סוד גלוי במסדרונות האקדמיה הם הרומנים בין מרצים לסטודנטים, בדרך כלל סטודנטיות. ניצול יחסי מרות? לעתים היחסים יכולים להוביל לאהבה גדולה. האם האיסורים החדשים על קשרים רומנטיים באוניברסיטאות ישנו את חוקי המשיכה? מיטב המוחות שהשתתפו בניסוי הזוגי מעידים בגוף ראשון על 100 אחוזי הצלחה
מימין לשמאל: חנה ארנדט ומרטין היידגר, קרלו ויוליה שטרנגר, אהוד וריקי שפרינצק (1986), רן ומירה שחורי (1976) וחיים ורבקה גורדון (1988). בשנות השבעים והשמונים המושג יחסי מרות עוד לא היה שגור בפי כל צילומי רפרודוקציה: דניאל צ'צ'יק ומורי חן
בתחילת שנות השמונים היה לסטודנטית ריקי שפרינצק אוברול עם רוכסנים לאורך ולרוחב, שלכדו את תשומת לבו של פרופסור ידוע מאוד בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית. "הוא העמיד אותי פעם לפני כל הכיתה ושאל לאן כל הרוכסנים באוברול שלי מובילים. אני הייתי ילדה טובה מבני עקיבא וחשבתי שאני מתה במקום מבושה. אם הוא היה עושה לי את זה היום הייתי מיד רצה לראש החוג ומדווחת עליו, אבל אז אף אחד לא חשב שמשהו לא בסדר".
מאז, לפחות על פני השטח, השתנו הנורמות, התעצמה המודעות הפמיניסטית, והפוליטיקלי-קורקט זקף ראשו. אבל השערורייה האחרונה באוניברסיטה העברית - שבה נעצר מרצה בכיר בחשד שכפה על סטודנטיות יחסי מין בתמורה לקידומן, דבר שהוביל את המוסד
פרופ' ריקי שפירנצק
צילום: דניאל צ'צ'יק
לחקיקה האוסרת על יחסים בין מרצים לסטודנטים - פתחה תיבת פנדורה גדולה של מערכות יחסים בתחומי האקדמיה, שלעתים מובילות לאהבה גדולה. האם תם עידן הרומנטיקה במוסדות להשכלה גבוהה? או שמא תם עידן ההיתממות?
תיק החקירה נגד פרופ' איל בן ארי מהחוג לסוציולוגיה בעברית, שנסגר בהיעדר ראיות, תפס את האקדמיה על חם. לחלוטין לא ערוכה להתמודדות עם האשמות על ניצול יחסי מרות בין מרצים לסטודנטים. העברית, מטבע הדברים, היתה הראשונה להגיב - יש שיאמרו בפאניקה מוגזמת ומתוך בהלה על כי נתנה לעשבים שוטים להתרבות במהירות ולא הגיבה בזמן לשמועות שהסתובבו זמן רב במסדרונות. לתקנון הקיים הוסף סעיף האוסר על קיום יחסים אינטימיים מכל סוג שהוא, כולל מין בהסכמה, בין מרצה לסטודנט/ית כל עוד מתקיימים ביניהם קשרי סמכות אקדמיים (הסעיף אושר על ידי הוועדה המתמדת של האוניברסיטה בראשות הנשיא והרקטור וייכנס לתוקף לאחר אישור הסנאט).
"הבנו שכשיש יחסים אינטימיים בין מרצים לסטודנטים נוצרת אווירה לא בריאה בקמפוס, שעלולה להוביל לניצול ולניגוד עניינים", אומרת מירי גור אריה, סגנית הרקטור בעברית. "אמרנו למורים שכל עוד יש להם קשרי סמכות ישירה, אסור לקיים יחסים אינטימיים, כלומר קשרים שהם מעבר לנחמדות סבירה". ובמקרה שנחמדות סבירה מובילה לרומן סוער? העברית מחייבת לבחור בין המשך הקשר הרומנטי לבין זה האקדמי, ובמקרה שהבחירה קשה והצדדים המעורבים לא רוצים להיפרד, עליהם לדווח לרשויות. מרצים שלא ידווחו וייתפסו, יואשמו בעבירה משמעתית וצפויים לעונש של נזיפה עד הרחקה, תלוי בחומרת המקרה.
