עידן אלמוג. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 152 עמ', 78 שקלים
"דלתות", הסיפור הפותח את ספרו הראשון של עידן אלמוג, וזה שמעניק לספר את שמו, נבחר כסיפור המומלץ במסגרת תחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" בשנת 2001, וגם זיכה את מחברו בפרס נשיא המדינה לספרות ליוצר צעיר על יצירת ביכורים (2004) ובפרס בתחרות הסיפורים הקצרים "כתוב" של מפעל הפיס (2003). הקריאה בקובץ מבהירה את פשר הכיבודים והפרסים: אלמוג הוא מספר מוכשר, ואת ספרו קראתי בעניין ובהנאה.
הדלתות שפותחות את הקובץ הן דלתות השירותים הציבוריים בתחנה המרכזית בתל אביב, שעליהם מופקדים גיבור הסיפור ויוסי חברו. האתר הזה מסמן את מרחבם של סיפורים רבים בקובץ: אתרים שקופים ושוליים, ממש כמו הגיבורים עצמם. בכל הסיפורים מתרחש אירוע מכונן, שנצפה מבעד לדלתות, שבעקבותיו מבקש הגיבור לבחון את מעשיו ואת מצפונו. האירועים שהגיבורים עדים להם הם בדרך כלל סנסציוניים, על גבול המציצנות: כפייה מינית, תאונות דרכים, אלימות בתוך המשפחה, לידה לא מתוכננת, חיפוש אובססיווי אחר אהבה באינטרנט.
המבט המציצני (שהוא חלק חשוב בז'אנר הסיפור הקצר) משגשג היום בכל ערוצי התקשורת, ובמיוחד על גבי מסך הטלוויזיה, בז'אנר תוכניות המציאות. אלמוג מצליח להפוך את המבט ממציצני גרידא לדבר מה הנושא הבטחה רגשית. הוא גורם לקורא לאמץ את נקודת המבט של הגיבורים, ובעיקר מצליח להמחיש את מגוון המבעים הלשוניים והרגשיים שניתן ליצור להם הקשבה מבחוץ: אלמוג מלהטט במיומנות בין זהויות שונות; לרגע הוא דובר בקולה של אשה בחדר לידה, ורגע לאחר מכן הוא ילד בבי"ס יסודי.
גיבוריו של הספר עסוקים במלחמת הישרדות אישית. הם מבקשים הכרה בקיומם ובייחודיותם, אך גם מפחדים מהרגע שבו הכרה זו תגיע, והם יצטרכו לקחת אחריות על מעשיהם. דוגמה לרגע כזה מצטיירת בסיפור "דברים שצריך לעשות", שבו אשה אנונימית (כמו רוב הגיבורים בספר) הנמצאת בחדר לידה מדמיינת דיאלוג עם התינוקת שעוד לא נולדה. במחשבותיה היא מבטיחה לבתה ש"בגיל ארבעה חודשים את תסתכלי עלי ותצחקי. אחר כך תיקחי את הידיים שלי ותנסי להתרומם משכיבה לישיבה. בסוף גם תלמדי לדבר ותשגעי אותי בכל הדברים שתרצי ממני ולא אוכל לתת לך" (עמ' 51). מיד לאחר מכן, באותה נשימה, היא מספרת לה על חלום שחלמה, שבו היא זוכרת ש"לא רציתי לראות אותך. את חייכת לי חיוך שטן והתחלת לבכות ואני צרחתי לרופא, "תעשה שייקחו אותה ממני. אני מפחידה אותה. היא בוכה בגללי. אמא שלה מפחידה אותה!" (עמ' 52). בהמשך הסיפור, כשהיא חושבת על כך שהיא ובעלה לא הצליחו עדיין למצוא שם לילדה, אומר לה בעלה ש"היא לא צריכה לדאוג בקשר לזה, כשנסתכל עליך בפעם הראשונה כבר נדע מה מתאים לך. בטח חושב שזה מרגיע אותי, לא מבין שזה הרגע שהכי מפחיד אותי. המבט הראשון" (עמ' 54).
קטע זה, מצמרר ומרהיב בדיוק הרגשי שבו, הוא גם הרגע שבו נחשפת ההנעה של הכתיבה: מבט אל הלא-ידוע ואל הלא-מוכר, ומטלת התחזוק המילולי שלו. יוסי, חברו לעבודה של הגיבור ב"דלתות", מאמין ש"סדר במלים מונע בלגן בפרצוף" וגם הגיבור עצמו יודע ש"אצל יוסי מלים הופכות למעשים באותה המהירות שבה הוא משתחרר ממעצר" (עמ' 13-12). המלים יוצרות סדר, אך הן גם מפירות אותו, משום שהן נזילות, פתוחות לפרשנות, מהדהדות בחלל שלא ניתן לשלוט בו. התנועה של הקובץ כולו הופכת לאפקטיווית ולמשכנעת משום שאלמוג - והמספרים שהוא מדובב - מודעים לכפל התפקיד של הפיקציה, כמי שמגוללת אמת ושקר בו-זמנית; מי שיכולה לשנות מהלך חיים אך אינה ערבה לתוצאות השינוי, או להתקבלותו.
בסיפור "יום בלי אבא" מחפש הגיבור אחר אביו שנעלם ברחבי העיר תל אביב. בין כל מחשבותיו הוא מספר איך, כשקיבל את האבחנה למחלתו של אביו, הוא הגיב: "איך מלה אחת יכולה לשנות חיים שלמים!" (עמ' 35). במשפט הזה גלומה האירוניה שמפעילה את כתיבתו של אלמוג: המשיכה המשותפת של הסופר ושל הקוראים לאירועי הגבול, לאזור הדמדומים של החוויה שלא נחוותה לכשעצמה אלא מתווכת באמצעות המלים, היא גם צפייה מבעד לחרך המפתח של הדלת הנעולה. אלמוג מייצר את המבטים החטופים הללו כהקשבה מבחוץ, שאינה מעוטרת בפאתוס של "לשנות חיים שלמים!"; הוא ממיר אותה, וזה המקור לבשלותו של הקובץ הזה, בדיבובן של אפשרויות חיים שלעולם תחצוץ בינן לבין הקורא דלת פתוחה לכדי סדק.
