איזה ילד ירצה היום לקרוא ביוגרפיה של רפול? לא ברור, אבל זאת שכתב משה גרנות מעמידה דמות מופת של איש פשוט ואמיץ, ומשמיטה כמה פרטים שמוטב כנראה לילדים לא לדעת
איור: מורן ברק
הנער מתל עדשים: פרקים מחייו של רפאל איתן
משה גרנות. הוצאת דני ספרים, 123 עמ', 49 שקלים
ביוגרפיות המיועדות לילדים או לנערים אינן חזון נפרץ במקומותינו בימים אלה, ואף לא היו נפוצות במיוחד בעבר; בסך הכל יצאו לא הרבה יותר מכ-40 כאלה במשך כ-30 שנה - מספר קטן מאוד באופן יחסי. רובן עוסקות ב"אנשי חיל", דהיינו באנשים שהצטיינו במעשי גבורה, בעיקר צבאיים וביטחוניים, כמו טרומפלדור ורבין. מיעוטן עוסקות בסופרים ובאנשי רוח כמו ביאליק, רחל והרב קוק.
מייסד הז'אנר בארץ הוא ככל הנראה אליעזר שמאלי בספרו "אנשי בראשית", שהתבסס באופן ברור למדי על חייו של השומר המפורסם אלכסנדר זייד; אך בסופו של דבר ספר זה יצא לאור כספרות יפה לילדים וגיבורו היה השומר חרמוני. הסיבה לכך היתה חילוקי דעות בין המחבר לבין בני משפחת זייד, שלא היו שבעי רצון מתיאורים שונים של חייו, אף כי הדיוקן שעלה ממנו היה בהחלט חיובי.
בשנות ה-40 וה-50 היו ניסיונות לכתוב ביוגרפיות לנוער - ברכה חבס כתבה על רחל ועל אלכסנדר זייד (נושא שאליו חזר לבסוף גם שמאלי בספר "שומר בישראל"), ואפרים צורף כתב על ביאליק, טשרניחובסקי והרב קוק; אבל הז'אנר התהווה בארץ במידה רבה בזכות דבורה עומר, שכתבה 14 ביוגרפיות מצליחות לבני נוער, ובראשן - "הבכור לבית אב"י" ו"שרה גיבורת ניל"י"; שני הספרים ראו אור ב-1967, ונהפכו לקלאסיקה של ממש ולמורי דרך מרכזיים להכרת הדמויות, וגם עובדו למחזות מצליחים. הסופרת החשובה השנייה של הז'אנר היא גלילה רון-פדר, שגם היא כתבה סדרת ביוגרפיות לבני הנוער, שרובן המוחלט התמקדו באנשים מחוגי הימין. לאחרונה יצא ספר חדש בז'אנר נדיר יחסית זה: "הנער מתל עדשים", ספרו של משה גרנות, העוסק בחייו של רפאל איתן, ומאפשר לעמוד על הבעייתיות בז'אנר.
בחייו היה רפאל איתן, שמת בנובמבר 2004, דמות שנויה במחלוקת, אבל לקוראים הצעירים אין שום דרך לדעת על כך מהספר עצמו; על פי הספר, איתן הוא דמות מופת לכל דבר, כפי שמתואר על גבי הכריכה: "הוא היה אדם פשוט, אשר חי חיים סוערים ומעולם לא שכח מיהו הנער מתל עדשים, שידע מצוקה בילדותו ומחסור בנעוריו, שאהב את האדמה ויצא להגן עליה".
הספר הקצר יחסית מתמקד בחלקו הראשון בתיאור חייו של איתן בילדותו במושב תל עדשים, ודומה שאלה הקטעים הטובים ביותר בספר. מובא בהם תיאור יוצא דופן בספרות הילדים בת ימינו, המגולל חיים במושב חקלאי דל אך גאה. חוויות הילדות שמתוארות בו מבוססות כולן על זיכרונו של איתן והן מציגות עולם זר לחלוטין לילדי דור האינטרנט של היום.
הבעיות העיקריות של הספר מתחילות בתיאור הקריירה הצבאית של גיבורו. גרנות מתאר בפירוט את חוויותיו של איתן במלחמת השחרור, כששירת תחת מפקד היחידה הנערץ חיים פוזננסקי, שנהרג בקרב צעיר והטביע את חותמו על פקודו (אגב, על דמותו כתבה רון-פדר ביוגרפיה לילדים, ששמה "פוזה"). הוא גם מספר, אף כי ללא הרחבה יתרה, על מלחמת סיני, שבה שימש איתן ממפקדי הקרב האכזרי במיתלה, על מלחמת ששת הימים ועל מלחמת יום הכיפורים. לעומת זאת, מלחמת לבנון, שאיתן היה מיוזמיה והיה הרמטכ"ל בתחילתה, אינה מוזכרת כלל.