אבל אפילו בעברית לא מאמינים שסעיף יבש בתקנון ישנה את פני המציאות. "אנחנו מודעים לכך שהתופעה קיימת ומאוד רווחת, ולא רוצים לפגוע בעצם היחסים האינטימיים אלא להעביר מסר חינוכי", אומרת גור אריה, "התקנות האלו לפחות ימנעו ניצול מתמשך. אם הקשר לא ייגמר טוב והוא ינסה להתנכל לה, נוכל לבוא אליו ולשאול אותו למה לא דיווח בזמן ולהפעיל את הסנקציה בדיעבד".
לתת קרדיט לנשים
בזמן שהפרופסור נדלק על האוברול שלה, היתה שפרינצק, מנהלת המכון לטכנולוגיה וחברה בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב ועורכת התוכנית "מועצת החכמים" בערוץ 2, סטודנטית לתואר ראשון במדע מדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. שם פגשה את פרופ' אהוד שפרינצק (שמת לפני שש שנים מסרטן). היא היתה בת 23 והוא בן 40, ושניהם היו נשואים (הוא עם שני ילדים). "הוא היה המרצה הכי כריזמטי והכי חתיך וכל הבנות השתגעו אחריו", אומרת שפרינצק, לאט-לאט התפתח בינינו רומן. בהתחלה בסתר, אבל בגלל שלא היינו כל כך דיסקרטיים - מהר מאוד כל החוג ידע מזה".
בתואר השני, הפכה שפרינצק לאסיסטנטית של שפרינצק ("זה לא הוא החליט מי יהיה האסיסטנט", היא אומרת, "החוג מחליט את מי מצמידים למי"), ובסמסטר ההוא נישאו. שפרינצק לא מצליחה לחשוב על ניגוד עניינים או על טובות הנאה שנפלו בחלקה כתוצאה מקשריה למרצה הבכיר. "כשהתחתנתי, זה דווקא קטע לי את הקריירה", היא אומרת, "הייתי תלמידה מצטיינת של המחזור שלי ומאוד רציתי להתמחות בפוליטיקה קיצונית, אבל מכיוון שזה היה תחום התמחותו של אהוד והוא היה פרופסור מבוסס ואני רק התחלתי, בחרתי לעשות את המאסטר שלי ביהדות בת זמננו. הרגשתי שזה לא לעניין ולא נראה טוב להיות ביחד איתו באותו תחום".
היום, היא אומרת, הדינמיקה באוניברסיטאות אחרת. "היו לי כל מיני
פרופ' פיליפ רנצר
צילום: טלי שני
סיפורים באוניברסיטת תל אביב. היה איזה תרח זקן שהטריד אותי, אז הרמתי לו טלפון ואמרתי שאם הדיבורים האלה לא ייפסקו יקרה אחד מהשניים: או שאני מרימה טלפון לנשיא האוניברסיטה ומספרת לו מה קורה או שאני מביישת אותו לפני כולם. תוך שנייה זה נפסק. מי שכבר מאסטרנטית או דוקטורנטית היא לא טמבלית תמימה, לא מדובר בפועלת יום אומללה בכיתן. יש פה בהחלט ניצול הדדי ואף מרצה לא אידיוט גמור. את יכולה לבוא אליו ולהגיד לו 'אם לא תירגע אני עוברת למישהו אחר וגם מספרת למה עברתי'".
ואם את תלויה בו להשיג מלגה?
"מי שמשיג את המלגות זה החוג, לא המרצה. אני לא מקבלת את זה שמרצה גבר הוא בהגדרה נערץ ואשה, גם כשהיא דוקטורנטית, היא יצור כנוע. למה אנחנו לא נותנות קרדיט לנשים? אוניברסיטה זה מקום שבו יכולות לצמוח האהבות הכי גדולות - אז אנחנו נמנע את זה בחקיקה? לפי הניסיון שלי זה יכול להיות גם טוב".
