מאת יובל דרור יסודי: בורוכוב", גבעתיים. תיכון: "קלעי", גבעתיים
לנוכח הכישלונות המוכחים במבחני ההשוואה, משליך משרד החינוך את הבדידים ויוצא לדרך חדשה גם בגישתו לבחינות הבגרות. למרבית התסכול, שמעון (מפקח ראשי) ולוי (מורה ותיק) יתנגשו שוב בנקודה כלשהי
אחים לצרה. בר, תלמידת כיתה ח' מאזור השרון, הגיעה לבית הספר החדש שלה בתחילת השנה. את בית הספר הקודם לא סבלה. גם לא את המורה למתמטיקה. אפילו כאשר נותנים לה זמן, היא לא מצליחה להיזכר ולו בדבר אחד שלמדה בשנה שעברה במקצוע הזה. את המחברת, כך היא מספרת, שרפה ("זרקתי", מתקנת אחר כך). עומר, אחיה, לומד בכיתה ה'. בשנה שעברה התחלפו בכיתתו ארבע מורות לחשבון. כל אחת מסיבותיה שלה. בכל פעם שהגיעה מורה חדשה, התחלפה שיטת ההוראה ועמה ההנחיות כיצד לפתור תרגילים. עומר רואה עצמו מומחה לשיטות הוראת חשבון לתלמידי כיתות ד'. לדבריו, מרוב שיטות קשה לו להבין מה רוצים מהחיים שלו ושל חבריו. "השנה הזו", אומרת אמא של עומר, "התבזבזה".
דור נוסף לטראומה. סיפוריהם של בר ועומר רחוקים מלהיות נדירים. סקר לא מייצג בקרב חברים, שכנים וקרובי משפחה מלמד שכמעט לכל אחד סיפור עצוב משלו על לימודי המתמטיקה בתקופת בית הספר. הורים לילדים בבית ספר טוענים כי הם חווים את הטראומה פעם נוספת, הפעם דרך צאצאיהם. מה יש במקצוע הזה שגורם לכל כך הרבה מצוקות וזיכרונות רעים? ניתוח מצב מעלה כי התלמיד הישראלי לכוד בין מצוקותיו האישיות למצוקות המערכת שמחפשת את דרכה. עד לא מכבר, עם כניסתם לבית הספר, פגשו הילדים את "שיטת הבדידים", שיטת הוראה שנויה במחלוקת. יש הטוענים שהיא הרסה שני דורות של
מיכאל קורן.תחי השיטה
תלמידים.
הבדידים. "השיטה הזאת היא אבי אבות הבעיה", אומר פרופ' רון אהרוני מהטכניון (שגם מלמד חשבון תלמידי כיתות א' וב' בבית ספר יסודי במעלות). לדבריו, מערכת החינוך הישראלית בכלל ובתחום המתמטיקה בפרט, משנה את "השיטה" אחת לכמה שנים וזאת בהתאם לאופנות הפורחות בארה"ב. "מישהו עולה שם על רעיון, בדרך כלל מנותק מהמציאות ומחולל מהפיכה. הרעיון הזה הורס את החינוך לכמה שנים, אבל כאשר מתברר האסון - האמריקאים מתקנים וממשיכים הלאה. בזמן שמתחולל אותו שינוי תפיסתי, יש מישהו או מישהי מישראל שעושים את עבודת הדוקטורט בחינוך באוניברסיטה בארה"ב. הם חוזרים לישראל עם הרעיון ובעידוד משרד החינוך מטמיעים את המהפכה בארץ מבלי שהם מזכירים שבארה"ב הרעיון גרם לנזק ושבעצם התגלה ככושל". לדברי אהרוני דפוס זה של החלפת שיטה התרחש בישראל לפחות שלוש פעמים ובכל פעם גרם לדרדור הישגי התלמידים.
פרופ' כץ מסכים. למרבה הפלא, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, פרופ' יעקב כץ, אינו חולק על אהרוני: "פעמים רבות שאלתי את עצמי איפה טעינו ובמה חטאנו שמצבו של התלמיד הישראלי בתחום המתמטיקה הידרדר כל כך. המסקנה שלי היא שחברי במשרד החינוך הלכו שבי אחר אופנות שהיו טובות לזמן קצר. גם במקומות שאופנות אלו הונהגו הגיעו למסקנה שהרעיונות החדשים לא הביאו להישגים והם התעשתו. עכשיו גם אנחנו מתעשתים".
