השבוע, בצהרי יום ראשון, עוד לא הושלם הפאזל האולימפי של מנהל היחידה לספורט הישגי, גילי לוסטיג. ארבע שנים עובד לוסטיג על הרכבת הפאזל הזה, אבל שלושה שבועות לפני פתיחת משחקי בייג'ין 2008, הוא לא ידע בוודאות כמה ספורטאים ישראלים ייכללו במשלחת.
קצת אחרי שש בערב, אחרי שנכשל בקפיצה הראשונה לגובה הדרוש, 2.27 מ', הצליח ניקי פאלי לדחוק את עצמו בקושי רב מעבר לרף שהוצב עבורו באיצטדיון האוניברסיטה בגבעת רם בירושלים. זו היתה ההזדמנות האחרונה לילד הפלא של האתלטיקה הישראלית, שכל כך הרבה תקוות נתלו בו בשנים האחרונות ושהנחיל השנה כל כך הרבה אכזבות ללוסטיג ולשאר ראשי הספורט האולימפי בישראל.
פאלי נכנס למשלחת, אבל לוסטיג לא ראה אותו בפעולה. באותה שעה הוא היה עסוק בעניינם של שני ספורטאים ישראלים אחרים: השחיינים אלון מנדל ומקס ג'ייבן. מנדל הצליח להיכנס ברגע האחרון לרשימה, אחרי ששחיין יווני שהקדים אותו ב-12 מקומות באליפות אירופה בשחייה וזכה במדליית הזהב ב-200 מ' פרפר, נפסל בעקבות שימוש בחומרים אסורים. כך הועלה מנדל מקום אחד בדירוג האירופי, שזיכה אותו בכרטיס לבייג'ין. וג'ייבן? הוא הושעה זמנית מהסגל האולימפי אחרי שבדמו נמצאו עקבות של חומרים אסורים. ג'ייבן ולוסטיג ייאלצו להמתין עד לבדיקת המבחנה השנייה של השחיין כדי לדעת אם ייסע לבייג'ין או יישאר בבית.
משרדו של לוסטיג במכון וינגייט גדוש בספרי סטטיסטיקה ובתוכניות עבודה מודפסות ומתויקות, והמחשב האישי שלו עמוס במצגות שטובעות בנתונים. לוסטיג שוחה בחומר הזה בנינוחות. הוא שולף מהזיכרון את התוצאה של נילי אברמסקי במרתון האחרון שבו השתתפה (חסרו לה 49 שניות כדי להצטרף אל המשלחת); את הזמן שהשיג הרץ איתי מגידי ב-3,000 מ' מכשולים, ושנתן לו, מעט לפני הרגע האחרון, את הכרטיס לסין; ואת הדיווח האחרון על מצב הכתף של הג'ודוקא אריק זאבי.
לוסטיג הוא פרח של מקצוענות בשדה של עסקני ספורט חובבנים. הוא מסתובב כבר כ-25 שנים במכון וינגייט. הוא התחיל כשחקן כדורעף צעיר שלמד שם חינוך גופני, ולאחר שהשלים תואר שני בניהול ספורט בהונגריה, מילא שורה של תפקידים מקצועיים וניהוליים במכון, עד שנחת ב-97' ביחידה לספורט הישגי. "בתור מי שנמצא פה הרבה זמן, אני יכול להעיד ממקור ראשון על השינויים שחלו בספורט הישראלי בעשורים האחרונים", הוא אומר. "אחרי המשחקים האולימפיים של 84', שאליהם שלחה ישראל משלחת מנופחת כדי לתמוך מורלית בארצות הברית בגלל החרם הסובייטי על המשחקים, הגיעו כאן למסקנה שצריך להפסיק עם הרעיון של 'העיקר ההשתתפות'. הכל צריך להיות מתוכנן, בדוק, מתועד, מבוקר. עד אז הכל עבד לפי קומבינות פוליטיות שחילקו את מספר המשתתפים במשלחת ל'פיפטי-פיפטי' - חצי מהספורטאים הגיעו ממרכז מכבי, החצי השני ממרכז הפועל".
