כך הגיעה ניצולת השואה לשכב עם מיק ג'אגר ולשיר עם לו ריד: סיפורה של גניה רייבן, זמרת ומפיקה פורצת דרך, דוגמנית עירום וסוחרת סמים, שעשתה את כל הדרך מפולין לניו יורק כדי להפוך מפליטת שואה לפליטת רוקנרול
גניה רייבן. לפעמים טוב להיות חלוצה, אבל לרוב לא, מפני שהתחושה היא שאת נמצאת במקום הנכון אבל בזמן הלא נכון
"ניו יורק טיימס" הכתיר אותה כזמרת בעלת "נוכחות חייתית", וה"וילג' וויס" קרא לה "חלוצת רוק, אמא אדמה ושורדת". ובכל זאת, שמה של גניה רייבן לא מוכר לאוהד הרוק הממוצע. רייבן, ניצולת שואה ילידת פולין, שהנהיגה את להקת הרוק הנשית הראשונה בארצות הברית, ששרה עם לו ריד ושכבה עם מיק ג'אגר, לא תופסת אינצ'ים רבים מדי בספרות המתעדת את דברי ימי הרוק. בדיוק את זה מנסה הזמרת, שחיה כיום באלמוניות יחסית בניו יורק, לתקן בספר הזיכרונות שהוציאה לאחרונה, "לוליפופ לאונג'".
רייבן היא חלוצת רוק אמיתית, אשה עם קול עוצמתי ואישיות חזקה לא פחות שחיה את חייה במתירנות רבה, הרבה לפני שזה היה באופנה. לפני 42 שנה היא הקימה בניו יורק את להקת הבנות פורצת הדרך "Goldie and the Gingerbreads", שזכתה להצלחה בעיקר באנגליה והיתה מעין קונטרה אמריקאית ל"פלישה הבריטית" של להקות התקופה (אנדרו לוג אולדהם, המנהל של הרולינג סטונס, שיבח את רייבן על ה"ביצים היו לה להעז לבוא לבריטניה" באותן שנים). אחר כך נהפכה רייבן לאשה הראשונה שעבדה כמפיקה מוסיקלית בחברת תקליטים גדולה ולאחת מסנדקי סצינת הפאנק בניו יורק, אלא ששורה של כישלונות עסקיים ואישיים דירדרה אותה לתהום האלכוהול והסמים. אבל שלא כמו
בניגוד לרבים אחרים בני תקופתה - למשל ג'ניס ג'ופלין, שאליה הושוותה רייבן לעתים קרובות - היא שרדה את העליות והמורדות בעולם הרוק הגברי בקשיחות ותעוזה של מי שאין לה מה להפסיד, תכונה שהיא עצמה מייחסת לילדותה בשואה. לא פלא שהיא בוחרת לקרוא לעצמה בספרה "פליטת רוקנרול".
הקולנית והאגרסיווית מכולנו
רייבן נולדה כגניה-זהבה זלקוביץ' בלודז' ב-1940. היא אינה יודעת פרטים מדויקים על משפחתה טרם המלחמה, וגם תקופת המלחמה מורכבת אצלה מרסיסי זיכרונות. ידוע לה רק ששני אחיה הגדולים נספו בשואה, ושהיא נשלחה עם הוריה ואחותה הגדולה, הלן, לכמה מחנות עבודה, תחילה בפולין ואחר כך בגרמניה. לאחר המעבר בין המחנות הצליחה המשפחה להימלט, כשההורים נושאים בידיהם את גניה והלן. זכור לה איך התחבאו בשדה, אחוזי אימה, ואיך חצו את היער השחור על ידי היתלות במעקה החיצוני של רכבת עמוסת נוסעים. היא זוכרת את עצמה אוחזת בכל כוחה באביה, כשתחת רגליה היא רואה נהר שוצף ואביה זועק לאמה שהוא עומד להחליק.
