קללתו הגדולה ביותר של כל ספר אחרון מאת סופר עברי, היא זו: "סוף דבר". יעקב שבתאי אכן לא הותיר דבר וחצי דבר אחריו. "סוף דבר" היה לכל מה שספר אחרון מבקש להיות. לא כל שכן ספר אחרון העוסק בפולנים, בכתבני מגירות, בצלקות ממלחמת העולם השנייה; ובשוטטות הריקה, הלולאתית, בין חדרי הלב לרחובות הכרך. התמות הללו מניעות גם את ספרו של ישראל סגל,"זוגות בודדים". למרבה המזל, סגל לא ידע שזה יהיה ספרו האחרון וכך נחסכה ממנו ומהקוראים היומרה.
אחרי שלושה ספרים אוטוביוגרפיים ביסודם, העוסקים בעולם הדתי, שברו והניתוק ממנו, ישראל סגל בחר בספרו החדש להפנות את חצי האכזבה והביקורת המושחזים שלו אל לב לבה של הבורגנות המשכילה האשכנזית. האמצעים דומים למדי לאלו שזוקקו בספרו הקודם המצליח "וכי נחש ממית", העברית עשירה, הזיגזוג בין הזמנים אינסופי, והחיבה לידע, באשר הוא ידע, ניכרת בכל שורה.
הגיבור של "זוגות בודדים" הוא יואל ברנשטיין, עורך דין כושל ואלכוהוליסט מצליח. בפתיחת הספר נמצא איש זר כפות בתא המטען של מכוניתו. יואל מובל למעצר, מואשם בחטיפה ונדרש להזעיק להצלתו את חברו הטוב ביותר שהוא גם הבוס שלו, עורך הדין הבכיר גרובר, שהוא כל מה שהייתם מדמיינים לעצמכם שעורך דין מרושע ותאב בצע יכול להיות.
גרובר הוא הצד המעניין ביותר של יואל. בעוד שמערכת היחסים של יואל עם אשתו מנוכרת ומסומנת, סיפור האהבה האפלטוני-מזוכיסטי שבין יואל וגרובר מרתק, והוא נפרש בספר מתחילתו בימי האוניברסיטה העליזים של השנים, עת יואל הצעיר אומץ על ידי משפחתו של גרובר - אם כי במעמד משפיל למדי של חיית מחמד הישנה על השטיח למרגלות אדוניה. במשך השנים בין השניים הללו יחלפו גניבות (לא של נשים, כצפוי בז'אנר) שקרים על שירים, קערות של במיה, ומשהו שהוא בהחלט גרוע הרבה יותר מאהבה. בעבר הרחוק יותר, שאליו מזגזג הספר בזמן, יואל הוא ילד שבוחר להישאר עם אביו צ'יקט הנוכל הזעיר.
אמו עוזבת בשל מזימתו של האב להתחזות לניצול שואה בשביל הפיצויים. זו מובלעת קטנה ומהפנטת בספר, שמתפתחת להדהים אל המקום שבו צ'יקט נשאב לתוך המעשייה שרקם, ונוסע לגרמניה כדי לישון במחנה ריכוז ולגלות מה ממתין למי שמתחזה לניצול במערכת המשפט הגרמני. זה חלק בספר שמעורר מחשבה ולב.
הספר נע הלוך ושוב ללא הרף בין הזמנים הללו והאחרים כדי להבהיר איך הגיע יואל עד הלום. מוחמץ כיוצר, חמוץ כבן זוג, תלוש ונטוש בתחנה המרכזית. זו טכניקה שסגל כבר השתמש בה בעבר, כאמור, אך הפעם באפקטיוויות פחותה. ישנן חריקות מסוימות במסירת המידע, דילוגים לא ברורים, פערים תמוהים, למשל בשלב שבו אשתו של יואל נכנסת סוף סוף להריון והוא מתואר כמיואש וטרוף-דעת מכך שהילד לא שלו, אם כי כמה עמודים אחר כך הוא כבר שמח ומאושר.
מבלי לפרוט לפרטים את כל מהלכי העלילה אפשר רק לומר שהסוף סתום משהו ודורש קריאה חוזרת ונשנית, וחלקים מסוימים כתובים באופן גס, בקווי מתאר. אולם בהתחשב בעובדה שזו היתה הטיוטה הראשונה לספר, שהסופר לא הספיק לערוך ולשכתב הרי זה רק צפוי ומתבקש.
את הספר הזה ערך שמעון אדף לאחר מותו של סגל ואף הוסיף אחרית דבר שמספקת קריאה מושכלת, שאפשר רק להיאנק למקראה. אלו חמשת העמודים הפיוטיים ביותר שבספר.
וזהו הדבר היחידי שמונע גדולה אמיתית מהספר הזה לטעמי. הפיוט. הסיפור מספק, עשיר ופתלתל. עיצוב הדמויות רוטט מחיות. השפה, עשירה ורוויה. יש אפילו כמה הברקות מילוליות כמו "פוליטיקה היא תחליף זול להיסטוריה" או "נוכלים שפועלים בחוג המשפחה הקרובה צריכים להיאחז במשהו. אפילו במצג שווא". אך לפרקים סגנון הכתיבה מייגע. בכל הנוגע לייאוש ובדידות יש ככל הנראה מאגר סופי של דימויים וניסוחים, והספר הזה מכיל את כולו: "שום דבר לא נגע בו באמת. משהו התקלקל בחיבורים. כאילו הוא חולם את חייו ואינו חי אותם". הספר ממשיך בשרשרת הצירופים הצפויים והידועים ביותר: "הימים שלהם היו שותקים", "ריח של החמצה", "כולם התנהגו באיפוק מהוגן שכיסה את האין כלום, על הריק שבתוכם". ואלו המקוריים, כבר מוטב היה בלעדיהם: "ערירותם המתמשכת שקעה בוורידים כגלולה למניעת הריון". אויה.
בכל הנוגע לייאוש והחמצה, בסופו של דבר יעקב שבתאי אמר זאת טוב יותר. ולראיה מילות הפרידה: "וכאות מבשר רע התעורר בו שוב, ובאופן חריף יותר, אותו חוסר שקט, ואחריו פיזור הנפש וההרגשה שמשהו בתוכו מתקהה והוא ניתק מעצמו ומסביבתו ונעטף בקליפה עשויה אוויר ספוגי, אפרפר, החוצצת בינו לבין משהו שבו הוא נתון כעובר מת מתוך השליה".
