משפחת למנט ג'ורג' הייגן. תירגמה מאנגלית: עדנה שמש. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 396 עמ', 89 שקלים
בפרפראזה על הנרי תורו וספרו "וולדן", אפשר לומר כי "מרבית חייהם של בני משפחת למנט הם חיים של אל-ייאוש רועש". התמודדות עם שרשרת כזו של אסונות הזויים, ססגוניים, קולניים, ומזוויות מסוימות גם מצחיקים, היא רק אחת מקריאות
התיגר של המשפחה על המוסכמות, והיא גם חלק ממכלול מאפיינים בכתיבתו של הייגן המפתים להטבילו כ"ג'ון אירווינג ג'וניור".
הטירוף של הסופר ג'ון האירווינג אופף את הקורא כבר בפרק הראשון והקצר שבו נוקט מנהל מחלקת יולדות יוזמה טיפולית בלתי מתקבלת על הדעת מכל בחינה: הוא נותן בידי יולדת פג, הסובלת מדיכאון שלאחר לידה, תינוק בריא, כדי שתיניק אותו ותחזק - בדרך מופרכת זו - את הקשר עם בנה שלה. היולדת, כפי שאפשר לצפות, מחזקת את הקשר עם התינוק האחר, חוטפת אותו ומביאה למותם המשותף בתאונת דרכים. ג'וליה והווארד, הזוג הלום הצער שאיבד את תינוקו, מאמץ את הפג עגום המבט, שכמו מתאים עצמו לשם משפחתו החדש: למנט - קינה. כך אבדה לה בתרגום מאנגלית דו-המשמעות המובלעת בשמו המקורי של הרומן "The Laments", "הקינות" (תרגומה של עדנה שמש, בכללותו, נאה) וגם - אסתכן בהימור לא פרוע - הקריצה אל "התיקונים" של ג'ונתן פראנזן (שראה אור בעברית בהוצאת עם עובד), שגיבוריו הם, כפתור ופרח, בני משפחת למברט.
כמו "העולם על פי גארפ", "מלון ניו-המפשייר" (זמורה-ביתן) וכאמור, "התיקונים", גם "משפחת למנט" הוא סאגה רחבת יריעה על משפחה. את "משפחת למנט" - שהיא משפחה בתנועה מתמדת - אפשר לדמיין כנוסעת על כביש דמיוני המחבר (גם באמצעות העיסוק בנושא הילדות) את הרומנים ההזויים של אירווינג עם הרומן הריאליסטי (בעיקרו) הנוקב, מר-מצחיק של פראנזן. את חותמו של אירווינג אפשר למצוא בריבוי האסונות הפוקדים את המשפחה, באופיים הבדיוני-סנסציוני ולעתים אף פרוורטי (אמנע מלפרט כדי לא לחבל בחוויית הקריאה), ובעיקר בהתייחסות אליהם שהיא מתווי ההיכר של אירווינג: קבלת הלא-נורמלי כנורמלי והקניית מקום נרחב לאירועים שוליים, מתוארים לפרטי פרטים (לא פעם עד טרחנות). מבחינת האפקט הרגשי - לפחות על הקוראת הזאת - נמצא הייגן אי שם בין אירווינג (המותיר אותי אדישה לדמויותיו) לבין קרסוליו של פראנזן, הגאוני, המעורר את חמלת הקורא דווקא באמצעות התבוננות מערטלת וחסרת רחמים בדמויותיו.
לצד ההשפעות על הייגן, ולצד כל אותם הנושאים שדומה כי אי אפשר שרומן משפחה יהיה שלם בלעדיהם (מעמד הגבר, מעמד האשה, יחסים בין דוריים, נאמנות, הקרבה, זיקנה) והנושאים המאפיינים רומנים אמריקאיים על משפחות פרווריות בשנות ה-50-70 - יש ל"משפחת למנט" מאפיינים ייחודיים ואף חינניים משלה. הראשון שבהם הוא זהותם של הלמנטים, עובדת היותם דרום-אפריקאים לבנים. העובדה הזאת קצת נדחקת הצדה בלהט דרמת החטיפה שבפתח הרומן, אך אל דאגה, המחבר עתיד לעוט עליה ועל סוגיות גזע, קולוניאליזם ורב-תרבותיות, כמוצא שלל רב, מיד עם המעבר של בני הזוג לבחריין בעקבות עבודתו של הווארד כמהנדס שסתומים ("זה לא כמו להיות מרגל או שחקן אבל זה יכול להיות מרגש באותה מידה").
כמו ללמנטים, העתידים לנדוד בין יבשות ותרבויות, ולהתאקלם בכל פעם מהתחלה, גם לי נדרש זמן להסתגל לרומן. לאורך עמודים רבים צרמה לי נטייתו של הייגן לפטפטנות, לאנקדוטיאליות (הילד משתין לבקבוק שמן הזית המוגש לאורחים המתלהבים מן הטעם), לסימטריה, למפגשים הלא-צפויים-צפויים, לסגירת מעגלים, לנהייתו אחר זוטות וטיפוסים המשורטטים בחופזה של קריקטוריסט, לעתים ביד אמן, לעתים בסטריאוטיפיות - ונעלמים מבלי להותיר חותם של ממש. היה עלי לעבור כברת דרך עם ג'וליה, הווארד וילדיהם, כדי להצית את זיק ההיכרות. כעת אני רואה עצמי יושבת שם אתם בארוחת הערב ומחייכת כשוויל, הבן המאומץ (סוד כמוס! שלד בארון הלמנטים) שואל: "אבא, למה היטלר רצה להילחם בבריטניה?" והווארד משיב "הוא אסף ארצות", וחושבת "איזו משפחה חביבה, מיוחדת ולא שגרתית" - ועדיין לא מצליחה לחוש קרבה אמיתית, מטרידה, כמו זו שחשתי כלפי איניד ואלפרד למברט, גיבוריו המזדקנים, הלא סימפטיים, של "התיקונים".
לטעמי האישי (אני בטוחה שיהיו שיחלקו עלי ויבכרו את "העלילה הסוחפת" ואת "הכתיבה הקולחת") הייגן במיטבו כשהוא משמש כמבקר תרבות. הנה תיאור סרקסטי קצרצר של שיכון עובדי חברת הכרייה ברודזיה: "עד מהרה נקנתה האדמה, הוקצו מגרשים להנהלה הלבנה, וניתנו שמות מקסימים לרחובות, כמו 'דרך עדן', 'שדרות ארקדיה', ו'משעול אוטופיה'. החברה גם תחמה אזור לפועלים השחורים; השמות האלה היו מעשיים יותר: רחוב א', רחוב ב', רחוב ג'". והנה תובנה על אנגליה: "השורות האינסופיות של הבתים הדו-משפחתיים, כמו לחם פרוס, נפרדים אבל מצופפים כל כך יחדיו עד שחיתוך הסכין נראה תיאורטי בלבד. לא פלא שהבריטים התפשטו על פני כל הגלובוס - הם רצו לצאת מהבניינים הקטנים, הרקובים האלה, בעלי גרמי המדרגות הצרים והטאפטים הסגלגלים בדוגמאות פרחי לילך והצנרת המשקשקת".
יכול להיות שהייגן פשוט אוהב מדי - ובאותה מידה - את הדמויות שברא. הוא חס עליהן (לא מפני אסונות) ושומר עליהן מלשונו שלו ומדימויים כואבים, כמו דימוי אביו של הווארד ל"אבן בתעלה, מכוסה אזוב ותקועה במקומה". חבל שאין מעט יותר משפטים כאלה - הם כואבים ונחרטים יותר מטלטול יד קטועה של ילד בפי כלב; אני רואה בעיני רוחי את התמונה המזוויעה-מצחיקה, כל כך אירווינגית, בסרט שבוודאי יהיה. על פי עדותו של הסופר, הספר ניזון מן הביוגרפיה שלו, כבן להורים שעקרו ממקום למקום. נדמה לי כי הזיקה הזאת היא המחוללת אצל הייגן את החיבה היתרה לדמויות, ויחד עם זאת, גם את הצורך לספר, קצת באריכות מדי, פכי ילדות.