ואכן, בשנתיים האחרונות מתנער משרד החינוך מ"שיטת הבדידים" ללימוד מתמטיקה בכיתות הנמוכות, שהיתה נהוגה ברוב בתי הספר היסודיים בישראל קרוב ל-20 שנה. עכשיו ממהרים במשרד להסביר מדוע השיטה היתה גרועה. "היא הפכה לשיטה מונופוליסטית שאין בלתה", אומר פרופ' כץ, "טובי המתמטיקאים לא הבינו אותה, הקטסטרופה היתה ברורה".
תולדות הזנבגוף בארצנו. הדרך שבה הגיעה השיטה לארץ בהחלט מזכירה את המודל של אהרוני. את השיטה הביאה לישראל בתחילת שנות ה-70 פרופ' פרלה נשר. היא חזרה אז מבית הספר לחינוך בהרווארד עם דוקטורט בחינוך והתחילה לעבוד כיועצת במשרד החינוך ובמט"ח, בפיתוח תוכניות לימוד חדשות לבתי ספר יסודיים. התוצאה שהתקבלה היו ספרי "אחת שתיים ו...שלוש" לכיתות א' וב' ששלטו עד לאחרונה במערכת. לשיטה קראו "השיטה התבניתית" - ובמרכזה הבדידים.
הרעיון הוא שלכל בדיד יש צבע וגודל מסוימים. שני בדידים אינם עוד שניים, אלא ייצוג למספר כלשהו וזאת בהתאם לצבעו ואורכו של הבדיד. "לימדו את הילדים שירוק פלוס אדום שווה צהוב", מזדעזע כץ. בהמשך למדו התלמידים מושגים שהומצאו במט"ח, דוגמת "הזנבגופים". "זנבגוף זה ציור שבו הגוף מייצג עשרות והזנב מייצג את היחידות. סהרורי לחלוטין", אומר אהרוני, "כשאני מספר בחו"ל על השיטה הזו, אנשים מסתכלים עלי כמו על משוגע. הדבר הזה היה בארה"ב בשנות ה-60 ועף כמו טיל כי הוא נכשל כישלון עצום".
שיטת החקר מצטרפת. את הכישלון בישראל החלו לראות במבחנים בינלאומיים דוגמת "מבחני טימס" (Timss) ו"מבחן פיזה" המפורסם, שבו הגיעה ישראל למקום ה-31 מבין 42 מדינות, כשלפניה מדינות דוגמת לטביה, פולין וליכטנשטיין ואחריה אלבניה, מקדוניה ופרו. "גם במבחני ההשוואה המקומיים דוגמת 'מיצ"ב', נדלקו נורות אדומות", אומר כץ.
כאילו כדי להחריף את הבעיה, בישראל הונהגה שיטה נוספת, "שיטת החקר", שהפילוסופיה שלה גורסת שמתמטיקה היא כמו שפה וכמו שילד לומד את השפה כתוצאה מחקר, כך גם ילמד מתמטיקה. "חסמנו בגופנו את השיטה האווילית הזו", אומר אהרוני. גם כץ רחוק מלהתלהב והוא מודיע שבתוכנית החדשה נדרשים התלמידים לתרגל ולא "לחקור".
קורן מגן הבדידים. אחד הבודדים שעדיין מנסים להגן על השיטות הישנות הוא מפקח המרכז הארצי (מפמ"ר) הקודם של מקצוע המתמטיקה, ד"ר מיכאל קורן. הוא שימש כמפמ"ר המתמטיקה משנת 1978 ועד אוגוסט 2003, אז הצליח כץ להוציא אותו אל מחוץ למערכת כשהוא אינו מסתיר על דעתו עליו.
קורן תולה את האשם בתלמידים, במורים, בהבנת בעברית, רק לא בשיטה. "כל המחקרים בעולם מראים שההשפעה של שיטת ההוראה לא מכרעת", הוא קובע. "קם מישהו כמו פרופ' אהרוני מהטכניון ומתחיל לצרוח נגד הבדידים מבלי שהוא מבין מה זו השיטה הזו. אומרים שההישגים בכיתה ח' נמוכים כי שיטת הבדידים לא בסדר. כל אדם מהיישוב וכל החוקרים לחינוך מתמטי יודעים שאי אפשר לתלות בעיות בכיתה ח' במה שקרה בכיתה א'".