"זה תמים לחשוב שהמלגות מנותקות מהמנחים", אומרת פרופ' תלמה ליבל, נציבת קבילות על הטרדות מיניות באוניברסיטת תל אביב. "המנחה ממליץ למי מהדוקטורנטים שלו לתת מלגות וגם עוזר למצוא אחר כך עבודה. הרבה מאוד אנשים רוצים להישאר באקדמיה, ולמנחה יש כוח בתוך החוג. אם יש ביניהם יחסים אז בוודאי שהוא יגיד שהיא נהדרת. יכול להיות שהיא באמת מוצאת חן בעיניו והוא בעיניה, אבל עדיין אלה יחסי ניצול הדדיים".
תקנות פטריארכליות
הזוג שפרינצק הוא רק אחד מבין מאות זוגות עם יחסי כפיפות בעבר ובהווה שנולדו במסדרונות האקדמיה: פרופ' שולמית קרייטלר מאוניברסיטת תל אביב ופרופ' האנס קרייטלר המנוח, פרופ' אביעד קליינברג מאוניברסיטת תל אביב ויערה בראון, ד"ר יגאל חלפין מאוניברסיטת תל אביב ותמה חלפין, פרופ' קרלו שטרנגר מאוניברסיטת תל אביב ויוליה שטרנגר, פרופ' אוריאל פרוקצ'ה מהמרכז הבינתחומי בהרצליה וד"ר ענת הורוביץ, פרופ' דני מור מאוניברסיטת תל אביב ועו"ד אלן מור, פרופ' מנחם פרי מאוניברסיטת תל אביב ואדווה עילם, פרופ' רון שפירא נשיא מרכז פרס ברחובות וד"ר קרן שפירא-אטינגר.
רבים מהזוגות הידועים בציבור או הזוגות הנשואים, שהקשר ביניהם התחיל בסיטואציה של מורה/תלמיד סירבו להתראיין לכתבה זאת. אנחנו לא רוצים לדבר על זה, אמרו, זה ענייננו הפרטי. פרופ' משה צימרמן, היסטוריון מהאוניברסיטה העברית, לא חושב שעל המוסדות האקדמיים לחדור לחיי הפרט של אנשיהם. "יש דברים מובנים מאליהם, שלגביהם לא צריך לתקן תקנות", הוא אומר. "כמו למשל שלתלמיד אסור להעתיק בבחינות או לרמות בעבודות סמינריוניות. מתקנים תקנות רק כשנמצאים בלחץ, לצאת ידי חובה, ואז שוב אפשר לעקוף אותן. לאור האווירה שנוצרה, סביר מאוד שיפרסמו תקנות כאלו. האם זה ישנה מהותית את טיב היחסים בין הצדדים? אני לא משוכנע. אנחנו ההיסטוריונים נעשים חשדניים ברגע שמחזקים חוק מסוים, כי זה סימן שהמסגרת שלו לא מספיקה. מנקודת מבט היסטורית, ברגע שמחוקקים חוקים זה אומר שהתופעה כבר קיימת. אני לא יודע אם היחסים בין מרטין היידגר וחנה ארנדט, שהיתה הסטודנטית שלו ואהובתו, היו דבר הגון, אבל זה לא הפריע להם להיות פילוסופים והוגים חשובים מאוד. יש דברים שפשוט לא צריך להתערב בהם".
בתחילת שנות התשעים פגש צימרמן, אז נשוי, את אשתו, סטודנטית להיסטוריה. לאחר גירושים כואבים נשא אותה לאשה. "נכון, היא היתה תלמידה שלי", הוא אומר, "אחר כך הפסיקה להיות תלמידה שלי והפכה להיות אשתי. מה רע בזה? הרבה קולגות שלי התחתנו עם הסטודנטיות שלהם".
