אכולות רותי זוארץ. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 205 עמ', 88 שקלים
את "אכולות" קראתי בלי הפסקה, כל היום חיכיתי שיגיע כבר הלילה ואוכל להניח לעיסוקי היום, ולהמשיך בקריאה. במשך היום חשבתי על תמר טיראן, גיבורת הספר, ותהיתי מה יקרה לה עכשיו. למדתי לאהוב את תמר, למרות שהיא לא אוהבת את עצמה. יש מי שקוראים לה שטן - והיא לא
דפנה רכטר משחקת אשה בולימית בסרט "פרלינים" של יעל קיים. המחלה כנחמה
מבטלת אותם, היא חושבת שבאמת קורצה מחומר פגום, שבאמת אין לה סיכוי, שהיא הרעה. אבל אני, הקוראת, יכולתי לראות שהיא לא רעה יותר מאף אחד אחר, היא רק תקועה. נטועה במקום אחד הרבה שנים ולא מסוגלת להיחלץ ממנו.
בעת הקריאה בספר רציתי מאוד שזה יקרה, שתמר תראה פתאום צבעים אחרים, תפגוש אנשים חדשים, אבל ככל שהספר התקדם ידעתי שאין מנוס, תמר היא בולימית בכל רמ"ח איבריה ואין סיכוי, אפילו קטנטן, שהיא תוותר על המחלה.
אני מתארת לעצמי שאת התקווה הזאת ואת האכזבה שמתלווה אליה מרגישים הורים רבים לבנות שסובלות מהפרעות אכילה: הם מקווים בכל לבם שיבוא שינוי, שבתם תרפה מההתנהגות ההרסנית שלה, ונוכחים לדעת פעם אחר פעם שבתם לא מוותרת, שהמחלה הארורה הזאת שואבת וממכרת ונהפכת לחלק מהזהות של החולה, עד כדי כך שהיא לא יכולה לשחרר אותה ולהשתחרר ממנה, היא הופכת להיות חלק ממנה, כמו שתמר אומרת לעתים קרובות.
"אכולות" מתחיל במותה של ריני, אחותה הצעירה של תמר. ריני התאבדה כשדחפה את הראש לאסלת השירותים. ריני פחדה מהשירותים, תמר יודעת זאת ולכן האופן שבו מתה נראה לה קצת תמוה. ריני היתה אנורקטית קיצונית, שאושפזה במחלקה סגורה; ותמר היא בולימית, שאושפזה בעקבותיה. ריני לא דיברה עם תמר במשך הרבה שנים ותמר חשבה שאם תתקרב אליה במעשיה אולי תגרום לאחותה לדבר אתה. תמר אהבה את ריני בכל לבה, היא היתה החיים שלה, וביום שריני מתה אמא של תמר, גברת טיראן גדולת הממדים, באה לקחת את תמר הביתה מבית החולים שהיתה מאושפזת בו. היא סירבה להניח לבת שנותרה לה להישאר במחלקה שהרגה את בתה הצעירה.
הן הגיעו הביתה והקשר שלהן השתנה בעקבות מותה של ריני. האם החזקה והגסה החלה לסבול מהתקפי חרדה קשים והיא נזקקה לתמר לצדה, צמוד-צמוד. תמר, שזקוקה נואשות לאהבה ולחום, נענית לבקשה והקשר הסימביוטי בין האם ובתה מתהדק. אין רגע דל: פרט לזמן ההקאות של תמר הן כל הזמן ביחד, מתפלשות האחת בנפשה של השנייה. גם אביה של תמר, שנטש את אשתו ובנותיו לפני שנים רבות, חוזר בעקבות מותה של ריני ומבקש להתקרב לבתו, וכך לתמר יש פתאום אמא ואבא. את הספר גם מלווה חקירה משטרתית על נסיבות מותה של ריני. בלש רגיש, מחפש כיווני חקירה נוספים, והעלילה נהפכת לכזו של ספר מתח.
"אכולות" הוא ספר על נפש של אשה בודדה שלא בחרה עדיין בחיים, ונאחזת במחלה ובאחרים כאילו הם יכולים להציל אותה מעצמה; זה ספר על יחסיהם הסבוכים של אם ובת, על הרצון האדיר שלהן להיות ביחד גם כשהן כבר נשים מבוגרות, ועל ההרס שטמון בכך: בספר מתואר כיצד אמא יכולה לגרום, מתוך חוסר מודעות, הפרעות אכילה אצל בתה.