הזיכרון הבא שלה התגבש במחנה עקורים בפריימן שבגרמניה, משם נשלחה המשפחה אל החופש. "היו שתי ספינות שחיכו לפליטים. ספינה אחת יועדה לפלשתינה, והשנייה לארצות הברית. מאחר שהרשימות היו אלפביתיות, ושם המשפחה שלנו התחיל ב-Z, נשלחנו לספינה שהפליגה לארצות הברית", היא מספרת בראיון טלפוני מדירתה בניו יורק. משפחת זלקוביץ' הגיעה לאליס איילנד בינואר 47' והועברה לביתם של בני הזוג סולומון, זוג יהודים פעיל בג'וינט. לאחר שמשפחת הפליטים התבססה מעט נתן הזוג סולומון למר זלקוביץ' כסף, שיפתח חנות ממתקים.
גניושה זלקוביץ' גדלה בלואר-איסט סייד במנהטן, לצד פליטים אחרים. אמה החליפה לה את השם לגולדי, מתוך אמונה שזה שם אמריקאי יותר ("היא לא ידעה שזה שם יידי לגמרי", היא אומרת היום). הוריה סירבו לדבר על העבר ועל מה שעבר עליהם, אך גם לא הבינו את השפה והתרבות של הארץ אליה הגיעו. "גדלתי עם שני אנשים מדוכאים מאוד", היא אומרת. "אמא איבדה את כל משפחתה, כולל אחות תאומה זהה. אבל לא יכולנו לדבר על זה. בכל פעם ששאלתי אותה על התקופה, היא התחילה לבכות". בבית היה קשה. "אמא שלי חיה בפחד 24 שעות ביממה, ודרשה שאחזור הביתה ישר אחרי הלימודים. היא לא רצתה שיהיו לי חברים. כשהתחננתי לסקטים, אמא הביאה לי סקט אחד - כדי שלא אפול ואפגע. ואבא שלי - הייתי קוראת לו 'דיק טרייסי' כי הוא עקב אחרי לכל מקום".
בתגובה היא גדלה פרא ופיתחה אישיות מרדנית. היא שיקרה וחמקה מהוריה ונהנתה לגדף בבית: "הייתי אומרת המון פאק כי ההורים בכלל לא הבינו מה פירוש המלה". הם גם שמרו על בית כשר, עד שגולדי בת ה-11 החליטה לטגן בייקון לארוחת הצהריים. כשגדלה מעט הצטרפה לחבורת רחוב, ואף שנאסר עליה להתרועע עם לא-יהודים היה החבר הראשון שלה בחור פורטוריקאי ששמו קולורדו. שנים אחר כך הוא הונצח בשיר שהקליטה עם לו ריד.
בחנות של אביה עבד בחור שחור שכונה בפיה "הדוד לואי". הוא האיש שאחראי להשכלתה המוסיקלית. הוא קנה לה רדיו, דרכו הקשיבה לתחנה של מוסיקה שחורה מניו ג'רזי ונשבתה בקסמה. מאוחר יותר הביא לה לואי פטיפון ותקליט של זמרת הבלוז אטה ג'יימס, וכך גילתה את קולה ה"שחור". ואכן, לכל אורך הקריירה שלה, גם אם שרה שירי פופ מתקתקים או בלדות רוק, הקול שלה נשמע תמיד שחור - עמוק, מחוספס ומלא נשמה. מכל האנשים בעולם היתה זו דווקא ג'יימס שבאה אליה בטענות 20 שנה לאחר מכן, על החוצפה שיש לה, כבחורה לבנבנה, להעז להתחזות לשחורה.
כשהיתה בת 17 החליטו הוריה, על פי מיטב המסורת הישנה, להשיא אותה לבחור יהודי אמיד בן 28. היא הסכימה להינשא בעל כורחה, אך סירבה להתמסר לבעלה. לאחר שעמדה בסירובה במשך כמה חודשים הבינה שלפניה הברירה להיעתר לו או לברוח. היא ברחה.
