לאה נאור. הוצאת יד יצחק בן-צבי, סדרת "ראשונים בארץ", 294 עמ', 80 שקלים
כמו הסופר, על הביוגרף לגייס את דמיונו העשיר, את ניסיון חייו ותפישת עולמו, את כושר ההתבטאות שלו ואת העדפותיו האסתטיות. אלא שבניגוד לסופר, אלה נדרשים לו לא כדי לברוא עולם בדיוני ייחודי, אלא כדי להפיח חיים במידע ובתיעוד מסוגים שונים: סיפורים שבעל פה של בני משפחה אוהבים, חברים, עמיתים לעבודה, שכנים, מכרים רחוקים, שונאים; היסטוריוגרפיה קיימת על התקופה שבה פעל האיש, חילופי מכתבים, חפצים אישיים, תצלומים, יומנים אישיים, כתבים שכתב האיש ושלח לרשות הרבים, מחקרים, מאמרים, תעודות, פתקאות ועוד. את כל אלה צריך הביוגרף לרקוח יחד לכדי דמות בשר ודם, שחיה, גדלה, פעלה במרחב, הרגישה, יצרה והשאירה חותם.
לרשותה של לאה נאור, בבואה לכתוב את סיפור חייו הארוכים - כמעט מאה שלמה - של אחד היוצרים הישראלים הפוריים ביותר לילדים, לוין קיפניס (1894-1990), היו הרבה מאוד חומרים שבאים "מבחוץ". קיפניס כתב יומנים וזיכרונות, תיעד וקיטלג את יצירתו, וכתב יותר מכל יוצר אחר לילדים, במשך כ-75 שנות יצירה פוריות, וכל אלה מאורגנים ומסודרים ב"מרכז קיפניס לספרות ילדים" שבמכללה לחינוך לוינסקי בתל אביב, בצד מכתבים כתבות ומחקרים העוסקים ביצירתו.
מלבד אלה עמד לרשותה של נאור נראטיב היסטורי מבוסס על תקופת חייו, ובעיקר על החיים הסוערים בארץ ישראל בתקופת היישוב וקום המדינה, בצד ידע רב של בני משפחה, וחוקרים, ובהם אליהו הכהן, ידען גדול בתחום יצירתו של קיפניס ומי שעמד מאחורי הוצאת הביבליוגרפיה השלמה של יצירתו, שראתה אור לפני כעשור (מרכז קיפניס לספרות ילדים, מכללת לוינסקי, תשנ"ט).
מקריאת "מלך הילדים", דומה שהיו לנאור יותר מדי חומרים "חיצוניים" שכאלה. באופן פרדוקסלי, שלא כמו להיסטוריון, לרשות הביוגרף עומדים גם פרטים "חיצוניים" רבים. ובניגוד להיסטוריון, על הביוגרף לחזור אל עצמו כיוצר, לאחר איסוף החומר והתחקיר המעמיק, ולכתוב בסופו של דבר סיפור, בעל אמירה חזקה וייחודית. בספרה של נאור יש מעט מדי מזה. נאור עשתה תחקיר מעמיק ורציני, אך במקרים רבים ויתרה על נוכחותה כיוצרת, ולקחה על עצמה "להכניס הכל" ולרצות בכך את ההיסטוריונים ואת הידענים הרבים, חוקרים ובני משפחה, שבאו לעזרתה, באהבה ומתוך תחושת שליחות.
מבחינה זו דווקא תקופת חייו הראשונה של קיפניס, כילד שלישי בבית משפחת פייסי החזן הענייה ומרובת הילדים בכפר אושמיר שבאוקראינה, זו המתועדת הכי פחות והכי פחות "מולאמת", הפכה תחת ידה של נאור ליצירה של ממש. בחלקו הראשון של הספר, סיפור חייו של קיפניס עשיר בתיאורים, ומתעכב על תחושות ומחשבות, והדמויות העיקריות, לוין הילד, הוריו, אחיו, דודיו, מחנכיו ויהודים אחרים בכפר - כולן הופכות תחת ידה של נאור למלאות חיים ומשכנעות, גם כשברור שבהיעדר "מידע פנימי", היא הרשתה לעצמה להביא מעצמה.
