קודם כל אבקש שלוש פעמים את סליחתכם. ראשית, על אורכה ומרירותה של ביקורת זו; שנית, על תרומתו המזערית של טקסט זה לעניינים פמיניסטיים באשר הם ושלישית - על שכתבתי ביקורת זו בכלל.
גלים או לא, מעולם לא אהבתי לשחות בזרם
לנרד ווירג'יניה וולף. לשבור את מוסכמות הרומן, ואת ראשם של הקוראים
התודעה. אין ספק שבשעת ביקור בחנות הספרים הייתי מעלעלת ב"הגלים", הרומן המודרניסטי הקיצוני ביותר של וולף, קוראת פסקה או שתיים, מפטירה לעצמי מלת שבח זו או אחרת על העטיפה הנאה, והפרויקט המצוין שהלוא ודאי, כדאי וראוי כי כל קורא עברי התר אחר כתביה של גברת וולף, יקבל את מבוקשו. והלא התרגום הקודם של מאיר ויזלטיר כבר אינו בנמצא מזה שנים וכיוצא בזה כהנה וכהנה. אז הייתי ממשיכה ודאי הלאה בצעד מהיר למחוזות קלילים יותר: החדש-ישן של דוד פוגל, למשל, שהוא סוג של מסיבת פיג'מות ליד וולף.
במקום זאת, ביליתי את השבוע האחרון במיטה עם וירג'יניה. הפיג'מה הולמת את וולף. לא הסכנתי להוציא את הספר אל החוץ. פרט לגיחות קצרות לאמבט, שם שקלתי להטביע אחת מאתנו.
אם אל היומנים של סילביה פלאת' מוטב היה לצרף כדורי פרוזק, אל "הגלים" רצוי היה להצמיד כדורי הרגעה. כפי שנכתב כך ראוי שייקרא. שכן "הגלים", יצירת המופת המודרניסטית של וולף (חובביה יגידו שהיא השנייה בטיבה אחרי "אל המגדלור") מבקשת לשבור כליל את מוסכמות הרומן ואתן את הראש של הקוראים.
לכאורה, הכל נשמע הגיוני, אפילו מוכר: לפניכם סיפורה של חבורת בריטים בורגנים. שישה חברים. ג'ני היא בתפקיד האשה המושכת, סוזן בתפקיד האם, רודה היא המוזרה. נוויל הוא ההומו-מחמד, ללואיס יש רגשי נחיתות כי הוא מאוסטרליה וברנרד הוא שתלטן, אבל מגלים את זה רק בסוף.
לאורך השנים הם נפגשים, אוכלים, מטיילים בטבע ומשוחחים. המפגשים ביניהם נקטעים בתיאור של יום בחוף הים, מהזריחה ועד לשקיעה, מנערות ועד זקנה, בהתאם למחזור חייהן של הדמויות. זאת אומרת, אם היו פה באמת דמויות.
סימוני האופי שאספתי להלן במאמץ רב, ועל ידי השימוש בטבלה מסודרת בעת הקריאה, הם חסרי משמעות לחלוטין, החיים ומה שקורה בהם הם סמליים לחלוטין, וכך גם הדמויות. קליפות ריקות, אשליות של קלישאה ולא יותר. העיקר להרהר, לכתוב, להקשיב לצליל של מלה נחה אחרי מלה. וולף בעצמה אמרה על כך: "הם החמיאו לי בביקורות על הדמויות, אבל אין דמויות". באמת שאין. החיים ומה שקורה בהם הם סמליים לחלוטין.
מה שיש זה מונולוגים, ארוכים או קצרים, שירתיים באופיים, נטולי משמעות במובן העלילה, יפים לפרקים ברמת השפה והמצלול, כמו למשל: "השמש ניגר הישר אל תוך בריכות עטויות נוצות של ערבה. (כאן נובמבר, העניים מושיטים קופסאות גפרורים באצבעות מוכות ירח)". אין תודעות. אין קולות. אין נראטיב. אין בעיה. תחי המהפכה. השאלה היא רק אם זה עובד.