קוסמטיקה להיסטוריה. קורן טוען שמי שאומר שבעבר מצב המתמטיקה בישראל היה טוב יותר, מטעה. "מדברים על כך שישראל נבחנה שלוש פעמים בבחינות הבינלאומיות של 'טימס'", אך העובדות לדבריו הן אלה: "בפעם הראשונה השתתפו רק שלוש כיתות מכל הארץ, ואי אפשר להתייחס למשמעות שלהן. כשיו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך משתמש בנתון המבוסס על שלוש כיתות, זו דמגוגיה. בפעם השנייה, כאשר נבחנו לפני שמונה שנים, שוב היו בעיות במדגם הישראלי כי בתי ספר רבים לא החזירו את השאלונים". בנקודה זו קורן מקשה: "אם המצב כל כך רע, איך זה שהמדענים שלנו כל כך מוצלחים ומבוקשים בעולם? ובכלל, האם עולה על דעתו של מישהו שילד שלמד לקרוא מלה בצבע האדום לא יכיר אותה כאשר היא תיכתב בשחור? אף ילד בישראל לא חושב שהספרה חמש שווה לצבע האדום. אלה שטויות".
מדוע, אם כן, יוצא משרד החינוך נגד השיטה? לד"ר קורן העניין ברור: "זה פוליטי לחלוטין. במשרד החינוך לא מבינים בזה שום דבר והמון מורים ממשיכים ללמד לפי השיטה הזו כי הם חושבים שהיא טובה".
אשמנו בגדנו. אז בעצם מצבנו טוב? קורן לא מתבלבל ומונה שורה ארוכה של בעיות. לפי סדר זה: מורים, תלמידים, חברה: "הבעיה של הוראה במכללות היא בעיה גדולה. אתה דורש מאדם שהנתונים שלו לא גבוהים ללמד מתמטיקה כאילו הוא מקצוען". בנוסף "התלמידים היום לא מתרגלים, כדי שלא ייחשבו לחנונים", ובקיצור - "אנחנו חברה דפוקה. בגלל זה שום דבר לא יעזור". בנקודה זו יריבו, פרופ' כץ, מסכים: "יש זילות בחברה הישראלית בכל מה שקשור לידע, לאינטלקט" והוא מוכן גם להכות על חטא: "גם אנחנו במשרד החינוך טעינו, שמנו דגש על דברים לא נכונים, זילזלנו במורה והורדנו אותו עד עפר, היינו מקובעים, לא למדנו את המשוב, לא ראינו את הכתובת על הקיר".
למרות הניתוח של כץ, במשרד החינוך החליטו ש"השיטה" היא הבעיה. החל מ-2001 מעודד משרד החינוך את המורים לבחור באחת משש שיטות הוראות שונות, להן שמות הקוד: "חשבון 10", "שבילים", "ועוד אחת", "קשרים והקשרים", "משתלם בשלם" ו"מתמטיקה יסודית בשיטת סינגפור" (שאחד מנציגיה בישראל הוא פרופ' אהרוני). כץ מקווה שבבחינות הבינלאומיות והמקומיות הבאות כבר יורגש שינוי.
ונעבור לתיכון. יש להניח שאם הבעיה היחידה של לימודי המתמטיקה היתה שיטת הלימוד בכיתות א' וב', היו ראשי מערכת החינוך בישראל מאושרים. זו לא הבעיה היחידה. מתברר שכאשר התלמיד הישראלי מגיע לבית הספר התיכון הוא מושפע מביורוקרטיה של משרד החינוך וממערבולת של לחצים ואינטרסים פוליטיים, שלהם הוא לא מודע, הגורמת לו, ובעיקר למורים המלמדים אותו, מפח נפש, או לפחות בלבול מוחלט.
המורים בבתי הספר התיכוניים מספרים באחרונה סיפורי זוועה על המתרחש במקצוע. "כרעם ביום בהיר קיבלנו באמצע השנה שעברה הודעה שהשיטה השתנתה", מספר יואב ירון, מורה למתמטיקה בתיכון עירוני ד' בתל אביב, בעל ניסיון של 20 שנה בהוראת המקצוע. כן, זו שוב "השיטה".
