מואיז בן הראש. הוצאת מובן (טל': 6722782-02), 81 עמ', לא צוין מחיר
בספרו החדש קורא מואיז בן הראש תיגר על תלישת המשפט "דע מאין באת ולאן אתה הולך" מהקשרו המלא כפי שנעשה באתוס הציוני. הציונות הניחה רצף היסטורי בעל משמעות המחבר את חיי האדם כאן, בהווה, לעבר ולעתיד מדומיינים; אבל במקור, המשפט של החכם בן מהללאל ממסכת אבות פרק ג' הוא זה: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת, מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום עפר רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". הציווי השלם פונה אפוא דווקא לאדם העירום מחוק היסטורי, המחויב רק לאל שלפניו, שיצטרך בסופו של דבר לתת דין וחשבון.
בן הראש מודע היטב למתח האירוני הזה, והדבר בא לידי ביטוי בכותרת ובספר כולו; המתח האירוני אינו ניכר רק בתפיסות העולם הללו השונות ואף הפוכות, אלא גם ביהירות של האתוס הציוני המנוגדת לאופיים הצנוע של דברי בן מהללאל. ואמנם, כדי לפרק את הרצף ההיסטורי-הלאומי, כדי לכונן מחדש את זהותו-שלו בעצמו, וגם כדי לזכות במידת הצניעות כאדם וכמשורר, מתפשט בן הראש מהתבניות שאליהן הוכנס בעל כורחו. כמו בשיר הנפלא "הכרזת עצמאות" ("עצמאות", לא "העצמאות"), הפותח את הספר: "אני מדינה של/ איש אחד// בארצי אני סובלני/ כלפי כולם// מדינתי היא חילונית ודתית/ פונדמנטליסטית וליברלית// אני עורך בחירות כשרצוני בכך/ ועובר את הגבול ללא בעיות// אין לי נציגות באו"ם/ ואיני גורם בעיות לאיש// בארצי אני ראש הממשלה/ והמהגר הנצחי// אני לוקח אתי את גבולותי לכל מקום/ וממשלתי אינה מבקשת ממני תוספת תקציב// אני מדינה של איש אחד/ לעולם איני מכריז על מלחמה// אין לי דרישות טריטוריאליות/ מהמדינות השכנות לי// אני מדינה של איש אחד/ שמסתדר טוב מאוד עם אשתו".
בן הראש מכונן את זהותו בשיר הזה כ"מדינה של איש אחד". בניגוד למה שאפשר לחשוב, זהות זו אינה של "גם וגם". להיפך. ההומוגניות שנוצרת בין כל האפשרויות המנוגדות (כמו "חילונית ודתית", "פונדמנטליסטית וליברלית") מסלקת את האפשרויות כולן הצדה, ומשאירה את המשורר בעירומו כ"איש אחד". אבל לא "איש אחד" החי בעולם אוטופי, כפי שעולה מהמשפט המפוכח ומלא ההומור בסוף השיר ("שמסתדר טוב מאוד עם אשתו"), אלא מי שצריך להילחם כדי לנסח את זהותו.
בן הראש רוצה לענות בעצמו על השאלה "מאין באת". במובן הזה שם הספר הוא הצהרה ברורה שאין לו שום כוונה להיענות לתשובות מוכתבות מבחוץ. עובדה זו בולטת מאוד גם בשיר "אמא", בדיאלוג שבין הדובר לאמו: "האם כבר הגענו, אמא?/ מזה שנים, בני./ כי אמא איני רואה שהגענו/ אלה אינם יהודים כמוני./ זה עמך, זו ארצך/ אבל אמא, איני רואה את עצי ילדותי/ וכל שאומרים לי האנשים נשמע לי מוזר./ זה מה יש./ אבל הבטחת לי שאנחנו הולכים לארצנו/ וזו אינה ארצי וזה אינו עמי/ אלה אינם יהודי".
לא רק את תכתיבי "המדינה" או "החוק" מסרב הדובר לקבל עליו, אלא אף את תכתיבי אמו הוא מסרב לקבל. תחושת הזרות של המשורר כה עמוקה, עד שהוא בונה את השיר כדיאלוג מורחב, המבוסס על הדיאלוג בין אברהם ליצחק בדרכם להר המוריה. הדובר חש כמי שמובל ברמייה ובזדון למקום שימיט עליו אסון. אבל מה שהולם בקוראים בשיר זה הוא העובדה שהאם, ולא האב, מוכנה לעקוד את בנה מתוך אמונה שלמה במקום שאליו הם מגיעים: "לאן אנחנו הולכים אמא?/ אנחנו הולכים לארצנו,/ למדינה שלנו.../ האם הנסיעה ארוכה?/ אלפים שנות נסיעה/ שלושה שבועות של כבישים/ חמש שעות טיסה". כלומר, אפילו האם, בשם האתוס הציוני, גם אם הוא נראה לה ממשי, וגם אם היא אינה מודעת לעוצמת הניכור שיהיה מנת חלקו של בנה, עוקדת אותו: "ילדי נולדו כאן/ ואפילו הם זרים לי/ אשתי באה מארץ אחרת/ ואינה מכירה את מנהגנו".
תחושות הזרות, העקירות והניכור של הדובר כל כך חזקות, שהן אינן מניחות לו אף פעם; גם כשהוא הולך בסוויליה שבספרד. אבל היפה בספר הוא שהתחושות הללו אינן מיתרגמות בו לייאוש ולחוסר אונים, אלא דווקא לרעב לפעולה ולאהבה, כמו בשיר "צעדים": "צעדי ממשיכים ללכת בסוויליה/ הלוך ושוב ברחוב לויאס/ מחפש אחר אשתי השרופה/ מול הכנסייה/ בזמן שחזרתי מגרנדה.// צעדי ממשיכים לחורר את הרחובות/ לילה ויום והם מעולם לא עוצרים ולא נפרדים/ מרחובות בהם רק הצעדים שלי קיימים.// צעדי ממשיכים לתחום את סוויליה/ את גבולותיה/ את שמיה ואת הנהר/ את שפתה ואת מלותיה/ וכשאני צוחק בקול רם/ זה מכיוון שאני משוגע/ משוגע מרוב עבר, משוגע/ מרוב מחשבות, משוגע/ מרוב אהבה".
