תהום הנשייה בלעה אותו. דומה שאיש אינו קורא עוד בסיפוריו של מי שהיה לפני חמישים שנה מן החשובים והנודעים בין הסופרים העבריים. סיפוריו אינם נלמדים עוד בבית הספר ואפילו חוקרי הספרות עוקפים אותו. ובעוד יצירתו של עגנון, ששמו היה נאמר תמיד יחד עם שמו של הזז, מעצימה את נוכחותה בתרבות הישראלית, יצירתו של הזז נדחקה מתוכה כליל. שיעור קומתו של עגנון עולה בוודאי על זה של הזז, אבל זה נכון גם לגבי רוב הסופרים האחרים ואין כל הצדקה להעמיד סופר מוכשר ומרתק כהזז בצלו של מישהו ואפילו הוא עגנון.
הזז היה עוף מוזר ורק מעטים ניסו להבין את ייחודו. הוא אחרון הסופרים העבריים של העיירה המזרח-אירופית בנוסח מנדלי מוכר-ספרים ואחרון הכותבים ב"נוסח" מנדלי - אותה עברית רבת-צבעים העשויה תשבץ של זכרי-לשון עתיקים והיא חגה סביב הדיבור היידי שאותו היא מתארת. אבל הוא אחר, מודע להרס שחל בעולם הזה. הוא בונה את סיפוריו מתוך מרחק ושבר, ההופך את העולם המתואר למין הזיה מתאבכת בתוך ענני מלים, ורק מתוכה הוא הולך ומצטייר פתאום בחריפות מפתיעה ובעדינות נוקבת.
לגבי רבים - העברית שלו היא המחסום העיקרי בדרך אליו; עברית שעושרה הכביר והתנופה הפנימית של הרטוריקה שלה נראים להם מוגזמים, "בארוקיים" ו"כבדים" לעייפה. זו טעות. העושר ההזזי הוא קליל ומרחף, אירוני ושעשועי לגמרי. הוא ענן הסיפור. ורק מתוכו, כבציור של ואטו, לאט ובמפתיע מצטיירים פה ושם קווים דקים וחריפים של מעשים ומפגשים שגם בהם, העיקר נשאר מרומז וחבוי כמעט. ולמרות הרקע המנדלאי הברור, סגנונו של הזז הוא אישי ומובהק ובעל מוסיקה חד-פעמית ויפה ביותר.
לא כאן המקום לתאר את דמויותיו הדקות, המרחפות בקווי אפיון מינימליסטיים, ואת מה שבעיניו הוא אירוע - דבר מפתיע תמיד בקוטנו ובעומקו. אביא רק ציטטה אחת, ארוכה למדי, שהיא המבט הארוך והמפותח ביותר שאני מכיר בספרות העברית - על אוכל. ומתוכה עולה מיד אותה איכות של הזיה או העלאה באוב של הדיבור ההזזי. המדובר הוא במטבחה של פרלה, אשתו של ר' זונדלה - גיבורי "דורות ראשונים" הנפלא, הפותח את הקובץ "ריחיים שבורים" (הוצאת עם עובד, תש"ב):
"תמה אני אם יש מאכל אחד במדינה שלא עשתה פרלה בביתה, בין שהוא מאכל בשר ובין שהוא מאכל חלב, בין שהוא מאכל בריאים ובין שהוא מאכל איסטניסים, וכל מאכל שהלב חומד והיצר תאב לו. כגון, קנישס... ו... ו... ורטוטין!... ורטוטין, יודעים אתם, המעטירים, עגולים ומכורכמים, מסורגים חוליה אחר חוליה גבינה שנתגבלה יפה בביצים טרופות וגוף-קומתם עשוי קומות-קומות ועינם קמורה לחוץ. נו, והלביבות המעוברות, כבדות בדובדבנים, בפטל ובתות-שדה ובפירות-יער השוטים, ועובריהם דוחקים ונותנים סימניהם מבפנים כאילו נעשתה להם כרס כאספקלריה המאירה. ולביבות מעשה קדירה הקרויות קרפלאך, שכריסן כאחוריהן, עוביין מרובה מאורכן וקומתן משוטטת בחמאה כחמה בצהריים והן כמעיין הנובע. "שתוקים" הטרופים בשום שחוק ו"שקצים" הבלולים בפרג, פרחי-קדירה חדים וקלים שמאליהם הם מחליקים בגרון ופוחזים ויורדים בלא טורח של כלום. או נאמר בלינצס, כידוע