שיטת הצבירה. השיטה החדשה עליה מדבר ירון היא "שיטת הצבירה". הסבר: בעבר תלמיד שעשה בחינת בגרות של שלוש יחידות ורצה לעבור לארבע יחידות, היה צריך ללמוד את כל החומר מההתחלה והתוצאה של בחינת הבגרות הקודמת כלל לא נחשבה. כיום המבחן הוא מודולרי. תלמיד שעושה שלוש יחידות נבחן על שלושה שאלונים (3,2,1). אם הוא מרגיש שהוא יכול יותר, כל שהוא צריך לעשות זה להיבחן על שאלונים 4 ו-5, שכן שאלון 3 הוא שאלון משותף לאלו שעושים שלוש יחידות ולאלו שעושים ארבע יחידות. אם התלמיד נכשל, הציון של שלוש היחידות לא נמחק לו.
הבלגן. "על פניו מדובר במהלך שמטרתו לעזור לתלמיד", מאבחן אורי גוטהלף, מורה בעל ניסיון של 40 שנה בהוראת מתמטיקה שלימד בעירוני ד' וב"תיכון חדש" ונחשב לאחד המורים הנערצים בתל אביב, "אבל בעצם עשו פה בלגן עצום. אם אתה עושה שאלון משותף לשלוש יחידות וארבע יחידות, אז יש שתי אפשרויות: או שהשאלון המשותף הוא תת-רמה כי הוא פונה לשלוש יחידות, או שהוא קשה מדי כי הוא פונה לארבע יחידות. אותו דבר קורה בשאלון המשותף של ארבע וחמש יחידות". לדבריו, במקרה האחרון, בשאלון המשותף מופיעות שאלות גיאומטריה. "האם הגיאומטריה היא ברמה של 4 או 5?" הוא שואל.
הטיה למעלה. המורה יואב ירון מספר, שעוד לפני שקורן (המפקח הראשי הקודם) עזב, שאלו אותו המורים באיזו רמה יהיה השאלון המשותף לארבע וחמש יחידות. "הוא ענה שהרמה תהיה 4.7, כלומר הטיה לכיוון 5 יחידות. אפשר להניח שזה מה שיקרה גם עם השאלון המשותף לשלוש וארבע יחידות. אז מה עושים פה? לתלמידים שניגשים לשלוש יחידות בגרות במתמטיקה מוסיפים שאלון שרק יקשה עליהם".
לדבריו, זה כמה חודשים הוא פונה לכל אדם שהוא מכיר במשרד החינוך כדי לקבל פרטים נוספים על התוכנית החדשה ואף אחד אינו מסוגל לתת לו תשובות. "המפמ"ר הקודם (קורן) שירטט את התוכנית בקווים כלליים ואז נעלם", מקונן המורה ומוסיף, "עד לאחרונה לא היה מפמ"ר ולא היתה כתובת להפנות אליה שאלות. ואנחנו כבר באמצע השנה". ירון טוען שהאבסורד גדול עוד יותר. לדבריו, שעות הלימוד מתוכננות לפי השיטה הישנה, בעוד משרד החינוך הוציא תוכנית חדשה, אבל אין ספרי לימוד שילוו אותה. "פניתי לאנשים שכותבים את ספרי הלימוד ואפילו הם מבולבלים", הוא אומר, "זאת ועוד, אין אפילו בחינה אחת לדוגמה. איך אפשר ללמד לבגרות ככה?".
דבר המפקחת החדשה. ד"ר חנה פרל, שמונתה למפמ"רית המתמטיקה בתחילת דצמבר (אחרי חודשים שבהם התפקיד לא אוייש), מסרבת לתת תשובות ברורות, שכן לדבריה היא "חדשה בתפקיד ולומדת את החומר". למרות זאת היא אומרת: "המטרה היא לא לפגוע בתלמידי שלוש יחידות. השאלון המשותף לא יהיה ברמה של 3.7, הוא יהיה ברמה של 3 פלוס".
