הספקות, לאלה שהיו להם, אכן הותרו. והלב, כפי שהיה לאורך כל הדרך, פועם עם המשפחות. אך כאומה אין לנו סיבה להתגאות במה שהתרחש אתמול. לא כך, באופן כל כך לא מכובד, צריכים היינו למלא את חובתנו כלפי הבנים. לא כך, כשארגון טרור מתעתע בנו ממש עד לשנייה האחרונה, צריכים היינו להשיב את בנינו לגבולם. אך מדינת ישראל, כמעט בכל תחום, איננה מתנהגת כמדינה ריבונית. והיא הסכימה, כפי שצפה החיזבאללה, לעסקה המשפילה והמופקעת.
לחסן נסראללה, אמרו אתמול אנשי ביטחון ותקשורת, יש קושי בקריאת החברה הישראלית. וקשה להאמין שהערכה זו הושמעה ביום שבו גרם ראש החיזבאללה לחברה הישראלית, דווקא משום שהוא מכיר אותה על בוריה, לרדת על ברכיה. אנחנו חברה מוסרית, תירץ איתן בן אליהו, ולכן אנחנו תמיד משלמים מחירים גבוהים.
חברה מוסרית אינה מאפשרת לטרוריסטים להתעמר בה. חברה מוסרית איננה נכנעת לסחיטה בלתי מוסרית ואיננה משלמת מחיר שמסכן את עתיד חייליה ואזרחיה, וגם זורע את זרעי החטיפות הבאות והוויתורים שבעקבותיהן. חברה מוסרית שכוחה במותניה, ואנו עדיין חברה כזו, מלמדת את החוטפים לקח וגורמת להם להגיע למסקנה, ובאופן כואב, שחטיפות אינן משתלמות.
כלי תקשורת של חברה שקולה, מוסרית ובעלת כבוד עצמי, נוהגים באיפוק. הם אינם מלבים את המצב הקשה בלאו הכי ואינם מפעילים - באמצעות החצנה מתמדת, לפעמים מניפולטיווית, של רגשות משפחות החטופים וחבריהם - לחץ בלתי נסבל על הציבור ומקבלי ההחלטות. הם גם אינם קולעים את הצופים והמאזינים לסערת רגשות שתוצאותיה החלשת כוח העמידה הלאומי; אתמול חווינו, פעם נוספת, את תוצאותיו של מסע ההחלשה הזה.
"עניין החזרת החטופים", אמר עמי אילון נוכח הארונות השחורים, "עומד מעל כל דבר אחר". ובדברים החכמים הללו - וכשהחמאס צופה, מתעד ונהנה - הודיע שר, אלוף וראש שב"כ לשעבר לחמאס כיצד תנהג ישראל גם בעסקת גלעד שליט. במקום להזהיר את ראשיו שאם יאונה, חלילה, רע לגלעד דמם יהיה בראשם, הוא המריץ את החוטפים, שהרי עניין החטוף "עומד מעל לכל עניין אחר", להעלות את מחיר שחרורו. והחמאס, בלבנון ובעזה, אכן מיהר להכריז על כך.
גם ראש הממשלה, לנוכח כל מה שעוללו לנו, לא הצהיר - ולו בתגובה להכרזת הסחיטה של איסמעיל הנייה ששליט יוחזר רק "תמורת מלוא המחיר" - שישראל לא תאפשר סחיטה נוספת ותשנה כיוון כבר במקרה שליט. הוא גם לא ליווה את דבריו באזהרה שעד השבתו הביתה, רצועת עזה, שנשלטת על ידי ארגונו של הנייה, חמאס, תהיה בת ערובה לשלומו. כך מדברים ראשי ממשלות של מדינות ריבוניות שאחראיות לשלום אזרחיהן. וגם נוהגות בהתאם. וכך, ורק כך, הן גורמות להפסקת החטיפות.
ניחא, בדיעבד, המחיר ששולם תמורת החטופים. אך מה הניע אתמול את התקשורת להמשיך ולסחוט רגשות עד שאי אפשר לסבול עוד?
מדוע להעצים את האירוע ללא כל פרופורציה ולשדרו מכל נקודת שידור אפשרית ולשוב בפעם האלף על אותן זוטות וקלישאות? היה אפשר לצפות שלפחות בשעות הקשות למשפחות ולציבור - ששיחקו ברגשותיו וטיפחו בו תקוות שווא - יגלו מעט איפוק, יפסיקו להחצין רגשות מיותרים, יימנעו מפלישה לפרטיות ולא ייצרו דרמה לאומית במקום שבו הריסון והשליטה העצמית חיוניים ביותר. שהרי סיומו של הפרק הבא, עסקת שליט, עלול להיות - אם המדיה תמשיך לדהור, וללא מעצורים, באותו נתיב - קשה ויקר בהרבה מהסיום העצוב והמיוסר של עסקת רגב וגולדווסר.
לא רק ראשי הממשלות והשרים, מקבלי ההחלטות, יירשמו בהיסטוריה כאחראים לתוצאות המרות שהיו לשחרורים הסיטוניים של מחבלים. גם דעת הקהל, שתמכה בשחרורים לאורך השנים, אף שהוזהרה שרבים מהמשוחררים יחזרו לרצוח חיילים ואזרחים, שותפה במעל.
