הרגע שבו בוקעת לעולם שירה גדולה הוא רגע של שקט טהור. אתה, הקורא, שוכח אז את כל מה שקראת ולמדת על שירה, ואתה ניצב פעור פה ונקי ממחשבה מול הטוהר הצרוף של שירה נשגבת. זה מה שקרה לי בעת הקריאה המתמשכת בספרה הראשון של המשוררת חגית גרוסמן: "תשעה שירים לשמואל" (הוצאת פלונית, 2007). הספר ראה אור כחודש לפני מותו של אבי ואני כותב עליו בימים הראשונים להולדת בתי. המידע החוץ ספרותי הזה כמובן לא משנה, אבל הוא לא מצוין כאן במקרה: גם רגעי המוות והלידה שלנו הם רגעים של שירה גדולה בעיני, כזאת הנמסרת בשקט, שבא לפני עקת האובדן ושמחת החיים.
אלה בדיוק הרגעים שבהם בוקעת שירתה של גרוסמן, כאן, בספר הזה, וברבים משיריה שקראתי עד כה.
כשדיברתי על בשורה בשירת הדור החדש, כיוונתי, בין השאר, גם לשירתה של חגית גרוסמן. יש משוררים טובים רבים בינינו, אבל מעטים הם הזכים, חדי המבע, המעמיקים והטוטליים כל כך כפי שגרוסמן מסוגלת להיות, ואין אלא להתרגש ולתת לשירתה לעשות בך את מה ששירה גדולה עושה.
המסגרת הסיפורית של הספר שלפנינו היא תיאור לכתו מן העולם של אבי המשוררת, שמואל גרוסמן, ממחלת ריאות. לתיאור היבש הזה נכנסת שירת גרוסמן בתנועת צללים, אורות ומים, שכמוה לא קראתי זה שנים בשירה העברית. אמנם עלו במחשבתי תוך כדי הקריאה חוויות חיים אחרות של משוררות שהתייתמו בגיל צעיר מאביהן וכתבו על זה בלי הסתר פנים. אבל שירתה המקורית של גרוסמן פרצה לתוך חיי כאחת שאין בלתה. הגם שמדובר בספר קצר (26 עמודים) המכיל תשעה שירים בלבד, לפנינו מסע ארוך של פרידה מאב, המשתרע על פני חיים שלמים, שלו ושל בתו.
את המסע הזה אני בוחר להתחיל בשיר השישי, "סוד", שהוא שיאו האמנותי, הרגשי והפואטי של הספר: "אבא, אתה סוד / - אסתיר אותך מעיני ההמונים / ולא אצא מן המים הגאונים להכאיב / כי אני כמוך - אינני נפרדת / מתנועת הצללים" (עמ' 14).
הרי לכם הסבר קצר על גדולתה של שירה: שלוש מלים המסמלות עולם ומלואו, הנכון לכל אדם: "אבא, אתה סוד". ומכאן נעה המשוררת אנה ואנה ומגלה לנו את סודות האב ובתו אבל גם מסתירה אותם, כי אין שירה גדולה שמתמסרת אליך עד תומה. והיא גם שוטחת כאן משנה פואטית סדורה על שירה אפלה שממנה נמתחת הברה בהירה ועל "שיר (שהוא) מחרוזת חיה עם חרוז משתנה תדיר" (עמ' 15-16).
זו בדיוק התחושה העולה במשך הקריאה בשירים, שהם נושמים מבעד לדף ונשימותיך כקורא משתלבות בהם. "הנח לאור לפשוט את סוד הצל מעל לזרועותיך הרזות", משוררת גרוסמן לאביה בשיר הפותח את הספר: "אני יושבת ובוהה באפלה צווארי נכרך אחר צעיפי צלך / כי ברגע הבא כבר לא תהיה כמו שאתה ברגע הזה / רגליך שוקעות במכנסי האדמה... / אתה לומד למות ביחידות". השיר נחתם בתנועת שינוי חדה, האופיינית לשירתה: "מחוץ לחדר המוצל אתה עוטה את האור ופושט את העולם" (עמ' 7).
גרוסמן מלווה את שירי ערשה הדווי הללו בעימות בלתי פוסק שלה עם מקורות מקראיים, עם המיסטיקה היהודית, האמונה הנוצרית ועולם הרפואה המערבית, כשכל אלה מסמלים כאן את העולם הדוגמטי המסודר שהיא מבקשת לערער בשיריה. והנה לכם עוד הסבר לכך שמדובר בשירה גדולה, מפני שהיא מבקשת להפר את הסדר הקיים של המציאות ובוראת מתוך הכאוס עולם חדש.