על התנסותו המעניינת של איתן בפוליטיקה עובר המחבר במשפט יחיד; מפלגת צומת והצלחתה המרשימה בפוליטיקה הישראלית אינן מוזכרות. אולי לא רצה המחבר לחשוף את הילדים לעניינים פוליטיים, ואולי חשש שמא תושחת נפשם הרכה חלילה בגלל קריאת סיפורה הלא מרנין של צומת. גרנות גם חוסך בפרטים אישיים על גיבורו לאחר התבגרותו, אולי מתוך ההנחה שהם לא יעניינו את הקורא הצעיר. הוא מתאר בהרחבה יחסית את הרומן בין איתן הנער לבין הנערה שהיתה לאשתו הראשונה ומציג אותו כסיפור אהבה קלאסי של זוג המסתפק במועט ודואג בראש ובראשונה למדינה ורק אחר כך לעצמו. הקוראים לא יוכלו לדעת מהספר כי איתן התגרש אחר כך מאותה אשה והתחתן עם אחרת.
מוזרה גם החלטתו של גרנות, שהוא מחנך ותיק, לא להקדיש אפילו מלה אחת לפרויקט "נערי רפול", שבו הוכיח איתן את עצמו כמחנך אמיתי ודאג לבני נוער מהשכבות העניות בחברה. אולי הסיבה להשמטות אלה נמצאת בדבריו של גרנות, שלפיהם "שום דבר מכל אלה (אירועים מחייו הפרטיים של איתן, א"א) לא ישתווה למעשי הגבורה והמסירות שלו במסגרת הצבא. הוא העניק לצבא, לעם ולמולדת את כל מרצו, מחויבותו המוחלטת ויכולותיו הבלתי רגילות כאסטרטג צבאי".
נראה כי מטרת הספר היתה לתאר דמות מופת של איש פשוט ואמיץ שתשמש מודל חיקוי לקוראים הצעירים. וכך, כל דבר שאינו מתאים לתדמית הזאת ועלול להאפיר במקצת את הדמות החד-ממדית, נמחק לחלוטין. משום כך, גרנות משמיט מספרו כל התייחסות לשערוריות שבהן היה איתן מעורב, כמו הביטוי הידוע לשמצה "ג'וקים מסוממים בבקבוק", שבעזרתו תיאר את הערבים.
גרנות לא היסס בעבר לבעוט במוסכמות של החברה הישראלית, ויעידו על כך הספרים התוקפניים שעסקו בתנ"ך, בש"י עגנון ובישעיהו ליבוביץ (הוא היה היחיד שכתב נגד שניהם ספרים שלמים, ובהם טען שהם מבטאים דעות אנטי-חילוניות קיצוניות ובלתי מוסריות); בספרו "עסקני הקיפוח" הוא תקף את אנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית. אבל בספרו על איתן נדמה שאין לו רצון לנפץ "פרה קדושה" אלא דווקא ליצור אחת חדשה.
יש להניח שאילו היה איתן יכול לקרוא את הספר, הוא היה סומך עליו את ידיו. בהקשר זה, כדאי לציין כי באחרית ימיו כתב איתן ספר לילדים ששמו "בונים פה נמל" (זהו ספרו השלישי והאחרון, אחרי שני ספרים אוטוביוגרפיים למבוגרים על חוויותיו בצה"ל, ששניהם שימשו כבסיס לספר של גרנות). בספרו תיאר איתן במכתבים לנכדותיו את חוויותיו בעבודתו בנמל אשדוד, שבו מת בטביעה.
ספר זה, שהתפרסם זמן קצר אחרי מותו, הפך את איתן לאחד משני הרמטכ"לים היחידים בתולדות ישראל שכתבו לילדים (לצד מרדכי גור, מחבר ספרי "עזית הכלבה הצנחנית"). ייתכן שהספר הראה את מודעותו של איתן, הנדירה מאוד בקרב אנשי צבא, לצורך בהעברת חוויותיו ותובנותיו לילדים - גם מתוך תקווה שכך אפשר יהיה להשפיע על השקפת עולמם.
