 |
|
 |
| ישעיהו קורן. מגלה טפח ומסתיר טפחיים |
|
|
תצלום ארכיון: ניצן שורר |
|
| לוויה בצהריים
ישעיהו קורן. הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 176 עמ', 79 שקלים
יותר משלושה עשורים חלפו מאז פרסומו של הרומן "לוויה בצהריים", יצירת המופת של ישעיהו קורן. ודומה שגם היום קשה להצביע במדויק על המקום של הרומן הזה ביחס לספרות העברית שנכתבה במקביל לו. לא רק מפני שכתיבתו של קורן שונה בתכלית מזו של הסופרים הבולטים של דורו, כמו א"ב יהושע ועמוס עוז, אלא בגלל שהיא מחייבת - מתוקף השונות שלה - בחינה מחודשת של הספרות העברית של אותו הדור. המפגש המחודש עם הרומן בשנות ה-2000, מעבר להנאה הגלומה בו לעצמו, מאיר באור חדש את הרומנים הגדולים של התקופה שנכתב בה. על כן, יש בהוצאתו המחודשת - דווקא אל תוך מציאות שבה מעמדם המשמעותי של הסופרים בני דורו של קורן נעשה מובן מאליו - סוג של קריאת תיגר על מה שנהוג לכנות "הקנון" של הספרות העברית. שכן נוכח הספר הזה, שאינו משלים עם אף תבנית סגנונית מוכרת מהנוף של הספרות הישראלית, נדרשת הערכה מחדש של הקנון העברי המודרני, שקורן ספק משתייך אליו ספק חותר תחתיו.
הגר, גיבורתו החידתית של הרומן, נישאת לטוביה ארליך ועוברת בעקבות נישואיה למושבה עלומת-שם ליד כפר סבא. לזוג הצעיר אין ילדים, ונפשה של הגר נקשרת בזו של יפתח בן העשר, בנם הבכור של השכנים. בסמוך למושבה עומד כפר ערבי נטוש, שבו הגר נוהגת לשוטט בזמן שבעלה נעדר מהבית, לכאורה בלי מטרה מיוחדת. זרותה של הגר במושבה, שלבעלה היא הבית, היא המאפיינת המשמעותית ביותר של דמותה, והסיבה העיקרית ליכולתה לפרוץ את חומת האיפוק של הספר ולכונן סוג של אינטימיות עם הקורא. שכן זרותה של הגר במקום מגוריה משתקפת בתחושתו של הקורא בזרותו שלו במפגש הראשון עם הספר: הפרוזה של קורן היא מופת של תעתוע ודו-משמעות ספרותית, שקשה למצוא להם מקורות מובהקים של השפעה בספרות הישראלית של דורו. דמויותיו לעולם אינן מנתחות את המתרחש מסביב להן, ולא משתהות כדי להרהר ברגשות של עצמן, כצו האופנה הספרותית שהתפשטה מאז פרסומו הראשון של "לוויה בצהריים". נהפוך הוא, הדיאלוגים שקורן נותן בפי דמויותיו חסכניים ומדויקים כמו הסיפור שמכיל אותם, מגלים טפח ומסתירים טפחיים. אבל המעט שנאמר טעון במשמעות; כל שיחה בין הגר לטוביה משקפת בפיכחון תיאורי יוצא דופן את מצבם הנפשי של השניים, שאותו מסרבת הפרוזה של קורן לתמלל ולהסביר. דווקא מהסיבה הזאת תובע הרומן הקשבה יתרה. 176 עמודיו הם עבודה של זיקוק סבלני מאין כמותו. כלומר, ניקיונה של הפרוזה של קורן הוא תוצאה של ריבוי דווקא, ולא של "מינוריות", כפי שמקובל לטעון על כתביו.
ואמנם, כישרונו של קורן מציב אתגר לקוראים בגלל מגוון הפרשנויות שהיצירה שלו מזמינה. כך, למשל, אי אפשר שלא לשאול לפשר התנהלותה של הגר מסביב למימייה הצבאית שהיא מוצאת בכפר הערבי: תחילה היא מחליטה להחזיר אותה לחייל שאיבד אותה, אבל בסופו של דבר היא מעניקה אותה ליפתח. האם כך היא מכינה את בן-דמותו של הילד שאין לה לטקס החניכה העתידי שלו כיהודי ישראלי, הגיוס לצבא? אם זוהי אכן העתקה של המחזוריות המובנת מאליה של הגיוס, קשה לזהות בוודאות את העמדה שנוקט קורן לנוכח המעשה הזה. שכן אותה מימייה היא גם זו שמובילה את הגר לדרכה לכפר בחיפוש אחר החייל שאיבד אותה, דרך שבסופה היא שוכבת עם החייל באחד הבתים הנטושים הסמוכים לגבול. ובכל זאת, האקט של העברת המימייה, כמעין ירושה כל-ישראלית, מידיו של חייל בהווה לידיו של חייל פוטנציאלי לעתיד, הוא אקט קונפורמיסטי מאוד. משהו מן המחנק השקט שמאפיין את חייה של הגר במושבה משתקף במעשה הזה. קורן מודע לבעייתיות הזאת וזו אחת הסיבות לכך שהוא משחרר את הגר מנישואיה לטוביה וממגוריה במושבה, לקראת סוף הרומן.