מאז הכל השתנה, אומר לוסטיג. "אחרי יותר מעשרים שנה של פעילות של היחידה לספורט הישגי, אנחנו יכולים להגיד בביטחון שהספורטאים שמייצגים אותנו במשחקים הם הטובים ביותר; אלה שעמדו במבחנים הכי קשים שקבענו להם, באליפויות עולם ואליפויות אירופה. אנחנו נוסעים למשחקים כדי לנצח - להעפיל לגמרים, לזכות במדליות. הדור של הספורטאים הישראלים שיתחרה בבייג'ין הוא תוצר של המדיניות הזאת. אלה ספורטאים מקצועיים לגמרי, נחושים, ווינרים ושאפתנים. בשנים האחרונות, כשפירסמנו את דרישות המינימום שלנו, היו הרבה אנשים שאמרו לי שבגלל הרף הגבוה שקבענו לא נצליח לשלוח אפילו 20 ספורטאים לבייג'ין, אבל למרות הכל אנחנו יוצאים עם המשלחת הכי גדולה בתולדות הספורט הישראלי".
על התעקשותו לקחת לבייג'ין "רק את הטובים ביותר", נאלץ לוסטיג להגן גם בבתי הדין של הוועד האולימפי, בבתי משפט ובבג"ץ, מול שורה של תלונות של ספורטאים שנשארו מחוץ למשלחת ותבעו את עלבונם. "לפעמים צריך לקבל החלטות קשות", הוא אומר. "במשך שלוש שנים אתה עושה הכל כדי שהספורטאים יקבלו את כל מה שהם צריכים כדי להצליח - מתקנים, מאמנים, תמיכה כספית - ואז אתה צריך לעבור לצד השני של המתרס ולקבוע אם הם ייכנסו למשלחת או לא. יש אנשים שחשבת שיצליחו להגיע להישגים, אבל הם כשלו, ויש אחרים שמנסים להשתחל פנימה אף על פי שלא מגיע להם להיות שם".
לוסטיג מצביע על השורה המתאימה באחת מחוברות הקריטריון שלו, העמוסות במספרים, זמנים, תוצאות ותתי-סעיפים: "הכל ברור, הכל שקוף, וגם כשמישהו לא מצליח לעמוד בדיוק בדרישות שלנו, אבל מגיע להישג יוצא דופן, כמו איתי מגידי, אנחנו באים לקראתו, כי גם מצב כזה מעוגן בתקנות שלנו. הקשיחות הזאת גורמת לכך שגם ספורטאים טובים, שעבדו קשה מאוד - כמו רועי ילין בקייאקים, או יואל רזבוזוב בג'ודו - נשארו בחוץ, ועל כך אין לי שום נקיפות מצפון".
מה בעצם נורא כל כך במשלחת גדולה, ובה כמה ספורטאים בינוניים? "ספורטאים בינוניים משפיעים לרעה על איכות המשלחת", אומר לוסטיג. "כל יום תחרות שבו ספורטאים ישראלים נכשלים מוריד את הריכוז, את המיקוד ואת המורל. הכפר האולימפי הוא מקום קטן וכל שינוי באווירה משפיע על התוצאות ביום שאחריו. אתה חייב שיהיו שם ספורטאים טובים, עם רצח בעיניים, שלא באים רק כדי לחוות חוויה, אלא כדי להביא מדליה, או להשאיר מאחוריהם את הנשמה בניסיון להשיג אותה. בעניין הזה צריך ללמוד מהקופץ במוט אלכס אוורבוך, שעם כל הניסיון שלו מעולם לא השתתף בטקס פתיחה. הוא מגיע להתחרות, ויום אחרי התחרות עוזב, כדי לא להשפיע על שאר הספורטאים. זו המקצוענות שאנחנו מחפשים, וברגע שאתה מתפשר על משהו נחות יותר, אתה מחבל במאמץ של כולם".
לפני משחקי סידני 2000, לוסטיג העריך שישראל תזכה במדליה אחת, וצדק. לפני אתונה, הוא הימר על שתיים, כולל אחת מזהב, וגם אז פגע במטרה. עכשיו, הוא מסרב להוריד ציפיות ואומר שהמשלחת הישראלית צריכה לחזור מבייג'ין עם שתי מדליות, אחת מהן מזהב (בג'ודו, בשיט, או בטניס). בעוד מעט יותר מחודש, אחרי שהלהבה האולימפית תדעך באיצטדיון האולימפי בבייג'ין, נדע אם הוא צדק; אם העבודה שלו בארבע השנים האחרונות כשומר הסף, השתלמה. כל מי שנשארו בחוץ בגלל המדיניות שלו, יתנחמו בעובדה שלא רק הספורטאים צריכים לעמוד במבחן התוצאה.