היא משכנה את טבעת האירוסים ונמלטה לקליפורניה על גבי הארלי דיווידסון של מישהו שפגשה. אבל מעט לאחר שהגיעה ללוס אנג'לס, והסתבכה ברומן עם שני אחים במקביל, היא התגעגעה למשפחתה והחליטה לחזור לניו יורק. את כרטיס הטיסה מימן הבעל העזוב. כששבה הגישה בקשה לביטול הנישואים, בעילה שמעולם לא התייחדה עם בעלה.
היא עברה לגור עם שותפה והתחילה להתפרנס מדוגמנות עירום. "ידעתי כבר אז שיש לי גוף טוב וציצים שעמדו בהקשב מתוח, אז הצטלמתי למגזינים שונים תמורת 100 דולר לשעה", היא אומרת. של סילברסטין, סופר הילדים ("החתיכה החסרה", "העץ הנדיב") וכתב של "פלייבוי", ביקש שתצטלם לכתבה על מושבת נודיסטים: "סירבתי להצטלם ל'פלייבוי' כי ידעתי שאבא שלי מוכר את החוברת בחנות שלו. בסוף דרשתי מסילברסטין שיצלמו אותי רק מהגב, על מזרון בבריכה, אבל אחותי בכל זאת הצליחה לזהות אותי".
התפנית בחייה החלה במקרה. ב-1961 היא ישבה עם חברה במועדון ה-"Lollypop Lounge" בברוקלין, בהופעה של להקה ששמה האסקורטס שניגנה אולדיז. "השתכרנו, והיא התערבה אתי שלא יהיה לי האומץ לגשת ללהקה ולשיר אתם. על הבמה היה ריצ'רד פרי, מי שאחר כך התפרסם כמפיק של ברברה סטרייסנד ורינגו סטאר, משכתי לו בז'קט באמצע השיר ואמרתי לו שאני רוצה לשיר. הוא ענה לי: 'אכפת לך אם אגמור את השיר קודם?'". בסוף השיר היא זינקה לבמה וביצעה את "Stupid Cupid" של קוני פרנסיס. פרי התרשם ולקח מספר טלפון. "חשבתי שהוא רוצה להתחיל אתי, וזה לא התאים לי. תאמיני או לא, אבל עדיין שמרתי בתקופה ההיא על תומתי".
למעשה התכוון פרי להזמינה להחליף את זמר הלהקה. היא הצטרפה לאסקורטס, וללוחות זמנים דחוסים שכללו לפעמים שש הופעות בלילה אחד. אחרי כמה סינגלים שהקליטו, ההצלחה באה לגולדי והאסקורטס בגרסה מחודשת לשיר "Somewhere" מ"סיפור הפרוורים". גולדי שנאה את השיר וקראה לו "החרא הלבנבן הזה". היא לא היתה מרוצה מהכיוון של הלהקה ורצתה להתקדם ולשיר בסגנון הנוטה יותר לרית'ם אנד בלוז ונשמה.
היא קיבלה את מבוקשה ב-62'. ערב אחד, לאחר הופעה של האסקורטס, התלוותה לפרי להופעה של ידיד שלו. ללהקה היתה מתופפת בשם ג'ינג'ר ביאנקו. השתיים התיידדו והחלו לרקום חלומות על הקמת להקת בנות. לאחר אודישן מוצלח לקלידנית מוכשרת, מרגו קרוצ'יטו, החליטה השלישייה לקרוא לעצמה "גולדי ועוגיות הג'ינג'ר". "שתיהן היו איטלקיות", היא מספרת. "ואני מוצאת שיש דמיון רב בין איטלקים ליהודים. אבל ללא ספק הייתי הקולנית והאגרסיווית מכולנו".
גולדי והג'ינג'רברדס נחשבה פורצת דרך בכך שהיתה להקה במלוא מובן המלה: חברותיה היו נגניות מיומנות שכתבו את שיריהן בעצמן, וסחבו בעצמן, לפני ואחרי הופעה, את האמפליפיירים ואורגן ההמונד. הסאונד של הלהקה היה מחוספס ורוקי (בניגוד ללהקות הבנות של התקופה, דוגמת הסופרימס והרונטס, שנהנו מהפקה פופית משומנת). הלהקה גם לא חששה לשלב ג'אז ורית'ם אנד בלוז בשיריה, וקולה השחור של גולדי הבדיל אותה מלהקות בנות לבנות כמו השאנגרי-לאז.