תמיד טוענים שהקשר הזה הוא אחד הגורמים העיקריים להתפתחותה של הפרעת אכילה, וב"אכולות" מתואר איך זה באמת קורה, איך נפש קרובה אחת יכולה להשפיע ולכוון נפש קרובה אחרת להתנהגות הרסנית. איך למלים של אמא יש כוח ועוצמה שאין למלים של אף אחד אחר. וזה גם ספר על אחיות קרובות, תלויות זו בזו והכי רחוקות זו מזו, שתי בנות שכל אחת רוצה להיות הבת האהובה על אמן.
וכמובן, זה ספר על המחלה. ידוע שיש יחסים בין בולימיה ואנורקסיה: לרוב אומרים שהבולימיות מקנאות באנורקסיות, ו"אכולות" הוא ספר שלם שמתאר את היחסים בין בולימיה לאנורקסיה, על ההשוואה שעושים בין שתי המחלות ועל הכמיהות השונות בתכלית של החולות בהן.
ספר שמתאר הפרעת אכילה בהבנה כזאת עוד לא קראתי: תמר, למשל, אוהבת את המחלה שלה, והמחלה שלה אוהבת אותה. זו קביעה שאולי נשמעת לא-הגיונית, אבל חולות רבות מספרות על תחושה עמוקה של בדידות שרק הבולימיה או האנורקסיה מפוגגות תמיד: כי המחלה היא קבועה, והיא אפילו מנחמת. האוכל שאותו תמר אוכלת, כי היא לא יכולה אחרת, טעים לה וממלא אותה בחום ובאהבה. לפעמים אין לה רגע אחד של שמחה, ורק הבולימיה - האכילה וההקאה שבאה בעקבותיה - גורמת לה להרגיש טוב.
פעולת האכילה עצמה שואבת את הבולימיות, משכיחה מן החולות לרגעים את כל הבעיות, כמו סמים או אלכוהול למכורים; וגם פעולת ההקאה שבאה אחר כך משחררת אותן. חלקן נהנות אפילו ממנה, כמו תמר.
"אכולות" הוא בעיני ספר חובה לכל מי שיש לה הפרעת אכילה, ולכל מי שיש בקרבתו חולות במחלה, ובאמצעותו יוכלו אולי הקוראים להציץ לרגע אל תוך מה שמתחולל בנפשן של החולות, אל תוך הבלגן ששורר במוחן. אבל הספר מיועד גם למי שאין להם שום מגע או קשר עם הלוקים במחלה, כי הוא רחוק מלעסוק רק בה. "אכולות" הוא ספר על אשה מיוסרת, ועל היחסים שלה עם הסובבים אותה.
הייתי פעם אנורקטית, והמפגש עם תמר, אשה בולימית חשופה, העלה בי זיכרונות: נזכרתי ברגעי הכאב הבלתי נסבלים, בחוסר היכולת שלי לראות את הסוף, בשקיעה אל תוך המחלה - כאילו היא השריון ואני הצב - נזכרתי באופן שבו המחלה השתלטה עלי והפכה לחזות הכל: היא הגדירה את הזהות שלי, את הרצונות שלי, את הבדידות הענקית שחשתי למרות האנשים שהיו מסביבי. נזכרתי בציפייה לאיזו התייחדות עם המחלה, כמו שהיום אני מחכה לפעמים לסיגריה.
ברגעים בספר שבהם מצבה של תמר השתפר שמחתי אתה, וכשהיא העזה להיות החלטית וחוצפנית שמחתי בשבילה - כי ידעתי שאלו הרגעים שהיא באמת חיה בהם, מניחה את המחלה בצד, משחררת אותה לגמרי ומגלה בן אדם שלם, בלי בולימיה, נחלצת מהמקום שהיא נטועה בו כל כך הרבה שנים. הלוואי שזה היה פשוט יותר.
מעין קרת היא דוגמנית ומרצה על הפרעות אכילה. ספרה "הנשים היפות" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים
