שירתו של ישראל אלירז היא שירה שמרגישה בבית בעברית ובצרפתית, בחיק הטבע ובחדר סגור; בכל מקום היא ממשיכה לשאול "עכשיו איך להמשיך?"
ישראל אלירז
איך להיכנס אל חדר ממנו לא יצאת מעולם ישראל אלירז. ציורים: רחל בן-סירא. הוצאת אבן חושן, 73 עמ', 48 שקלים
שירתו של ישראל אלירז היא משב רוח רענן בשירה הישראלית; כיוצר שהקדיש את 20 שנות יצירתו הראשונות לכל הסוגות האפשריות (מחזות, רומנים ואופרות), הוא הגיע אל השירה כששוב אינו רוצה לומר דבר. כל מה שרצה, כאשר החל לכתוב שירה בגיל 40, היה לשוטט, להתבונן, לתהות על תהליך הראייה, לחשוב, לתהות על תהליך החשיבה, לשרטט קו ולעקוב אחריו, להטיל מלה אל בריכת הקשב ולעקוב אחר הטבעות שהיא עושה, לראות אם הן מגיעות עד השפה, עד שייווצר על הדף מקום ריק עם טקסטורה של החלטה לשתוק, שאינה זהה לאי-אמירה. אך בלי משים הוא בונה למשורר ולקורא כאחד בית לשכון בו. זהו הבית שאל אחד מחדריו מזמין אותנו אלירז בספרו החדש.
ספרו החדש של אלירז, כשאר ספריו, הוא מקבץ של שאלות הנשארות פתוחות, כמו השאלה המופיעה כבר בשורה הראשונה: "עכשיו איך להמשיך?", וכמו הדלת שעליה הוא שואל: "כשמישהו אומר: הדלת פתוחה כל העת לכל כיוון,/ האם הוא יודע שלא מדובר בדלת?// כשאחר אומר: צריך להוריד את/ האדמה מהנעליים, מה/ הוא אומר?" (עמ' 19).
פרדוקס אחר פרדוקס, מעין כוהנים שתפקידם לשנות את מצב המודעות של הקורא ולהכניסו אל החדר או אל הבית או אל המעבדה או אל הדף - זירת ההתרחשות של השיר. כשהקורא בפנים, הוא נדרש לעקוב אחר התהליך היצירתי עצמו: "מתחילים ממעט, מכמעט, מפחות מזה.// לקחתי קו, הלכתי אחריו,/ עשיתי בית". הקורא נדרש לעקוב אחר ההיסוסים.
זהו הפן הפילוסופי של כתיבה חוקרת שאינה מקבלת דבר כמובן מאליו, שכל העת מעמתת את האפיסטמולוגיה עם האונטולוגיה, השואלת כיצד אפשר לתפוס את היש, את המהותי בתוך עולם התופעות. אפשר להרגיש בה התפתחויות אוונגרדיות בתיאוריה הספרותית ובמוסיקה. יש בה משהו מג'ון קייג', סטיב רייך ושנברג, מן הסולם בעל עשרת הטונים, מן המוסיקה של סירוגין הרעש והשקט, המבקשת להעיר את השומעים שלא ייסחפו בלי לשמוע.
אפשר לומר שקיים כאן הפרדוקס של הריבוי המינימליסטי. המינימליזם גלוי לעין והוא מתבטא בשורות מעוטות מלים, מחוקות מלים, מגומגמות, ממוחזרות - אפשר למצוא אצלו שורות, צירופים, דימויים וסמלים העוברים מספר לספר, כנענים להחלטה מדעת או שלא מדעת של השירה להיזון מגופה היא. לא פעם נדמה שאלירז חוזר וממחזר חומרים מספריו הראשונים, אלה שהופיעו תחת שם העט ג'ורג' מתיא איברהים, והשתמשו בחומרים מהכפר הערבי.
החומרים, הפרטים שמהם בנוי העולם, הם כלי עבודה בארגז הכלים של המשורר, אבל הם אינם העניין עצמו. אדרבא, הם מלכודת שיש להישמר ממנה, שלא להרוות בהם את הצמא. ההתעוררות מתרחשת כשהחומרים שערם המחבר נתקלים זה בזה או נטרקים זה כנגד זה ויוצרים פוטנציאל של חידוש, של הפתעה, של לידת "מלה גואלת// שיש לה יחסי קירבה עם החומרים הלא-מילוליים" (עמ' 30).
למלים של אלירז יש יחסי קירבה גם עם החומרים הכן-מילוליים של העברית ושל הצרפתית ושל הפילוסופיה הכללית וכן של מדע הדתות, האמנות הפלסטית וכאמור - המוסיקה. בכך מתבטא הריבוי העומד נגד המינימליזם.