את פרופ' אבנר זיו מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מומחה להומור, זה לא מצחיק. הוא מאמין שחוקים נולדו כדי לעבור עליהם ובמיוחד התקנות נגד קיומם של יחסים רומנטיים בקמפוסים. זו רוח הזמן, הצייטגייסט, הוא אומר, "עוד מעט יחייבו אותנו להפסיק לחייך ולהגיד דברים שעלולים להעליב מישהו - שזה אומר להפסיק לדבר בכלל. אלו תקנות פטריארכליות שמביעות חוסר כבוד לאנשים מבוגרים, כאילו שמישהו צריך לשמור עליהם. אם מישהו עשה משהו לא טוב, במקום להעניש אותו צריכים עכשיו כולם באופן גורף לשמוע בקולו של איזה אבא רוחני ולחשוב כמו שהוא רוצה. זה מזכיר לי את הזוג המסכן ב'1984' של ג'ורג' אורוול, שהיה צריך להילחם כדי להיפגש כי האהבה היתה אסורה".
הרומן של פרופ' זיו עם אשתו, ד"ר אורית זיו, החל כשהיא היתה סטודנטית, לפני 20 שנה. "זה היה בתקופה שבה לא היתה עדיין קיימת הפרדה מינית", הוא אומר. "היא לא היתה סטודנטית שלי. היא למדה חינוך ואולי עברה פעם באותו פרוזדור וככה נפגשנו, אבל אף פעם לא ישבה בשיעורים שלי - אם זה היה המצב, הייתי מתחיל איתה הרבה יותר מוקדם. בימים טרופים אלה, דבר כזה לא היה אפשרי, כי כבר אסור להסתכל לבחורה בעיניים. וכשאתה יושב עם בחורה הדלת צריכה להיות פתוחה ורצוי בלווי שני עדים. הרבנים מאוד אוהבים את התקופה הזאת".
פושקין לפני המיטה?
בשנות השבעים והשמונים איש לא היה מרים גבה לנוכח רומן מתרקם בין מרצה לסטודנטית, והמושג יחסי מרות עוד לא היה שגור בפי כל. מגע מרפרף או הערה סקסיסטית מצד המרצים היו עוברות לרוב בקול דממה דקה. הממזרים שינו את הכללים, אמרו השבוע, לא בהתלהבות גדולה, כמה פרופסורים. מה שתיק חקירה אחד עשה, לא עשו עשרות שנים של הסכמות סודיות, שתיקות ולחישות.
פרופ' אהרון בן זאב, נשיא אוניברסיטת חיפה, בטוח שהזמנים השתנו ושאין ברירה אלא ליישם את המלצות העברית. "בגדול, העניין מאוד מורכב", הוא אומר, "וצריך יותר שכל ישר מאשר חקיקה. אם הסטודנטית לומדת בכיתה שלך, הפתרון הקיצוני הוא שהיא תעבור לאוניברסיטה אחרת, כי ברור כשמש שזה אסור. ואם אין לכאורה כל קשר ביניכם, זה מקרה אפור. באוניברסיטה יש הרבה מקרים אפורים שאנחנו לא יודעים עליהם".
הרומן בין חיים לרבקה גורדון היה אחד מאותם מקרים אפורים. פרופ' גורדון היה עד לא מזמן מרצה לפילוסופיה של החינוך באוניברסיטת בן גוריון, רבקה היא פילוסופית ומחברת ספרים ומאמרים. השניים יצאו לגמלאות, גרים באילת ומדווחים על אהבה ללא גבולות שהתחילה לפני 29 שנה, כשגורדון היה המרצה של רבקה במכללת ספיר. שניהם היו נשואים עם שלושה ילדים כל אחד. "היא אהבת חיי", אומר גורדון, "אני חושב שכשדברים כאלה קורים, אי אפשר להתנגד להם כי לפעמים הגוף מוביל ולא הראש".
מבוגרים צריכים לדעת לשלוט בעצמם, לא?
"את מתכוונת לדבר על פושקין או גורקי ורק אחר כך להזדיין? השיטה הזאת לא תמיד עובדת. אם מתלוננים, האוניברסיטה צריכה להתערב, אבל לא מעבר לזה".
