יש לברך את הוצאת "קשב לשירה" על נחישותה לבסס את מעמד השירה העברית בישראל, ובמיוחד על כך שהיא ממשיכה להוציא מבחר משיריהם של משוררים ותיקים; לדעת יחזקאל נפשי, "פתח דבר", אוסף שיריו של עודד פלד, הוא מהיפים והחשובים שבהם
פתח דבר. מבחר שירים 1973-2005 עודד פלד. הוצאת קשב לשירה, 258 עמ' (כולל תקליטור), 98 שקלים
יש לברך את הוצאת "קשב לשירה" על התמדתה ונחישותה לבסס את מעמד השירה העברית בישראל מאז היווסדה בשנת 1997; אני מודה כי לא כל הספרים שיצאו תחת ידי עורכיה נגעו
עודד פלד (מתוך עטיפת הספר)
ללבי במיוחד, ושאינני מוצא בכולם את אותה הגאולה שאני מחפש בשירה או במסה, אבל לעתים משיבה לנו ההוצאה הזאת שירים ומשוררים שייתכן כי היו עתידים להישכח מלב אילולא היו עורכיה מוצאים לנכון להחיותם. כוונתי כמובן ליוזמתה הברוכה של ההוצאה להדפיס אסופות משיריהם של משוררים ותיקים (כגון משה בן שאול או משה דור), המאפשרות לנו להיחשף שוב לשירתם הצעירה, העדינה והראשונית של משוררים ותיקים אלה, וכמו לצעוד איתם במשעולי הדרך של התפתחותם לאורך השנים.
אסופה חדשה שרואה אור בהוצאה בימים אלה, "פתח דבר", היא מבחר מדוד ומדויק מאוד משירתו של המשורר עודד פלד: משירתו המוקדמת, הארכאית במידת-מה, ועד לשירתו המאוחרת יותר, האקספרסיוניסטית-נראטיבית, שבה הוא מיטיב לגולל את שירתו כעין סיפור טבעי, בדומה לנשימה. זוהי גם, לטעמי, האסופה היפה ביותר שיצאה בהוצאת "קשב לשירה".
ספר זה, ספרו ה-11 של פלד, רואה אור כשבע שנים לאחר יציאת ספרו האחרון ("שלום רב שובך ארץ נחמדת", הוצאת גוונים 1999), והוא כולל את מיטב שירת המחבר; בנקל ניתן לנו לראות בו בהתפתחותו של פלד, ובמיוחד בפרק האחרון בספר ("מראה מקום"), הכולל את שיריו האחרונים שנכתבו, על פי הציון על גב הכריכה, בשבע השנים האחרונות.
לא אוכל לגולל כאן את כל מחשבותי על שירתו של פלד מפאת הקיצור, אבל בעיקר משום עובדת ריבוי הפנים אשר בו, החל בשיריו המתייחסים ישירות למשוררי ואמני דור הביט, כגון אלן גינסבורג, בוב דילן, ג'ואן באאז, וולט ויטמן ואחרים, דרך חוויותיו כבן לניצולי שואה וכו'. אבל חרף ריבוי פניו של המשורר, דרך כל השירים אשר באסופה, דרך כל השינויים בכתיבתו, דרך כל סוגי השיר שבהם הוא בוחר לכתוב, דבר אחד ניצב לנגד עינינו בבירור כקוראים: הדה של הנשמה, הקו האחד והמנחה של כל האסופה הכבירה הזאת. דומה כי חרף השנים, ואולי במובן מה דרכן, נשאר המשורר נאמן לכוח המניע אותו, היצר האמיתי והתמים שעומד מאחורי כל יצירה טובה, הפשטות שבהעברת החוויה והתחושה שאנו, כקוראים, מצויים בה עם המשורר.
אינני סבור שניתן ללכוד ברשת של מלים את כלל עולמה של השירה. השירה בכוללנותה, אף שהיא ניתנת לתיאור, איננה ניתנת לתפיסה שלמה, היות שהיא מורכבת מרבדים רבים, אולם חשיפת הרבדים הללו אין בהם די בכדי לחשוף את סודו של השלם. שיר טוב, באיזה אופן, מעבר לכך שהוא נצרב בלב הקורא, עליו גם לקחת אותנו להיכן שהוא, לגרום לו להמשיך ולהפליג הלאה דרך גירוי המחשבה. דוגמה טובה לכך ניתן לנו למצוא בחלק החמישי בשיר "הפואמה הלבנה" (עמ' 134): "עכשיו אנסה לצייר את שהעין רואה והלב מנחש...".
בגב הספר, בצדו הפנימי, מצורף תקליטור בן 10 רצועות, ובו ניתן להאזין לקולו של פלד הקורא משיריו. הוא עושה זאת היטב ובצורה נעימה, ובנימת הקול הכבד, האפרורי במקצת, ניתן להאזין לו חולש על שיר אחד שבחר (כנראה זה הקרוב ללבו ביותר) מתוך כל אחד ואחד מספריו הקודמים שבמבחר זה. אני תמיד מעדיף לקרוא ישירות מן הכתוב ולא להאזין לשירה, וחרף ביצועו הנאמן לניגון הפנימי של השירים (לפחות לפי תחושותי שלי כשקראתי אותם), אני סבור ששירה צריכה להיקרא בדממה דקה והיא עוברת דרך העיניים ללב ומשם לנשמה, שזהו המקום שממנו נולדה מלכתחילה.
שירי החלק האחרון של הספר, שירי "מראה מקום", הם השירים המצוינים ביותר בספר, ויש בהם התייחסות רליגיוזית כמעט לנוף; הם העלו על דעתי את שיריו המאוחרים של פרידריך הלדרלין, שלפני מותו, בטיבינגן, התרחק מבני אדם והדבר התבטא היטב בשיריו האחרונים המוקדשים בעיקרם לרזי נוף ולמראות הטבע. גם עודד פלד עזב לפני כעשור את תל אביב ועבר להתגורר בכפר הנשיא אשר בגליל העליון. עתה, לאחר קריאת הפרק האחרון בספרו, אני מבין את הפרישה שלו לטובת הטבע והנוף כהליכה בדרך שוממה ונפתלת לעבר עצמו, לעבר הכמוס שבנפשו. אינני סבור שלמשורר ניתן לנהוג אחרת.