אבל ההתחלה לא היתה קלה. החיפוש אחר נגניות ראויות נוספות היה מפרך: "רוקנרול נחשב אז מוסיקה לנוער עבריין ולא לבנות מהוגנות... איזו אמא היתה מעודדת את המתוקה שלה ללמוד לנגן על בס, טרומבון או תופים?" היא שואלת. השלישייה עבדה עם שורה של גיטריסטיות לא מתאימות.
אבל להשיג הופעות דווקא לא היתה בעיה. מלות הקסם "להקת בנות" פתחו בפניהן דלתות. בעלי המועדונים היו מפרסמים אותן תחת הכותרת: "בנות! בנות! הכל בנות!". הן גם זכו לתעריף גבוה יותר מלהקות הגברים. "העובדה שעבדנו בתעשייה שוביניסטית שנשלטה על ידי גברים היתה לטובתנו אז", היא אומרת. הן לא היו בררניות והופיעו בכל מקום, כוללת אולמות באולינג ("שמעו את הקול שלי רק בין הסטרייקים") ובסיסים צבאיים, שם התיידדו עם כל החיילים ללא הבדלי גזע.
ב-62' נשלחה הלהקה לראשונה לחו"ל, לגרמניה, כמופע החימום של צ'אבי צ'קר. לגולדי היה קשה לחזור לגרמניה, 15 שנה אחרי שברחה משם כפליטה, עד שקרוצ'יטו הזכירה לה שהפעם היא באה כמנצחת. "באתי להמבורג עם טבעת גדולה שעליה מוטבע מגן דוד", היא מספרת. "בכלל, הגעתי לגרמניה במצב רוח קרבי. נכנסתי לחנויות תכשיטים בכל רחבי גרמניה וקניתי בכל חנות שרשרת עם 'חי'. כשבאחת החנויות נאמר לי שאין להם שרשרת כזאת, התחלתי לצעוק עליהם: 'כדאי מאוד שתשיגו!'".
גולדי מסתדרת עם החיות
גולדי והג'ינג'רברדס חזרו לארה"ב ב-1963, אז גם מצאו סוף סוף גיטריסטית קבועה, קרול מקדונלד. מיניותה המעורפלת של מקדונלד מצאה חן בעיני גולדי, שביקשה לטפח ללהקה תדמית מולטי-סקסואלית. היא עצמה נהגה להופיע בתלבושת מוזהבת וללא חזייה. "זה היה רדיקלי באותם זמנים, אבל רציתי שהקהל יזיל עלינו ריר. רציתי שגם בנים וגם בנות ירצו אותנו".
ב-64' נכח בהופעה של הלהקה ב"פפרמינט לאונג'" אחמד ארטגון, שהקים את חברת התקליטים אטלנטיק והיה אחראי להזנקת הקריירה של אגדות כמו אריתה פרנקלין. ארטגון התלהב כל כך מהלהקה שדאג להחתים אותה על חוזה הקלטות שבוע לאחר מכן. בכך היתה להקתה של גולדי ללהקת הרוק הנשית הראשונה שהוחתמה בחברת תקליטים גדולה.
כשהרולינג סטונס הגיעו לניו יורק, ביוני 64', נבחרו גולדי והג'ינג'רברדס לנגן במסיבה פרטית לכבודם. החוויה היתה כל כך מסעירה שטום וולף ("מדורת ההבלים") תיאר אותה בספרו הראשון "The Kandy-Kolored Tangerine-Flake Streamline Baby" במלים הבאות: "הן כל כולן חשמליות. גיטרה חשמלית, בס חשמלי, תופים, רמקולים ושני זרקורים שהתפוצצו על בגדי הזהב הנוצצים שלהן. המוסיקה ממלאת את החדר כמו פורס ביצים ענקי ופתאום כולם שם בחושך מתחילים לקפוץ למעלה ולמטה עם המוסיקה".