במבט לאחור חושבת רבקה שגם היום היתה עושה אותו דבר ומרשה לעצמה להתאהב במרצה שלה. "האפשרות הזאת צריכה להישאר פתוחה גם בפני פרופסור וגם בפני סטודנטית", היא אומרת. "אני סולדת מכל ניצול והטרדה מינית, אבל עם כל זה יכולים גם לקרות דברים מאוד יפים. זה מאכזב ועצוב שהפמיניסטיות לא חושבות תוך כדי המאבק חסר הפשרות שלהן".
ועדות וישיבות סנאט, תקנונים ותיקונים לחוק, ניירות עמדה ועונשים בצדם, כל אלה לא ישנו את המציאות העגומה - חוסר מוטיווציה להתלונן נגד מרצים מטרידים. ראשי האוניברסיטאות יודעים את זה, ארגוני הנשים יודעים את זה. הסטודנטיות המוטרדות והמטרידים, וכל המערכת, כולם יודעים שכל עוד ההליך המשמעתי, במקום להסתיים בעשר דקות, יכול להימשך שנים, אין סיכוי כמעט שהמתלוננות יזדרזו לדווח לוועדת המשמעת על הטרדות מיניות וקיום יחסים רומנטיים כן או לא בהסכמה.
פרופ' איימי סינגר, ראש הפורום ללימודי נשים באוניברסיטת תל אביב, אומרת שאחת הבעיות היא גם "עניין של חברויות פנימיות חזקות בין חברי הסגל והקולגות, שלא תמיד רואים בעין יפה כשמישהי מגישה תלונה נגד אחד מהם. בקיצור, זה כרוך בהרבה מאוד סיכונים וסיבוכים, בין אם הם מציאותיים ובין אם לא. זה משחק של יחסי כוחות, ולמטריד, כשמדובר במורה, יש תמיד עדיפות על הסטודנטית. אני שמעתי תגובות מהקולגות שלי 'מה, את חושבת שיש פה באמת עניין של הטרדה מינית? או 'בואי לא נעשה מזה אמריקה'. הישראלים בכלל אוהבים מאוד לגעת ולמתוח קווים סביב הסחבקיות והדיסטנס בין המורים לתלמידים".
משגל קיבוצי בבצלאל
מי שפקדו את בתי הספר לאמנות בארץ יודעים שרומנים בין מרצים לסטודנטים אינם דבר נדיר במיוחד. פרופ' פיליפ רנצר, אמן ומרצה במדרשה לאמנות בבית ברל, חושב שיש היגיון בתקנות החדשות של האוניברסיטאות, אבל מציע לגלות גמישות מסוימת בסיטואציות פרטיות. "אני מכיר סיפורים של קולגות שזה באמת ניצול של מעמד", הוא אומר, "אבל מצד שני ללא מעט מורים שאני מכיר היו חברות ובנות זוג, וזה לא היה סוד, והם גרו יחד וניהלו משק בית ובשלב מסוים הפכו למשפחה. לדעתי אין שום דבר רע ברגע שהכל גלוי".
רנצר לא מסתיר את מערכות היחסים שניהל עם סטודנטיות. "היה לי עצוב להיות לבד", הוא אומר, "והן היו בדרך כלל סטודנטיות לשעבר, בפער גילים שנע בין 10-15 שנה גג".
תסמונת לוליטה?
"אין לי משיכה טבעית לנשים בנות גילי. לא שיש לי משהו נגדן, אבל אני אוהב נשים צעירות ממני ולא חושב שאני מקורי בזה. יכול להיות שאני אינפנטיל".
היית חוזר על זה היום?
"אלו לא החלטות מושכלות, כשזה קורה זה קורה. אבל יש רגע שזה מתחיל להיות פתטי ואני לא רוצה להיות שם. קשה לקבוע בחוק אמות מידה של מוסר, אבל בבסיס יש בחוקים כאלה היגיון - כי לא חסרות חולירות שעושות מניפולציות על אנשים צעירים ומנצלים את הכוח והמעמד שלהם באופן ציני ואגואיסטי. אני מאוד מקווה שאני לא שייך לקבוצה הזאת, למרות שהיו לי רומנים עם סטודנטיות. דווקא בגלל שאתה אוטוריטה אתה צריך להיות מאוד רגיש לצד השני".