שירתו של אלירז כולה אינטרטקסטואליות; מכאן אופיה הפתגמי, מכאן הדינמיות של קפיצות א-לוגיות, ומכאן החיוניות והמיידיות של שיחה בשניים או אף בשלושה ויותר, כמו גמר המחבר בדעתו לא להתבודד ב"חדר", אלא להזמין בני שיח שכבר אמרו לפניו דברים על אהבה ועל עץ ועל כתיבה. תכונה זו מתחזקת מספר לספר והיא בולטת מאוד בספר הנוכחי. כאן מתחלקות המובאות לגלויות, לסמויות ולמוטמעות עד לבלי הכר, והקורא שהוכנס אל החדר מרגיש שאינו נמצא בחדרו הפרטי של אלירז אלא ב"חדר השירה".
אך מיהו זה שעובד "בחדר"? מי הוא זה ששואל אותנו "מכאן איך להמשיך?" מי הוא זה המדבר על "הורד שאינו חדל/ להיות אדום גם באפלה"? לדובר השירי של אלירז אין אפיונים ספציפיים; איננו יודעים, כמו על רוב המשוררים, מה עשה לו אביו, כיצד מתה אמו, ואם החיים התעללו בו או הרוו אותו נחת, ומנין נחל את שירו ומתי טילפנה אליו נערתו. הקול המדבר אלינו הוא קול מאוב, קולה של השירה עצמה, או מוטב - קולו של הצמא האנושי לומר שירה, למצוא לשאר הרוח בית, חדר, שבו אפשר יהיה להתקיים בו-זמנית, גם בזמן וגם בנצח, כלומר בהווה אינסופי.
אלירז התחיל כמעט כ"משורר טבע". ספריו הראשונים תחת שם העט ג'ורג' מתיא איברהים, "דרך בית לחם" (1980) ו"הר פתוח" (1984), היו שירי מקום מובהקים. גם ספריו האחרים פונים עורף לחיים האורבניים והם ספרי שיטוט בגליל, לרגלי התבור ועל שפת הירדן. יש בהם פנייה אל העולם הפיסי, ולו פנייה מתוחכמת, המנצלת את רשמי החושים לצורך חקירת עיבוד הנתונים של התודעה. אבל הנתונים החומריים שהיא בוחנת הם שדה, עשב, עץ, סוס, דבורה - מרכיבים של העולם הפיסי שאם מתמקדים בהם באמת, חורגים מן המקומי לעבר הקוסמי. ואז כבר לא ברור, או לא משנה, היכן ממוקם "החדר", אם הוא בארץ או בעולם, אם זהו חדר העברית או חדר הצרפתית.
לאלירז יש קשר ארוך עם השפה הצרפתית. מראשית דרכו הוא הופיע כ"צרפתי" - הלוא מתיא איברהים היה לכאורה משורר פלסטיני תושב פאריס, שאלירז מתרגמו לעברית. גם לאחר שנחשפה זהותו של המחבר המשיכה זו להיות קשורה בפאריס. ראשית, מעצם העובדה שאלירז שוהה שם תקופות כתיבה ממושכות ודואג לפרסום בכתבי עת ולתרגום מיידי של ספריו לצרפתית; שנית, בשל ההשפעה ההולכת וגדלה של התרבות הצרפתית על הפרוזודיה שלו.
אני סבורה שמקור ההשפעה וההיתר הראשון לצורת הכתיבה של אלירז היה הפואמה הביתית של אהרן שבתאי, אך זו הוחלפה מהר מאוד בהלוך הרוח הספרותי התוסס בצרפת. על רקע השירה הצרפתית נראית שירת אלירז הרבה פחות אניגמטית אך לא פחות חזקה. דמויות בולטות כברנרד נואל ואנדרה דו-בושה משמשות לאלירז בנות שיח ואף שותפות לאותה חקירה אפיסטמולוגית-אונטולוגית. שוב אין אלירז מתאמץ לבנות את החדר הנוסע. הוא יודע שאל "החדר שלא יצאת ממנו מעולם", כל החיים, ובוודאי הכתיבה, הם כניסה מתמידה.
ולכן כבר לא משנה אם אותו חדר נמצא בירושלים או בפאריס, אם הוא חדר העברית או חדר הצרפתית. תהליך זה הגיע לשיאו לפני חודשים אחדים, כשהוצאת Jose Corti בפאריס הוציאה ספר שירים של אלירז, שנכתב במקור בצרפתית. בספר מתגלה אלירז המוכר, אבל קצת אחרת, כמו הרשה לעצמו להיכנס לדיאלוג מפורט יותר עם השירה הצרפתית. אפילו הטון רך ווידויי יותר. אלירז אינו קופא על שמריו וטורח להמציא לעצמו קשיים חדשים לבקרים, כדי להתגבר על הקלות הבלתי נסבלת של "כתיבת שירים".
