ילד יושב עם גבר במסעדה, בכיסא שלצד הגבר האוכל בתאוותנות מונח תיק שחור, שגם בסוף הסיפור לא יתגלה מה יש בתוכו. לאחר שהגבר גומר לאכול הוא מתרומם מכיסאו והולך. ואילו הילד "ליד הבית הסמוך לביתו לא יכול להתאפק עוד ונכנס שם לשביל המוביל לחצר. ליד שיחי הגדר התכופף והקיא. כשהזדקף חש שכבר הוקל לו קצת. דמעות זלגו מעיניו... הריח היה קשה מנשוא. הוא אמר להסתלק משם בטרם יתגלה". האוכל במסעדה לא היה מקולקל, אף אחד מיושבי המקום האחרים לא מקבל הרעלת קיבה; ובכל זאת, בדרך חזרה לביתו הילד לא יכול להתאפק, ומקיא.
כמעט בכל אחד מסיפורי "דירה עם כניסה בחצר", בעיצומה של ההתרחשות או בשוליה, כאחת מחוליותיו המרכזיות או רק כחריגה קטנה ממהלך הסיפור - מישהו הולך הצדה ומקיא. לפעמים נדמה שהסיבה ברורה יותר: נער שנכנס יחד עם חבריו אל פרדס שומם ופוגש בגופה אכולה עד השלד, לא מתאפק ומקיא; או בסיפור אחר, חבורה של חיילים מבשלים בשר גמל; יש סוד שרוחש מתחת לפני השטח וחלק מהחיילים לא מוכנים לאכול מהבשר. כמה שעות אחר כך, בלילה, "לאור הירח המלא... הצללים עומדים איש בפינתו, מתכופפים ומקיאים... 'יותר טוב להקיא,' אמר אפי, 'מלקבל הרעלת קיבה'".
אבל משהו בכל זאת מצטבר בפנים; ההקאה לא מצליחה לשחרר מן הנטל, ובעצם מראש נדמה שלא היתה מיועדת להביא לפורקן: משהו סתום, טורד מנוחה, נותר כלוא בפנים, לא בא על תיקונו. דווקא בסיפורים המצחיקים ביותר, הסוחפים בפרעותם, תחושת הכלא הפנימי מחריפה. בסיפור אחר נכלאים אנשים זרים זה לזה בתוך דירתו של זר. הסיטואציה מקצינה עם התערבותה של השכנה מן העבר השני של הדלת: מישהו הקיא בחדר המדרגות. "זה לא צחוק, אדוני. עכשיו מישהו הקיאה במדרגות. אתה לא פותח דלת?"
"מישהו הקיאה! מה את אומרת? איזו חוצפה! מי עשה את זה?"
"אנחנו כבר יודעים מי עשה. אני מבקשת לפתוח דלת".
"אי אפשר, גברת שפיצר, אי אפשר לפתוח דלת. מנעול נשבר".
"אתה עושה אתי צחוק?"
"לא, לא צחוק, גברת שפיצר, אי אפשר להיכנס ואי אפשר לצאת, כמו בית סוהר!"
ההקאות שבשולי ההתרחשות הן ניסיונות רגעיים לשחרור; אך הספר כולו בנוי כמעגל קסמים מסויט שאין ממנו מוצא: הסיפור הראשון נפתח במשפט "הסוף יהיה רע, אני יודעת". ובסיפור האחרון נאמר "תזכור מה שאני אומר לך: מה שמתחיל ככה לא ייגמר טוב". שני האנשים שנכלאו בסיטואציה ההזויה שעליה מסופר מצליחים למצוא בסוף דרך אל מכוניתם. אך כשנדמה שהם כבר מצליחים להשתחרר ולהגיע סוף סוף הביתה, בלי שום סיבה הנהג עושה סיבוב פרסה ושב על עקבותיו "לאחר ששקל רגע בדעתו: 'חוזרים...!'"
מה שכלוא בפנים לא מצליח להיפלט. הגוף מנסה להשתחרר מחולי שלופת אותו מבפנים, ללא הועיל. אפשר לחשוב בהקשר הזה על "הבחילה", הרומן הראשון של ז'אן פול סארטר; גם שם זרע הפורענות נמצא בפנים, כחלק מהגוף, שעליו הוא מאיים. ההקאה מבקשת לשחרר מן הבחילה הזאת, להקיא את החולי החוצה, לשוב להיות בריא, נקי. אך פעולת ההקאה לא יכולה לשחרר באמת את הגוף, להיפך: בשחרור הרגעי שהיא נושאת אתה, באנחת הרווחה שאחריה, מסומן כבר הרגע הבא.