ירון שומע את המלה "חוזרי מפמ"ר" ומתחרפן. "בחוזר תשס"ג 4, שהוא חוזר מפמ"ר האחרון שפורסם בשנה שעברה, הופיעה הוראה שצריך ללמד 'גופים חוסמים וחסומים'. האם הכוונה לתיבה, לפירמידה, גלילים, חרוטים - הרי יש שפע", הוא אומר ומוסיף: "מורה שהחליט בתחילת השנה ללמד גופים חוסמים וחסומים גילה שבחוזר תשס"ד 1, החוזר הראשון שפורסם השנה, הופיעה הוראה שבבחינה לא יהיו שאלות על גופים חסומים וחוסמים. מה זה?!"
"אין קשר בין משרד החינוך למורים, זה קשר של הנחתות בלי להבין את השטח", אומר גוטהלף. "לפי דעתי מורים רבים מלמדים לפי המודל הישן - והם לא מודעים לעובדה שהם מכינים את התלמידים בצורה לא ראויה", ומוסיף ירון: "יש נושאים שלמים שאני לא יודע אם אני צריך ללמד".
פרל כועסת כאשר מועלות בפניה טענות אלה. "הסיבה שנכתב בחוזר תשס"ד 1 שבבחינה לא יהיו 'חוסמים וחסומים' היתה כדי להקל על המורים. אנחנו בפירוש לא רוצים שהמורים ילמדו לבחינה כמטרה. הם צריכים ללמד את תוכנית הלימודים".
המכוניות חוזרות. "זו ממש היתממות", אומרת מורה ותיקה. "הרי גם התלמידים מעוניינים שיכינו אותם לבחינה". הבלבול איפוא גדול בכל מה שקשור לחומר הרלוונטי לבחינת הבגרות, אך זו אינה הבעיה היחידה.
"הוסיפו חומר, המון חומר", אומר גוטהלף. "נושא הבעיות המילוליות (ברזים שממלאים בריכה, מכוניות שנוסעות זו מול זו, רכבות שעומדות להתנגש) לא היה בבחינת הבגרות כמעט עשור. המורים הבינו שאין טעם ללמד בעיות מילוליות, כי התלמידים לא נבחנים עליהן. פתאום החליטו במשרד החינוך שהשנה יהיו בעיות מילוליות".
"היום אנחנו יודעים שבעיות מילוליות הוא דבר חשוב. בכל העולם חוזרים לזה", אומרת פרל. "אנחנו הולכים לקראת המורים, נסביר להם הכל. הנושא היה תמיד בתוכנית הלימודים. העובדה שהמורים החליטו ללמד רק את מה שיש בבחינת הבגרות, זו הבעיה". ומה באשר לעובדה שמשרד החינוך לא דאג להוצאת ספרים שיסייעו למורים ולתלמידים להתמודד עם השיטה החדשה? "זו אכן בעיה", אומרת פרל. מאוחר יותר ביקשה להוסיף שכל הספרים הישנים מתאימים גם לשיטה החדשה, גם אם הם לא עונים על הצרכים של השאלונים המשותפים החדשים.
אז כמה מתמטיקה צריך. "תלמידים שעושים בגרות שלוש יחידות במתמטיקה לא עומדים להיות פיסיקאים או מתמטיקאים", אומר פרופ' כץ. "הם עושים זאת כי הם חייבים. אנחנו לא צריכים לסבך אותם. מי שלומד חמש יחידות הוא מתמטיקאי גדול, אבל זה לא אומר שמי שלומד שלוש יחידות הוא מתמטיקאי קטן. מדוע תלמידי שלוש יחידות צריכים ללמוד אינטגרלים? מדוע הם צריכים קוסינוסים? מי קבע? מי החליט שצריך את זה?" מקשה כץ.
המתמטיקה של היומיום. פרופ' יאיר קרו, מנהל "מכללת אורנים" שהתמחותו מתמטיקה, מוסיף פרטים: "אני רואה במתמטיקה שתי דרגות: האחת נחוצה לכולם - אני מכנה אותה בשם 'מתמטיקת כישורי חיים' וכל אדם סביר צריך לעמוד בה. זו מתמטיקה של חיי היומיום: פעולות החשבון, אחוזים, סטטיסטיקה בסיסית, קצת אלגברה, קצת משוואות. זו המתמטיקה שנלמדת עד כיתה ט', אולי י', וזו מתמטיקה שמתאימה לבחינת בגרות של שתי יחידות. השאר שילכו ללמוד 5-4-3 יחידות".