באחת מהופעותיה של הלהקה במועדון הרוק הנחשב "Wagon Wheel" נקלעו למקום חברי להקת האנימלס, שביקרו בארה"ב. סולן הלהקה, אריק ברדון, היה המום מהסולנית. "היה רגש כל כך חזק בקול שלה שנדהמתי לגלות שסאונד כזה 'שחור' מיוצר על ידי חבורת בחורות לבנות", סיפר מאוחר יותר.
מנהל האנימלס, מייקל ג'פריס, הציע לחברות הלהקה את שירותיו והזמין אותן לסיבוב הופעות באנגליה. במקביל החלה גולדי לנהל רומן עם גיטריסט האנימלס, הילטון ולנטיין. כשאמה הגאה דיווחה בשכונה ש"הבת שלי יוצאת עם אחד החיות", ענתה לה השכנה: "לא נורא, גולדי בחורה חכמה, היא תדע להסתדר עם חיה".
עם בואן ללונדון השתכנו בנות הלהקה ב"בית החיות", בית עתיק ששימש בעבר כאורווה מלכותית שבו גרו האנימלס. אבל ההתלהבות מהבית המלכותי התחלפה בפאניקה כשגולדי נכנסה לחדרו של ברדון וגילתה שלל מזכרות ממלחמת העולם השנייה: מדים וקסדות של הצבא הנאצי וספרים על היטלר. מזועזעת היא ביקשה לעוף מה"צריף הנאצי", והבנות עברו למלון.
בהופעותיה באנגליה בתחילת 65' זכתה הלהקה לחמם את כל הלהקות הלוהטות של התקופה, האנימלס כמובן, אך גם הסטונס, הקינקס והיארדבירדס. "בארצות הברית היינו קוריוז בכך שהיינו נשים, וגם נשמענו שחורות מכדי שידעו להעריך אותנו כמו שצריך. באנגליה ידעו להתייחס אלינו כמו שוות וידעו שאנחנו מוסיקאיות טובות. לפעמים אנשים היו עומדים ומריעים ומוחאים לנו כפיים לפני הופעה של הסטונס".
בעת השהות באנגליה, היא מספרת, היא שכבה לא רק עם חברים מהאנימלס, מהקינקס וממנפרד מאן, אלא גם עם ג'אגר. חברותיה ללהקה נגעלו מהמחשבה ("איכס, איזה פה מגעיל יש לו!"), אבל היא חשבה אחרת. הוא אף כתב שיר בשבילה, אבל היא לא הקליטה אותו מפני שהיה פופי מדי לטעמה.
התנהלות כושלת מנעה מגולדי והג'ינג'רברדס את ההצלחה המיוחלת גם בבית. הסינגל הפופי שהוציאו בהפקתו של פרייס, "Can't You Hear My Heart Beat", זכה להצלחה באנגליה, אבל הלהקה לא הורשתה להוציא את הסינגל בארה"ב: המפיק מיקי מוסט, שותפו לשעבר של ג'פריס המנהל, האשים אותו שלקח ממנו את השיר בלי רשות. בעקבות זאת איבדו גולדי והג'ינג'רברדס מהמומנטום ומלבד כמה סינגלים שהוציאו בארה"ב לא הוציאו מעולם אלבום מלא. העובדה שאמצעי התקשורת התמקדו בגולדי גם גרמה לקרע בינה לבין שאר חברות הלהקה והיא החלה לפזול החוצה.