בעולם, העטופות עטיפות-עטיפות, פרשיות קלות, ממשי דקות, ואין בהן ממש, זו בתוך זו וזו בתוך זו ותוכן רצוף כמין אוצר המתבקש וכתוכן המבוקש גבינה שטעמה עמה - עינוגו של לב!... תשערו לכם, נוטל אתה בלינצה קלה כמות שהיא וטובלה באמת-השמנת העוברת בקערה, טובלה פעם וטובלה אחרת, משקעה ומרבצה הפוך וישר וישר והפוך ומשיטה אילך ואילך כמין רפסודה, והיא מתעטפת בטלית שכולה לבנה ועולה ויושבת בין שפתיך כמלאך-השרת!... וכבר מניח אני, שלא להרגיז עליכם את יצרכם, עוגות שהיתה עושה. אלו עוגות-חמאה ורקיקי-ביצים, דובשניות וסופגניות, ככרי-שקדים ופתי-דבש, גלוסקאות המפוטמות ותופינים המפונקים, פסקי-פירות ומרציפאנות ופלחי-שטרודל של ארבע וחמש דיוטות זו למעלה מזו הזרועות אבק-סוכר ואבק-קינמון בשפע. ושאר כיוצא בזה ערוגת הבושם מינים ממינים שונים וגוונים משונים אלו מאלו במלאתם ועריכתם ואפייתם, בעלי פטוטרות וחטוטרות, עגולים, מרובעים ולוכסנים, צפופים, עקומים ומקומטים, כאילו צמרמורת אחזה אותם מרוב מתיקות ועדנה... אלא נוטל אני רוסלפלייש, צלי-קדירה רגיל ותדיר. דומה, מה יש פשוט מזה? ולא כי, אלא עין לא ראתה, חך לא טעם! צלי-קדירה, תשערו נא לכם, שנתבשל יפה ונצטמק יפה עד שלא נשתייר ממנו אלא תמצית שבתמצית, מועט מחזיק את המרובה, מתובל ומפוטם ומכורכם, כהה מן הכהה כזיוו של יום שעובר, והבל חם מיתמר ועולה ממנו ומבשם את כל הבית ריח ניחוח. אותה שעה, מיד נחירי-אפך מזדעזעות ולשונך מתרגשת ולבך רודף עליך ונפשך מפרכסת לצאת, ואין לך תקנה אלא שתקפוץ לשולחן לאלתר ותשרה פרוסת-חלה חמה באותו צלי-קדירה ותשיב את נפשך... לא צלי-קדירה אלא חלום! או אדרבא, חילוף הדברים, לא חלום אלא צלי-קדירה!... על אחת כמה וכמה אווזה זו המוטלת לה, חמודה, על גבה כמין מעשה מרכבה, ראשי שתי רגליה וכנפיה מוגבהים כלפי מעלה והיא מלאה זיו ומפיקה נוגה. ועל אחת כמה וכמה ברווזה בחורה זו, יודעים אתם, הממולאה בשר וכבד, תפוחים ואורז, בצל כפי השיעור ועלי-דפנה מקצת ופלפל משהו במידה ושאר תבלין וירקות ונטעי נעמנים. (...) ועצור במלים לא אוכל, והמפורסמת אינה צריכה ראיה, והוא מאכל גדול הנעשה מבני-מעיו של עגל רך ונקרא בפי הבריות גרייזיג (...) ולא אכלא את שפתי מלהזכיר את הפראקס העטופים בעלי-אגוזים, ותנו לבכם על ההולובצס העטופים בעלי-הכרוב. ולמען השם זכרו נא לטובה את הפירופטשקס בעסיס פרגים. ותנו ראש ונשובה אל הקומס של קנבוס ובצל מטוגן ותפוחי-אדמה, וכבר אני שכחתי מה והיאך..."
ומיד אחר כך בא תיאור מופלא של המטבח בשעת הבישול, על האש והעשן והקדירות והאילפסים והסירים הרותחים ורוחשים כאיזו מערת-וולקאן רועשת ו"פרלה עומדת לפני התנור כמין אשת לפידות וכמין שלטונית של מעלה ויתוך בעל-קרניים בידיה. אריות של אש מקפצים כנגדה, עננים נקשרים לראשה וערפל נוסע לפניה וכמראה ברק ולפידי אש, והיא עושה מלחמה..."
אבל עניינו של הסיפור אינו האוכל דווקא, אלא הרעב האופף את חיי העיירה שסביב בית הגביר הזה. מתוך כוחה של הלשון נוצרת העלילה, שאינה מעשים אלא מאבק בין איתני הטבע של הקיום היהודי.