אלא שמול המטען הרגשי המעיק, הבלתי מפוענח, שאותו קורן פורש בלי הסברים, אין לקוראים אלא להיאלם דום. דומה שכמו שהספר החד-פעמי הזה דורש הקשבה, הוא גם מחייב סוג של שתיקה, כפי שקורה לדמויות שמאכלסות אותו. גם מהקוראים נשללת האפשרות לדבר, לפרש ולהסיק מסקנות. הקריאה ב"לוויה בצהריים" מלווה לכל אורכה בתחושה המטרידה שדבר-מה בלתי ברור מסתתר מתחת לפני השטח ה"גלוי" של הסיפור, מבקש להיחשף, אלא שהדרך אליו תמיד נשארת חסומה.
זו תחושה שמשתקפת גם ביחסו של הספר אל הכפר הנטוש, נטול השם, העומד בסמיכות בלתי אפשרית למושבה שבה גרים הגר וטוביה. הכפר הוא גוף פסיווי להדהים: תושבי בתיו ההרוסים אינם אלא רוחות רפאים של אנשים שאין לדעת אם נמלטו, נרצחו או נפלו בקרב. בהווה של הרומן מוסב הכפר לבסיס אימונים מאולתר לחיילי צה"ל: זו העדות היחידה שהספר מציע במפורש להיסטוריה שלו. אמנם, עצם קרבתו של הכפר למושבה השבעה של הגר ובעלה היא עצמה מין האשמה, אבל לשונו החמקנית של קורן מסכלת כל אבחנה בין קורבן למקרבן ביחס לאירועים שקדמו להריסתו של הכפר.
בקריאה ראשונה נדמה כי הפואטיקה של קורן, שמתאפיינת בעיקר בהימנעות מחד-משמעיות, אינה מאפשרת לרומן לגבש תגובה ברורה לסיפור ההיסטורי שהוא מציג. אלא שהכפר הזה, שפרטי עברו מגורשים אל מחוץ לטקסט, הוא גם זירת ההתרחשות המרכזית לאירועים החשובים ביותר בספר.
בין בתיו הגר משוטטת כשהיא מוצאת את המימייה הנשכחת, ובתוכו היא מקיימת יחסי מין עם החייל האנונימי בחלקו השני של הספר. דווקא במקום הזה מנסח הרומן את העמדה שלו כלפי הכפר הנטוש שרודף את הגיבורה, שכן הגר אינה נמשכת אל הכפר ואל החייל במקרה. היא שוכבת עם החייל בלב הכפר, בשטח המת שבו הכיבוש הישראלי את האדמה הפלשתינית נגלה בכל כיעורו וחוסר התוחלת שלו. שם, בזירה שהיא הניגוד הקיצוני למושבה של בעלה, הגר משכפלת את מהלך הכיבוש בכך שהיא מאפשרת כיבוש סמלי של הגוף שלה, בידיו של אותו הכובש - חייל במדי צה"ל. זהו כיבוש שגם הגר יוצאת ממנו נשכרת, שכן הוא מיתרגם בסופו של דבר לחיזוק הבעלות שלה על גורלה (ועל גופה), ולעזיבה שלה את טוביה.
הפרשנות הזאת מאירה את טוביה, שלמענו הגר העתיקה את מקום מגוריה למושבה, בתור "בעלים" יותר מאשר בתור "בעל", ומכשירה את הקריאה של "לוויה בצהריים" כדרמת נישואים לפני הכל. אף שנישאה, העובדה שהגר חשוכת ילדים, מסיבות שלא מוסברות ברומן, מאפשרת פרשנות של דמותה כווריאציה על דמותה של הגר המקראית: ה"עקרות" של הגר של קורן היא מעין היפוך סמלי של עקרותה הארוכה של שרה. גם את המימייה שקורן נותן בידיה של הגר, ושאותה היא מעבירה ליפתח, אפשר להבין בתור אילוזיה לבאר המים הנגלית בדרך נס להגר המקראית ומונעת את מותו של ישמעאל.
הספר הזה לא מתמסר בקלות לקוראיו, אבל בהמשך כובש אותם בחידתיות שלו. וזהו, במידה רבה, סוד קסמה של כתיבתו של קורן: היא מזמינה פרשנות ומפרה אותה, ובה בעת מצליחה שלא ליישר אתה קו. למרבה האכזבה, ייתכן שהסרבנות הזאת, אי-המוכנות של הספר "לוויה בצהריים" להשלים עם תבניות סגנוניות ופרשניות מוכנות מראש, היא גם ההסבר לכך שמחברו, ישעיהו קורן, לא התקבל לחיקה הקולקטיווי של הספרות העברית. |