ב-66' החתים אולדהם את גולדי ללייבל שלו, Immediate Records, כאמנית סולו. התוצאה היתה סינגל אחד ויחיד, "Going Back", שנגנז. אבל באותה שנה דווקא היה לגולדי להיט, והיא אפילו לא ידעה: "הוזמנתי לאולפן בלונדון על ידי המפיק כריס בלאקוול, מי שהקים את חברת איילנד, לשיר קולות רקע לסינגל של ג'ורג'י פיים. אתי היו דאסטי ספרינגפילד, סטיבי וינווד וספנסר דיוויס. אחרי שנגמרו ההקלטות, התיישבתי ליד פסנתר והתחלתי לשיר שיר ישן, 'Disappointed Bride', שאהבתי מאוד בצעירותי. כריס, שהיה מאחורי הזכוכית, אמר לי: 'לכי למיקרופון להקליט את זה עם כלי הנשיפה של ג'ורג'י ועם סטיבי וספנסר'. הוא היה מרוצה מאוד מהתוצאה. אבל נשמעתי כל כך שחורה בהקלטה, שכריס אמר שאי אפשר להוציא את זה תחת השם זלקוביץ'. מה גם שהייתי כבר חתומה בחברה אחרת. לכן הוא המציא לי שם במה זמני, פטסי קול. הזמן עבר ושכחתי מכל הסיפור, עד שלפני שבע שנים גיליתי שלא רק שהסינגל יצא באותה תקופה, אלא שהוא הגיע אפילו למקום הראשון בג'מייקה!"
ב-68' חזרה גולדי לארה"ב ולגולדי והג'ינג'רברדס. גם הקלידנית קרוצ'יטו חזרה לניו יורק מלוס אנג'לס, שם עבדה כשפנפנת פלייבוי. האיחוד המוסיקלי סימן גם את האיחוד הרומנטי בין גולדי ומקדונלד. גולדי כבר שכבה עם הגיטריסטית פעם אחת, מתוך סקרנות, אבל הפעם היא החליטה להישאר. "הקשר הזה היה הקשר הטוב ביותר שהיה לי אי פעם: רגיש, נותן ואוהב", היא אומרת. השתיים התגוררו בחדר ילדותה של גולדי, אצל הוריה (שמעולם לא הרימו גבה) ומאוחר יותר עברו להתגורר יחד. אלא שאיחוד הלהקה, כמו הקשר, לא החזיקו מעמד - קרוצ'יטו עזבה את הלהקה וגולדי נפרדה מקרול (שבגדה בה, התברר, עם נערת ליווי). בעקבות זאת הגיעה גולדי למסקנה ש"הקונספט של להקה על טהרת הנשים, שהבטיח וקיים כל כך הרבה, התמוסס עכשיו לכדי כאבי ראש ולב. השתוקקתי לעבוד עם מוסיקאים גברים".
זה היה הזמן לחפש כיוון מוסיקלי חדש. אחרי ששמעה את האלבום הראשון של להקת דם, יזע ודמעות, החליטה גולדי למצוא אותו בלהקה שתשלב רוק עם ג'אז ורית'ם אנד בלוז, כולל חטיבת כלי נשיפה. באותה הזדמנות החליטה לאמץ חזרה את שם הולדתה, גניה, אבל חיפשה שם משפחה קליט יותר. "המתופף שאתו עבדתי באותה תקופה אמר לי: 'את נשמעת כל כך שחורה, למה שלא תקראי לעצמך גניה רייבן (עורב) או משהו כזה?' אז הלכתי על זה, בשינוי אות אחת (Ravan במקום Raven)".
רייבן נולדה כגניה-זהבה זלקוביץ' בלודז' ב-1940. היא אינה יודעת פרטים מדויקים על משפחתה טרם המלחמה, וגם תקופת המלחמה מורכבת אצלה מרסיסי זיכרונות. ידוע לה רק ששני אחיה הגדולים נספו בשואה, ושהיא נשלחה עם הוריה ואחותה הגדולה, הלן, לכמה מחנות עבודה, תחילה בפולין ואחר כך בגרמניה. לאחר המעבר בין המחנות הצליחה המשפחה להימלט, כשההורים נושאים בידיהם את גניה והלן. זכור לה איך התחבאו בשדה, אחוזי אימה, ואיך חצו את היער השחור על ידי היתלות במעקה החיצוני של רכבת עמוסת נוסעים. היא זוכרת את עצמה אוחזת בכל כוחה באביה, כשתחת רגליה היא רואה נהר שוצף ואביה זועק לאמה שהוא עומד להחליק.
