אני ואפסי רן יגיל. סדרת עמדה, הוצאת כרמל, 168 עמ', 74 שקלים
זה נכון מה שנכתב על המשפחות האומללות - כל אחת אומללה בדרכה. בזכות זה סופרו עליהן סיפורים כה רבים. "אני ואפסי" של רן יגיל היה יכול להיות גם הוא סיפור על משפחה - אלא שהוא הורתח עד שהצטמצם לכדי טרגדיה של אדם אחד.
האדם הזה, ישראל ידעון, הוא גבר לא צעיר, דברן בלתי נלאה ו"יבואמן" לפי הגדרתו, כלומר מפיק-אמרגן שמכתת את רגליו בשדות תעופה כדי לשכנע את נציגיהם של זמרים זרים לשולחם להופיע בישראל. ידעון הוא צ'ארמר, אלוף בסגירת חוזים, חבר של כל תעשיית הבידור הישראלית, ובעצם אדם שקשה למצוא משהו רע להגיד עליו - כל עוד שואלים רק אותו.
אם שואלים את משפחתו, התמונה מעט שונה. אשתו רותי נוהגת לומר שהוא רווק נצחי שרק במקרה הקים משפחה. היא לא שומרת על יחסים חמים אתו ומתרכזת בקריירה שלה כאמנית בינלאומית. בתו איילת זוכה רק למעט תשומת לב ממנו ונוהגת לפגוש בו רק כשהיא זקוקה לכסף. היא לא סובלת אותו ואת ההצגה הבלתי נגמרת שהוא מעלה.
איילת דווקא זכתה לתשומת לב רבה מהוריה בינקותה, לאחר שנולדה בחודש השביעי להריון ובילתה את חודשי חייה הראשונים באינקובטור. כשהיא מתבגרת, העניין שלהם בה שוכך. היא, מצדה, לא מביאה הרבה גאווה להוריה, וביום הראשון ללימודים בכיתה ט' היא מצהירה לפני כל הכיתה ש"אבא שלי אמרגן ויבואמן ויש לו המון כסף ואמא שלי ציירת מפורסמת, אבל מה זה חשוב, המורה, שניהם אפסים מוחלטים". כשהדבר נודע לאביה, הוא אומר לה: "את טובה בלהעביר ביקורת על אחרים, ולחשוב את חושבת רק על עצמך, רק תקנו לי ותעשו לי; אני ואפסי - לא עוד. את יודעת מה, זה יהיה השם שלך מהיום והלאה, אין איילת, מתה איילת, זהו, מעכשיו את 'אני ואפסי'". השם הזה - כך, במרכאות לא כפולות, לאורך כל הספר - מתאים לה כל כך, עד שהוא אכן הופך לשמה החדש בפי כל סובביה, ובעקבותיהם גם בפיה.
למרות הבוז שהיא רוחשת להוריה, אני ואפסי מאמצת עיסוק לא רחוק מזה של אביה ונהפכת לזמרת - אם כי, לדבריה, לא מזויפת כמו הזמרים שאביה מתחנף אליהם, אלא אמנית שחושבת ש"לחיות באמת זה רק על הקצה, אחרת אין שום טעם". היא מרחיקה עד לונדון בעקבות המוזה, אבל נעצרת על ידי המשטרה לאחר שהיא פורצת שם למעבדות אוניברסיטאיות שבהן נערכים ניסויים בבעלי חיים. הקיפאון ביחסים בינה לבין אביה נשבר כשהוא נחלץ לשחרר אותה בערבות. ישראל ידעון מחליט באותו רגע שטובת בתו דורשת ממנו לנהל אחריה מעקב מתמיד, פן תיפגע. העילה למעקב, כמו רוב התובנות שלו, מנוסחת בלשון מוגבלת מעט: "זה לא ייגמר טוב, זה לא הולך לכיוון טוב וזה יסתיים באסון".
אני ואפסי חוזרת לישראל עם נגני ליווי בריטים, כאילו היתה יבואמנית בעצמה, ואביה, שבתו אינה שמה לב אליו משום שהיא מרוכזת כל כך בעצמה, מבלה את זמנו במכונית כהת שמשות מחוץ לדירתה ולפיצוצייה שבה היא עובדת. הוא בוחן את כל מעשיה ומביע בוז עמוק לאורחות חייה, לידידיה ולבן זוגה, עובד זר: "הכושי הענק... הגנאי הזה או הניגרי הזה". ידעון מתאר את כל מה שמתרחש מול עיניו, במה שנהפך לעתים לזרם בלתי מסונן של התרחשויות.
לעתים המציצנות שלו נהפכת למטרידה, למשל כשהוא מציין לעצמו במעין דו"ח תצפית "חלק עליון לבן-שקוף כנס את שדיה הקטנים והקשויים. הגדלתי את האובייקט האהוב במשקפת: הפטמות זקורות ברוח הבוקר החמה". עם זאת, בדרך כלל הטקסט שמתאר את המעקב יבשושי יותר, אפילו כשהוא גולש למחשבות נוגות על מצבה של הישראליות בת זמנו של ידעון וזיכרונות נוסטלגיים על השואו-ביזנס התל-אביביים של פעם. המעקב תופס חלק נכבד מהספר הצנום - אולי חלק נכבד מדי, בהתחשב בתרומתו המינורית לעלילה וליכולת להבין את הדמויות. אין בו הרבה מלבד ביסוס למה שכבר הובן: שישראל ידעון הוא אדם כפייתי, ושגם כשהוא מתרכז במישהו אחר, הוא בעצם חושב על עצמו.
יגיל נכנס אל נפשו של האב שמנסה לתקן את מה שנהרס, אבל לא מוצא שם הרבה. דמותו המוגבלת של ישראל ידעון מצליחה בעיקר לתרץ תירוצים, אך לא לעמוד על נקודות השבר שהפכו אותו מאב לזר, ובוודאי שלא להשתנות. "לך תדע מה ילדים זוכרים. מה עשית להם. איזה פנקסנות הם מנהלים שם במחברת הנידונים שלהם בסוף היום", הוא חושב לעצמו רק פעם אחת בבהירות נדירה. באופן אגבי כמעט הוא מדגיש כמה מר עשוי להיות הפער בין כוונות לתוצאות כשמדובר ביחסי הורים-ילדים - אלא שבמקרה שלו ההצהרה הזאת היא כמעט היתממות: במידה לא מבוטלת, הוא-הוא האמרגן של מזלה הרע של אני ואפסי, שהספר חסר באופן זועק את נקודת מבטה. אפילו כשיגיל בודה בהומור "ראיון חושפני" של הבת למוסף "סופשפוע", זאת נותרת ההצגה של האב. הטרגדיה המשפחתית הזאת, שצומצמה לכדי סיפורה של דמות מוגבלת אחת, נשארת מוגבלת כמותה.