רגע. סליחה. אפשר לדבר על זה. ודאי יש שיגידו שזו קריאה לקוראים מסוג מסוים, ל"מיטיבי קריאה", הרי זה לא רומן רומנטי וזה לא רומן בכלל. ואני אומרת - קריאה מאומצת? בשמחה. איבדתי הרבה זמן לפרוסט, אולי "אלברטין איננה" אבל אני עדיין מחפשת אותה פעם בשנה לפחות, אבל וולף? זה לא "מות המחבר" - כי אם מות הקוראת.
התקשורת עם הספר בלתי אפשרית במובהק ובמכוון כמובן. אבל לא רק זה העניין. יש משהו סנטימנטלי בטקסטים עצמם. כמעט חלול. המונולוגים על הפחד מהמוות, אפסות האדם, צמיחת העלים, שטחיים כמעט. וולף בהחלט מצליחה לעצור את הזמן, לשבות את הרגע, לעצור עלה נושר במעופו, אבל כמו שכתב כבר ב-1931 לואיס קרוננברגר ב"ניו יורק טיימס", גם אם לוולף הפרוזה היא לא מדיום אלא מטרה לעצמה, זה עדיין לא תירוץ, ואם נשפוט אותה בסטנדרטים המקובלים נגלה שזו לא פרוזה גדולה ולא שירה גדולה, אלא כתיבה מינורית. מיוחדת ודאי, רגישה להדהים, מסוגננת בתכלית, אך נטולת חזון.
"הגלים" הוא ספר בעל חשיבות בתוך ההקשר ההיסטורי, התהליך, הדיון לעצמו על מבנה הרומן הקלאסי הוא מרתק, אבל הוא חשוב ומרתק מהספר עצמו. אפשר לכתוב על וולף בלי סוף ולראיה, אחריות הדבר הפיוטיות בעצמן של ג'נט וינטרסון וג'יליאן בר שהוספו לספר ולא הופכות את חווית הקריאה בו לנעימה במאום. בהיסטוריה של האמנות לא חסרים אמנים מהפכנים טרחנים (ע"ע ג'קסון פולוק) שהגיעו למבוי סתום, אולי גם וולף עצמה הבינה שזה מספיק, כי ב"השנים" היא כבר חזרה למבנה מסורתי יותר. מה גם שיש יסוד סביר להאמין שכתיבת "הגלים" היתה מטרידה כמעט כמו קריאתו, מה עוד יכול להסביר את בחירתה של וולף לעבור הישר ממנו ל"פלאש", ספר הביוגרפיה על הכלב של המשוררת אליזבת בארט בראונינג?
כבודה של וולף במקומו מונח, אך לטעמי הוא טמון במסות שלה. בהן היא הוכיחה גאונות אמיתית. כמה שהפרוזה מעורפלת ונוסטלגית, כמעט מתפנקת, כך המסות ממוקדות, חדות, מצחיקות ונפלאות. "שלוש גיניאות" (הפסקה הראשונה של הביקורת הזאת היא מחווה גרועה לסיום הנפלא שלו), "חדר משלך", שלא לומר "אורלנדו" שמתחזה לספר אבל הוא אוסף מסות משובח. אולי הגיע הזמן להודות שאם לשייקספיר היתה אחות, היא לא היתה קונה את הספר הזה.
וולף עצמה? היא ודאי היתה מרוצה מהביקורת הזאת. היא היתה אומרת: "היות שאני בתו של משכיל ויש לי כזית תרבות שקלטתי מקריאה, הרי בשים לב לתנאי העיתונות היום לא אחלום לקבל את דעותי על סרטים, מחזות, מוסיקה או ספרים מן העיתונים, כשם שלא אחלום לגבש את דעתי על הפוליטיקה מן העיתונים. השווי את ההשקפות, הביאי בחשבון את הסילופים ואחר כך שפטי בעצמך. זו הדרך ואין אחרת".