הסיפור "בשר פרא, בשר זר", שפותח את הספר, מתמודד עם ההיבט הזה בעוצמה. מסופר בו על מורה לפסנתר במושבה ותיקה, שבבית משפחתה מתגוררת קרובת משפחה, ניצולת שואה, קלרה, שמשוכנעת כי בתוך הגוף שלה גדל בשר זר, כתוצאה ממכונת בשר שהגרמנים במחנות הכניסו אל תוכה. בין האצבעות ועל המרפקים גדלות להן, לטענתה, גבשושיות קטנות של עור אדמדם, אך היא מתעקשת שניתוח פלסטי לא יעזור: "זה לא הבשר שלי!... הבשר הזה גדל מתחת לעור, לא רואים אותו". לכל אחד שנכנס אל הבית שבו היא מתגוררת היא מספרת על הבשר הזר שגדל בתוכה. המארחת, שמנסה בכל דרך לשמור על מרקם של שפיות, נותרת חסרת אונים. לפני ערב ספרותי שנערך בבית היא ממש מתחננת לפניה: "יש מקרים שמוכרחים, אבל ממש מוכרחים להתאפק!" אבל קלרה לא מצליחה להתאפק; היא מקיאה קיא מילולי שהוא תוצר של בחילה פנימית שאין לה הפוגה ממנה. המספרת, צברית, פלמ"חניקית לשעבר, משתוקקת להוציא אותה מן הבית, להשתחרר מנוכחותה המעיקה. השיגעון של קלרה מדיר שינה מעיניה: "היא בחורה יפה. אם היתה מעוניינת, כבר היתה מוצאת לה בחור, חתן אולי. היתה מקימה משפחה, זה היה מבריא אותה לגמרי... היא בארץ כבר כמה שנים, מספיק בשביל שתתחיל לשכוח את הצרות משם ותתחיל להיות יותר ארצישראלית".
באחד מן הרגעים המרכזיים ב"התגנבות יחידים", הרומן המונומנטאלי של יהושע קנז מ-1986, מבקש קיפוד, טירון במחנה הטירונים של אמצע שנות ה-50, שגדל במשפחה דתית, לאכול בערב יום הכיפורים. בכל דרך הוא מבקש לנקות מעצמו את שיירי הגלותיות שהוטבעו בו בבית שגדל בו. ואולם, בליל יום הכיפורים גופו מתנגד והוא אינו יכול להתאפק עוד, על אף כל המאמצים: "לא הרחק מן המחלקה, בדרך המוליכה אל הנשקייה, אני רואה צללית: מישהו גוחן לפני עץ, כמתפלל או כמשווע לעזרה. קולות געייה מוזרים, עבים, חנוקים ושבורים, עולים מן הדמות הגוחנת. אני סוטה מן השביל וקרב אליו לראותו. קיפוד מקיא את ארוחת הערב" אך פעולת ההקאה היא כאן בעצם הפוכה: בעצם פעולת ההקאה קיפוד משיב את היסוד שביקש כל כך להיפטר ממנו. בניסיון המתמיד של הישראלי להקיא מתוכו את היהודי, מתבצע היפוך, כי בהקאת האוכל שאכל ביום הכיפורים קיפוד פועל כיהודי דתי, גלותי. ההקאה הופכת לנוכח את היסוד שהוא ביקש לבטלו, להסירו ולהוציאו מתוכו. קיפוד, היהודי, מקיא מתוכו את הישראלי.
ובאשר לקלרה "כלפי חוץ היא נורמלית לגמרי", אומרת עליה המארחת. אבל נדמה שדווקא הנורמליות של קלרה, על פניו, היא שטורדת את מנוחתה יותר מכל דבר אחר. ונראה שבקיא המילולי הבלתי נגמר שלה חבויה איזו התעקשות; היא כאילו מודיעה למארחת שלה, לבאי ביתה האחרים וגם לקוראים על כך שהשיגעון יתרוצץ כאן ולא ירפה: השפך המילולי שהיא מציפה בו את שומעיה הופך להתעקשות שלה על השיגעון: "אין טעם אפילו להתחיל בריפוי. היא בכלל לא רוצה להתרפא מזה! כל השיגעון הזה של הבשר הזר נהפך אצלה לסיפור החיים שלה". אך עדיין חידה פעורה במרכז. לא ברור מה קרה: ברור ש"היא הגיעה מן המחנות" - אך העובדה הזאת, התמלול שלה, הגדרת השיגעון כמה שיש לו סיבה ומיקום, לא מצליחים להביא לשחרור או להעלים את תחושת התעלומה שאינה מרפה גם בסוף הסיפור. מדוע המארחת מתעלפת פתאום באמצע הערב הספרותי? או האם קלרה, אף על פי שעוד היתה ילדה במחנות, היתה שם קאפו?
עוצמתו של הסיפור הזה והספר כולו טמונה בסירוב צנוע שניצב במרכזו: בסיפורים השקטים, מסמרי שיער או מצחיקים עד דמעות, מתעצבת העמדה הזאת בקווים עדינים אך בחריפות שאין לטעות בה: בכל אחד מהם, ויותר מכך בהצטברותם, משהו קשה-עורף נותר בעינו: מה שחשוך לא יואר כאן באמצעים מלאכותיים. מה שזר לא יעבור תהליך של הכרה, לא יעוכל בגסות אל תוך מארג נהיר של סיפור. גם בסיטואציות הקיצוניות, לפעמים פרועות ממש, נותרת מועקה צלולה. |
