנתיים, חיה בדירה עלובה מתחת למגף של בעלה חזי, תאומות ותינוק.
כאן, במפגש בין האחיות, ארצי מגיעה אל לב הסיפור שלה: היא חושפת בסבלנות את "חלוקת העבודה" העגומה שהיתה ביניהן כשניסו לשרוד ולהתגונן מפני האב מהסוג שהיה להן וגם, באופן סביר, מקבילה בין האופן שבו הבעל של ויוי תופס את עצמו לבין האופן שבו האב תופס את היחס אל הבנות שלו כסוג של אהבה. בעוד עין הזכוכית של פרח משמשת לעשרות התייחסויות פיוטיות לאורך הסיפור, כלייט-מוטיב, כמפגן של כתיבה, דווקא דמותה של ויוי נחרתת בזיכרון. נחרתת ולא מרפה. "אין מה לעשות, כפרה, ככה זה" (עמ' 136), אומרת פרח לגידי, המזועזע ממה שהוא מרגיש ורואה, וגוררת אותו משם. אבל הם לא באמת ממשיכים הלאה.
לא נדיר שרומן ביכורים יציב במרכזו סיפורי ילדות בכלל, וילדות קשה בפרט. בהקשר הזה, "בוץ" מבטא חרדה עמוקה לגורלם של ילדים, המופקרים לתוקפנות מינית והזנחה, שאין להם ההגנה מהוריהם ושלא יכולים להשתקם מהמעילה באמונם. עם זאת, ככל שמתקדמת הקריאה, ובוודאי כשמניחים את הספר מהיד, גם אחרי סופו המרשים והמוצלח - נשאלת השאלה מי הם בעצם האנשים האלה, האחרים, המתבוססים בשולי החברה, ואם סיפורם - הנמסר ברצינות ובאופן מלא כוונות טובות - אכן מצליח להיות אותנטי, או שהוא קומפוזיציה של קלישאות על נחשלות וסבל, שמייצר את ה"אחרות" ו"השוליות" שלהן כמו קלסתרון במשטרת הספרות.
כי בעוד שהדמויות ממוצא אירופי בסיפור בודדות, אומללות, ולעתים אכזריות מבחינה רגשית (דודתו של גידי מכריחה אותו לעסות את כפות הרגליים שלה), הדמויות המזרחיות בסיפור חיות בגיהנום. וכמו שגידי מופתע לשמוע שפרח שרה בערבית כשהם נוסעים באוטו, וחושב לעצמו שזה אום כולתום, אפשר שגם הקורא יהיה מופתע מהאופן החד-משמעי שבו הטרגדיה של ויוי ופרח המזרחיות שונה מאוד מזו של גידי; עד כמה גורלן של ויוי ופרח נחרץ, בעוד שלגידי יש אופק אחר, גם אם הוא מנותב בסופו של דבר אל החיים בשוליים - למשל מבחינת ההעדפות שלו.
ובעיקר נשאלת השאלה איך קורה שהמוצא והגורל נעשים פה דבר אחד, ואיך, למרות טוב הלב שבו טובל הספר הזה כלפי הגיבורים שלו והעדינות המופגנת כלפיהם, החלוקה בין קווי המוצא והגורל נדמית טבעית לגמרי ומתקבלת על הדעת. גם היום. גם עכשיו.