לדבריו, הוספת בחינת בגרות של שתי יחידות היתה משחררת 25% מהתלמידים מהמקצוע "שמטיל עליהם מורא נורא ללא כל צורך" כבר בכיתה י'. לטענת קרו "הפקולטות ההומניסיטיות באוניברסיטה אינן צריכות סטודנט שיודע מתמטיקה. אנשים שהולכים ללמוד לשון, אמנות, קולנוע, פילוסופיה - מדוע הם צריכים בגרות בשלוש יחידות מתמטיקה?". להערכתו האוניברסיטאות הן המתנגדות למהלך.
כולם פתאום בריאלית. גוטהלף טוען שהאוניברסיטאות גורמות לנזק נוסף לתלמיד התיכון הישראלי. "נניח שתלמיד רוצה ללמוד בפקולטה למשפטים. הוא יודע שהוא צריך פסיכומטרי גבוה וציוני בגרות גבוהים, בעיקר במקצועות עם חמש יחידות, כמו מתמטיקה, שכן האוניברסיטאות מעניקות עליהן בונוס. אם בעבר ב'מגמה הריאלית' בבית הספר היו 20% מתלמידי השכבה, פתאום 60-50 אחוז מהתלמידים הולכים לריאלית כדי להבטיח את מקומם בפקולטות המבוקשות. אלא שמתוך 40 הילדים ב'כיתה הריאלית', רק מחציתם הם בעלי תפישה מתמטית אמיתית ולכן הכיתה לומדת פחות חומר, רמת הלמידה יורדת, כולם נפגעים ורבים נותרים עם טראומת מתמטיקה לכל החיים".
המורה - בעיה. פרופ' כץ מכיר את הטענה שלפיה מורי המתמטיקה אינם יודעים לל-מד מתמטיקה. לדבריו, כבר השנה מנסה משרד החינוך להתמודד עם בעיה זו. "ועדת בן צבי (שבראשה עמדה נאווה בן צבי) המליצה לבצע 'התמקצעות' של המורים. השרה לבנת אימצה את ההמלצות. לקחנו 2,700 מורים מבתי ספר יסודיים והם עוברים התמקצעות. הם לומדים מתמטיקה ואת שיטות ההוראה וזאת כדי לשים סוף לשיטה לפיה המורה לתנ"ך ולהיסטוריה מלמדת גם מתמטיקה. מספיק עם זה. אם המורה מלמד מתמטיקה ולא שולט בפילוסופיה של המקצוע זה מתכון לכישלון".
פרופ' אהרוני משווה את שיטת "ההשתלמויות" לתרופת דמה: "בכל פעם, אחרי שמגלים שרמת החינוך מידרדרת מקימים ועדה. מי יושב בוועדה? אלו שבנו את התוכנית שגרמה לכישלון". אהרוני מתכוון לוועדת בן צבי שהמליצה להקים פרויקט השתלמות מורים - מח"ר 98, שמה. "אין אסון גדול יותר מלהכניס מורה מקצועי לכיתות א' עד ג'", הוא אומר, "זה מתכון להשניא את המקצוע מיידית על התלמידים". פרופ' קרו סובר אחרת: "מורה מקצועי שמטיל מורא הוא מורה שיש בעיה עם המקצועיות שלו. מורה מקצועי צריך לחתור לדיאלוג עם הילדים, להשיל את הפחד, ללחום בסטיגמות סביב כישלון במקצוע. אין כל סיבה להיבהל ממורה מקצועי".
טענה נוספת. לדעת אהרוני, קובעי המדיניות אינם מבינים את השטח: "מי שמנהל את העניינים הם אנשי אקדמיה המנותקים מבתי הספר", הוא אומר, "הם כמובן יכחישו, אבל שאל אותם מתי הם לימדו בפעם האחרונה בבית ספר". לדבריו צריך לחוקק חוק שלפחות מחצית מהחברים בוועדות שקובעים את התכנים ואת שיטות הלימוד במתמטיקה יהיו מורים מהשטח.
ד"ר חנה פרל, המפמ"רית החדשה, שמלמדת בעצמה בתיכון פלך בירושלים, אומרת שלמרות שהיא תקופה קצרה בתפקיד בכוונתה להתייחס לטענה זו ברצינות: "אנחנו עושים בחינה מחדש של כל תוכניות. מי יודע, אולי יבוא יום ותלמידים יראו במתמטיקה מקצוע משעשע". *