שמואל אביה המת נדמה לרגע לשמואל הנביא בשיר "מטמורפוזה", אבל זה קורה דווקא ברגע החיות הגדול ביותר של הגיבור המקראי, רגע התגלות האל לפניו ומשיחתו לנביא, שאצל אביה של המשוררת הוא רגע היציאה מהעולם: "ונר אלוהים טרם יכבה ואבי שוכב בהיכל / להט החלב מנהיר עיניו לכדי תכלת נהר // עם שחר נפשו נעשתה דבר חדש" (עמ' 8).
בשיר "אבישג", החותם את הספר, המשוררת מדמה עצמה לאבישג השונמית, שהובאה אל דוד המלך בידי יועציו, באחרית ימיו, כדי לחמם את גופו. זהו מהלך נועז אבל מוכר במסכתות הפרוידיאניות, של בת הכמהה למגע אביה: "היה לך קר, אני שכבתי לצדך, אך אתה ביקשת שמן המטה ארד / לפני שתיכנס האחות ותראה כיצד אב ובתו מתחממים מפני המוות" (עמ' 23).
גרוסמן גם מבקרת את כוחו המיתי של ישו ואף את קיום המצוות היהודיות שלא הועילו: "במסע זה האמנתי בכל לבי שאני ישו / שהתגלגל לכאן בדמות בתך. / בזה האמנתי והצמחתי את החורף בעצמי / במאה נרות ואחת, יהודייה אני, שומרת שבת" (עמ' 10). צבא הישע, ארגון נוצרי פרוטסטנטי ידוע, מתגמד בשירתה לסוודר זול שנקנה ברוצ'סטר, מינסוטה, שם טופל האב ללא הצלחה במחלתו, "כי חשבתי שאוכל לכרוך את צבא הישע על כתפי" (עמ' 23).
רבדים על רבדים שוכנת שירה זו, הנעה בין הכאן הישראלי, שמסומל באמצעות תמונה של האב בשלג החרמון, לבין "ארץ עשרת אלפים האגמים" של רוצ'סטר, מינסוטה, שבה מרכזים רפואיים מהטובים בעולם, שלא הושיעו. השימוש בתמונה המובאת בשער הספר ומלווה את היצירה השירית הזכיר לי שני ספרים בפרוזה שהיטיבו לעשות את זה: הרומאן "זה עם הפנים אלינו", של רונית מטלון (1995) והמחקר הדוקומנטרי "תמונה לנגד עיני" של אבנר הולצמן (2002). בשניהם מידת החשיפה האישית גדלה לנוכח תמונות משפחתיות, כפי שקורה גם בספרה של גרוסמן, למשל בשיר "במסע": "הכאב הוא ממעשיך מהם לא למדתי דבר / ועוד מעט יגיע תורי לשכב על ערשה... / ימיך היו קצרים וכך גם ימי. // בתצלום בחדרי אתה לעולם שוכב על השלג / כשמידך מתבדר ומתבדר / העשן" (עמ' 11).
וכשאין למשוררת ישועה ומזור מול קץ החיים באה השירה ומכילה בתוכה: "איזה דבר צלול נסתר בשורש אהבתך / שושנת הבשר שרה משירת העצבים" (עמ' 12), והאב המת הופך למת-חי נברא מחדש, החוזר אל בתו כבתמונה שייקספירית: "החצר נתרוקנה, / פניך מטפסות לקומה השנייה. / ועפר הארץ עוד נושק לסדקיך / זולף ריח היין הנקרש בין שיניך / כתהום צחוקך הנמשך" (עמ' 13). וכך, קולו של האב "נותר קול רוח צעיר שאין לו שני" (עמ' 21) ונפש בתו האבלה היא עטלף הפורץ מתוכה, בוכה ובועט (שם). מי שמבקש לקרוא בעידית של שירתנו החדשה חייב להניח את ידיו על הספר הזה, שהדברים שלעיל היו רק מבואות לקריאה המעמיקה הנדרשת בו.
לגרוסמן יש אתר אינטרנט שבו היא מספרת על עצמה: "נולדתי בשנת 1976 בעיר אחת לצד הים התיכון. בנעורי עזבתי והלכתי מעירי. בבגרותי שבתי אליה. אינני רואה את כחול הים מחלוני או שומעת את רחשיו. יותר מכל אני רוצה עכשיו להפליג, לשבת בתא נידח, לשתות כוס יין, להצית סיגריה ולכתוב". שלא יהיה לכם ספק, משוררי אמת מפליגים תמיד. רגע הגילוי שלהם הוא כרגע לידתו של אוקיינוס.
