פורסם ב - 00:00 11/09/07 עדכון אחרון - 00:00 12/09/07 חכו להם השנה | ספרות מאת שירי לב-ארי רונית מטלון     רונית מטלון: "אולי בספר הזה חתמתי איזה פרק בכתיבה שלי" הספר הזה נכתב בנשימה אחת במשך שבעה חודשים, מבוקר עד ערב. "הוא בקע ממני כמו אתנה מראשו של זאוס", אומרת רונית מטלון על "קול צעדינו" שייצא בעם עובד. הוא כבר היה שלם בדמיונה כשהחלה לכתוב, כאילו היתה צריכה רק להעתיק את המלים, לא לכתוב אותן. השם לקוח מתוך "ארבעה קוורטטים" של ת"ס אליוט. שורה מתוכו מהלכת אתה כבר כמה שנים: "מה שיכול היה להיות ומה שהיה, מורים שניהם על תכלית אחת - הווה תמיד, קול צעדים מהדהד בזיכרון". הספר מספר על משפחה חסרה, שחיה בצריף בשכונת עוני. גיבוריו הם אמא, שלושה ילדים וסבתא, ואבא נעדר. רוב הסיפור מסופר מנקודת מבטה של הילדה, גם בצעירותה וגם בבגרותה. "זה ספר על אנשים עניים", אומרת מטלון. "הוא מספר על מאבק ההישרדות של האמא, שמנסה לקיים את המשפחה בכל מובן, להחזיק משפחה ולהיות בן אדם. ואיך הדבר הזה שקוראים לו אהבה בוקע מבעד להריסות של החיים. הרבה יותר קשה לנו לראות ולהכיר באהבה מאשר בסבל - הסבל גלוי, ואילו האהבה היא הדבר המסתורי והסודי". הרומן הזה גם קרוב אליה מאוד מבחינה ביוגרפית. "הרגשתי כמו שהרבה סופרים מרגישים לפעמים - רצון לפרוע איזה חוב", היא אומרת. "הגיבור האמיתי שלי הוא הצריף, הבית שנהרס ונבנה כל הזמן, המאבק על בית פנימי וחיצוני". מטלון נולדה ב-1959 בגני תקוה למשפחה שמוצאה במצרים. את הסיפור הראשון שלה, "מדאם ראשל", פירסמה במוסף הספרותי של "דבר". "נסעתי מגני תקוה לרחוב שינקין בשלושה אוטובוסים", היא מספרת. ב-89' פירסמה רומן לבני נוער, "סיפור שמתחיל בלוויה של נחש", שעובד לקולנוע. ב-92' יצא לאור קובץ סיפוריה "זרים בבית" ומאז פירסמה גם שני רומנים - "זה עם הפנים אלינו" ו"שרה, שרה", את ספר המסות "קרוא וכתוב" ובשנה שעברה את הנובלה "גלו את פניה". היא אדם פוליטי. היא לא מהססת להתייחס למצב הישראלי בספריה, במישרין או בעקיפין, בדרך הפשט או בדרך האלגוריה. האם יש גם בספר הזה הדהוד לכותרות הזועקות על עוני, אבטלה, אי-שוויון? "לא, לגמרי לא", היא אומרת. "כאן ההסתכלות היא מאוד פנימית. ההקשר הפוליטי אולי נמצא בספר, אבל בין השורות, הוא לא לב העניין. זה הרומן הכי לירי שכתבתי". הספר בנוי מפרקים קצרים שבכל אחד מהם שתול צמד המלים שיהיו הכותרת של הפרק הבא, "מין מחרוזת כזאת, כל פרק הוליד את הפרק הבא", היא אומרת. "זיכרון הילדות כל כך לא מנוסח, כל כך מסוכסך, שהיה קשה ליצוק לתוכו תכנים. יוסף ברודסקי כתב פעם, שהזיכרון הוא ספרייה שכל מדפיה התמוטטו ואין בה 'כל כתבי', יש רק הבלחים. מעין התפוצצויות אור שאין ביניהן בהכרח קשר סיבתי. הלכתי בעקבות פעולת הזיכרון הזאת, ואולי חתמתי איזה פרק בכתיבה שלי, שהייתי עסוקה בו מאז שהתחלתי לכתוב, בגיל 19".

סגור חלון