מאוחדים נעמוד, מפולגים ניפול. מימרה ישנה זאת על יתרונות האחדות אומרת כמעט את המובן מאליו. ועם זאת, נדרש הסבר מסוים כשמיישמים אותה בהקשר של חברה דמוקרטית, שבה אחדות דעים אינה כלל ברזל, ואפילו אינה דבר רצוי. מהות הדמוקרטיה טמונה בהבדלי דעות בין מרכיבים שונים בחברה, שדנים בהם ופותרים אותם בבחירות דמוקרטיות. מה איפוא המשמעות של אחדות בחברה דמוקרטית? ובמיוחד בישראל שהיא חברה הטרוגנית, המתמודדת עם אויבים, בעיות ואתגרים לא קלים?
אחדות בחברה כזאת פירושה, שמגזרים שונים אינם חשים ניכור כלפי המדינה ומוסדותיה. ואף שישראל יכולה לקבל ציונים גבוהים על האחדות שהצליחה ליצור ב-60 שנות קיומה בין מרכיבים שונים בחברה, לפנינו עוד דרך ארוכה בתחום זה.
באופן טבעי, המדד הראשון שיש לבדוק הוא זה של דרגת הניכור בקרב אוכלוסיות מיעוטים בישראל כלפי המדינה היהודית. כאן נמצאים בראש הרשימה התושבים הערבים של מזרח ירושלים. הזנחה בת שנים רבות מצד ממשלות ישראל ועיריית ירושלים הפקירה אותם לנפשם. הם לא מצביעים בבחירות לעירייה - וזה, יותר מכל דבר אחר, מבטא את הניכור ממדינת ישראל וממוסדותיה. ניכור זה מוביל בהכרח לעוינות ולסכנה של התפרצות תגובות אלימות.
אחריהם באים 150 אלף הבדווים החיים בנגב. גם כאן גרמה הזנחה ממושכת מצד ממשלות ישראל, וכן ניסיונות לא מסודרים ליישב את הנוודים הללו ביישובי קבע, להפיכתם למרכיב החש עוינות וניכור גדלים והולכים, ומהווה טרף קל לפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, שבשנים האחרונות חודרת ליישובי הבדווים בנגב ומפיצה בקרבם תעמולה אנטי ישראלית מרושעת.
אפשר להמשיך עם הרשימה הזאת, עד שנגיע לסיפור ההצלחה היחיד - העדה הדרוזית, ששילובה בחברה הישראלית התרחש בעיקר הודות לשירות של גבריה הצעירים בצה"ל. שיטת הבחירות הישראלית המושמצת מצליחה בכל זאת להעניק לרוב המגזרים בחברה הישראלית ייצוג פוליטי ותחושה של השתתפות בתהליך הפוליטי, שבעזרתם הם יכולים להעלות את תלונותיהם ולפעמים אף ליהנות מתיקון, אמצעים חשובים נגד פיתוח תחושה של ניכור כלפי המדינה.
בעוד שתחושת הניכור כלפי המדינה ומוסדותיה בקרב חלקים גדולים של המיעוטים הלא יהודיים בישראל היא במידה רבה תוצאה של הזנחה ארוכת שנים מצד הממשלה והעדר מדיניות ברורה של טיפול בקובלנותיהם וקידום שילובם בחברה הישראלית - הסיפור שונה כשבוחנים את הנושא בהקשר של כמה מגזרים יהודיים בחברה הישראלית.
החרדים, אף שאינם משתלבים בחברה הישראלית, בעיקר עקב העובדה שצעיריהם לא משרתים בצה"ל, נראים שבעי רצון מהייצוג שיש להם בכנסת - שהושג כתוצאה של שיטת הבחירות היחסית בישראל - ומהכוח שהוא מעניק להם לקידום המטרות הייחודיות להם. קהילת העולים החדשים מבריה"מ זוכה גם כן לייצוג נאה בכנסת, אף שגם בהקשר זה יש לציין את הסירוב העיקש של הממסד החרדי לאפשר גיור של רבים מהעולים, שרואים עצמם יהודים אך לא נחשבים ליהודים על ידי הממסד החרדי. המצב הקיים ייצור קרוב לוודאי תחושת ניכור בקרב קבוצה גדולה של אזרחים ישראלים.
המצב היוצא דופן, שבו טמון גם האיום הגדול ביותר, הוא זה שבו נמצא המחנה הדתי-לאומי. מחנה זה היה במשך שנים רבות חלק מהחברה הישראלית ותרם תרומה משמעותית להשגת המטרות הלאומיות של ישראל, אולם בשנים האחרונות פעולותיה של ממשלת ישראל דוחקות יותר ויותר חברים מהקהילה הזאת לשוליים, וגורמות להם לפתח תחושה של ניכור כלפי המדינה ומוסדותיה. עקירת המתיישבים בגוש קטיף, ובמיוחד השימוש בצה"ל לפינוים, נתפשו כהכרזת מלחמה מצד המדינה נגד המתיישבים ומאות אלפי תומכיהם, שכוללים את רוב המחנה הדתי ורבים בציבור החילוני. העלבונות שהטיחו לעברם מנהיגי הממשלה, שהגדירו אותם כשוליים סהרוריים ופורעי חוק, האיומים המתמידים לעקור מתיישבים נוספים מיהודה ושומרון - והתבטאויותיו האחרונות של ראש הממשלה רק מוסיפות חטא על פשע - בהכרח מגבירים בקרב מגזר משמעותי וחשוב זה בחברה הישראלית את תחושות הניכור.
הסימנים הראשונים כבר נראים לעין. התקיפה השערורייתית של פרופ' זאב שטרנהל היא אולי תוצאה של המגמה הזאת, בשוליים הקיצוניים של המגזר הזה, ואולי לא - אבל ההתנהגות פורקת העול של חלק מהמתיישבים הצעירים ביהודה ושומרון משקפת בבירור תחושות תסכול וזעם שמאיימות לפרוץ את גבולות החוק והסדר. אם תחושת הניכור תתפשט בקרב החלק החשוב זה של החברה הישראלית, היא עלולה לגרום נזק שאין לו שיעור ליכולתה של המדינה להתמודד עם הסכנות והאתגרים שלפניה.
שמירה על אחדות בקרב אזרחי ישראל - ערבים ויהודים, דתיים וחילונים - היא מטרה בעלת חשיבות עליונה. מפולגים ניפול.