פרופ' רן שחורי - בעבר מנהל בתי הספר לאמנות בצלאל והמדרשה ומקים החוג לעיצוב פנים במכללה למנהל - פגש את אשתו לשעבר, מירה, כשהיתה סטודנטית שלו לתולדות האמנות. "היא לא הספיקה להיות הרבה זמן תלמידה שלי", הוא אומר, "כי כעבור כמה זמן התחלנו לצאת, ואחרי שנה בערך התחתנו וחיינו ביחד 11 שנה. אשתי הנוכחית לא היתה תלמידה שלי".
את ההגבלות על יחסים רומנטיים בין מרצים לסטודנטים שחורי לא אוהב ("כשאני קורא מודעה בעיתון שהבנק משפר את השירות, אני יודע שאני צריך לברוח"), ואף על פי כן הוא לא היה עושה היום את מה שעשה בעבר. "במדרשה ובבצלאל הרבה מאוד מורים לא ראו בזה משהו רע, אם זה נעשה מרצונם של שני הצדדים. זה היה מאוד מקובל והרבה מאוד פעמים לא המרצה היה היוזם. בין התקופות שהייתי נשוי היו גם לי כל מיני הרפתקאות עם תלמידות, ותמיד היו אלו התלמידות שהתחילו איתי בצורה ברורה ואגרסיווית".
שיפרת להן ציונים?
"בשום אופן לא. אולי זו התמימות שלי, אבל לא הרגשתי אף פעם שהיה בזה ממד מסחרי או נצלני של טובות הנאה. במחלקה לאמנות בבצלאל היינו נוסעים לסופי שבוע, מרצים וסטודנטיות, ואז היתה נוצרת אינטימיות גדולה. פעם הזמנתי את ד"ר דוד רודי להרצות אצלנו והוא הגדיר את זה כ'משגל קיבוצי'. אני מרגיש שבהוראה יש המון ארוטיקה. עצם זה שגבר עומד לפני כיתה ומרצה, ורובן נשים, ואתה מזדקן והן תמיד נשארות באותו גיל. גם היום אני מרגיש את זה, אבל יש לי הרבה יותר קווים אדומים, גם בגלל שהעולם נעשה הרבה יותר פוליטיקלי קורקט וגם בגלל שאני נשוי".
"הוא היה מורה מאוד אטרקטיווי", אומרת האדריכלית מירה שחורי, אשתו לשעבר של רן. "היתה לו כריזמה מעל ומעבר, וכשהוא התחיל לדבר הוא היה מאוד מושך. לגבי זאת היתה אהבה ממבט ראשון. אחרי שבוע החלטנו להתחתן, אבל חיכינו לקיץ כדי להינשא כי הוא לימד בכל מיני מקומות ולא יכול היה להתפנות לזה. לא שמרנו על סודיות, כולם ידעו שאנחנו ביחד. זה לא היה אז יוצא דופן - הרבה מאוד זוגות נפגשו בנסיבות כאלו. אם הסטודנטים הם מעל גיל 18, אני לא חושבת שאפשר להגביל אותם. זכותו של אדם מבוגר לבחור".
בעקבות העברית הזדרזו אוניברסיטאות אחרות להמליץ על הוספת סעיף האוסר על קיום יחסים אינטימיים. פרופ' שפרה שגיא, נציבת קבילות לענייני הטרדה מינית באוניברסיטת בן גוריון, העבירה באחרונה מכתב פתוח לכל הסטודנטים וחברי הסגל והזמינה אותם לקבוצות דיון שיובילו, כך היא מקווה, לחשיפת המטרידים הסדרתיים.
תקנונים יכולים למנוע אהבה?
"הסיפורים האלה לא מסתיימים בדרך כלל בהפי אנד, לא מתפתחים פה יחסים רומנטיים שוויוניים ויפהפיים או חתונה. מאחורי חלק גדול מהפניות שמגיעות אלי יש הרבה סטודנטיות, ואולי גם סטודנטים, שהוטרדו ונוצלו. לכן אני חושבת שחייבים ללכת על תקנונים".*