הבעיה מתחילה בפרקים שמלווים את המעבר לארץ ישראל, תחילה כתלמיד בבצלאל בשלהי השלטון העותמאני, ובעיקר כיוצר צעיר ומחנך בתקופת המנדט הבריטי וכיוצר לילדים לאחר קום המדינה. כאן משתנה פתאום סגנון הכתיבה והופך לדיווחי, כאילו נאלץ להתאים את עצמו לסיפור העלייה השנייה, העלייה השלישית וקום המדינה. בערך במחצית הספר הופכת הדמות הראשית לאילוסטרציה של תקופה, והדבר בא על חשבון תיאור עולמה הפנימי המשתנה ועל חשבון העיסוק ביצירות עצמן.
הסגנון האימפרסיוניסטי של תחילת הספר, המכתיב קריאה אטית, מפנה את מקומו לדיבור מהיר, עמוס בפרטים, שמזכיר לעתים שיחות חולין, בסגנון "זאת היא למעשה אחותו של זה, שעשה כך וכך, ושנסע אחר כך לשם והתחתן עם זאת". כל כך הרבה פרטים, הן על העשייה הספרותית של קיפניס והן על הדמויות שסביבו, שקשה לעקוב, בעיקר אם אתם ילדים או בני נוער.
וזה מביא אותי לקושי נוסף שעמד לפני לאה נאור, שהוא חלק בלתי נפרד מהרציונל של סדרת "ראשונים בארץ", שספר זה הוא חלק ממנה. כיצד הופכים חיי אדם שלמים, מורכבים ומלאי סתירות, המתפרשים על פני 90 שנים ויותר, ועל שתי יבשות, והמכילים ילדות, נעורים, בגרות וזקנה, לסיפור שילדים או בני נוער יתעניינו בו. מתוך הנחה המובנית בסדרה, שילדים ובני נוער קוראים אחרת ממבוגרים - מה משמיטים? מה מדגישים? איזה סגנון דרוש לביוגרפיה שכזאת? וכמה חינוכית צריכה להיות היצירה? כלומר, מלבד המשימה לבנות סיפור ולהחיות דמות שלמה ומורכבת מתוך שלל מידע עצום, עמדה לפני נאור משימה נוספת, שלא פעם עומדת בסתירה לזו הראשונה: הצורך לחנך וללמד את קוראיה הצעירים ולתת להם משנה סדורה.
למעשה שתי משימות חינוכיות עמדו לנגד עיניה של נאור: האחת, לנצל את סיפור חייו של קיפניס להוראת היסטוריה, מתוך ההנחה הנכונה, שבאמצעות העיסוק בבני אדם קל יותר להבין את העבר ולהתעניין בו. משימה נוספת היא מבחינות רבות היפוכה של המשימה שנאור לקחה על עצמה
כשכתבה את הביוגרפיה לנוער "המשורר: סיפורו של ביאליק", אף הוא מסדרת "ראשונים בארץ" (יד בן צבי, 1991). בעוד שאת ביאליק, "המשורר הלאומי", היה צורך להפוך ממיתוס לאדם, הרי שעם לוין קיפניס הפעולה היא הפוכה: לעשות עמו צדק במאוחר, לגאול אותו משכחה ולהכתירו, בצדק רב, כחלוץ הכתיבה הארץ-ישראלית לפעוטות, וכיוצרם של רבים משירי החגים המושרים עד היום.
למעשה, כפי שמראה הספר, קיפניס עצמו אשם במידה רבה בהשכחתו. כישרונו הגדול היה בכך שידע להעלים את עצמו כיוצר, ליצור, בתקופה של מחסור גדול בטקסטים המתאימים להווי החיים בארץ ישראל, שירים בעלי אופי עממי-מקומי, כאלה שמרגע שהושרו בגנים, נשמעו כאילו הושרו כאן תמיד, בלא זכויות יוצרים.
גם כאשר הופיעו שיריו וסיפוריו בכתובים, נקט לעתים קרובות קיפניס בשמות עט, וטישטש בכך את נוכחותו. הספר אינו מכריע בין המשימות השונות, ולכן אף אחת מהן לא מגיעה למיצוי. זאת חרף המידע הרב, עבודת התחקיר הטובה, סיפור חייו העשיר של לוין קיפניס וכישרונה המוכח של לאה נאור כיוצרת.
