ג'ק למון מתוך "חמים וטעים". הדמות החביבה נהפכת לפתע לדמות מבעיתה
הוצאת אחוזת בית, 560 עמ', 98 שקלים
בתום קריאת מאות עמודיו של "ימיו ולילותיו של הדודה אווה", ספרו החדש של אמנון דנקנר, עשיתי את הניסוי הבא שאלה תוצאותיו: כמעט בכל עמוד שפותחים את הרומן הזה אפשר בתוך קריאה של כמה פסקאות "להיכנס" אליו בחזרה, להתמצא בעלילתו ולתפוש את הנימה, האינטנסיוויות והסטנטימנטליות שהוא כתוב בה. מצד אחד זו הסנטימנטליות שהופכת אותו לשטוח מבחינה רגשית, צפוי מבחינה עלילתית, ואפילו ספוג זימה באופן מוזר; ומצד שני זו אותה סנטימנטליות חסרת ריסון, מפכפכת ומבעבעת בנביעה בלתי נגמרת שהופכת אותו לבעל משקל מסוים. במלים אחרות: "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" - שבמרכזו היחסים בין נער מתבגר ויתום מאם בירושלים של סוף שנות ה-50 (שמו לא נחשף) לבין "הדודה אווה", גבר הלובש בגדי אשה שגר בביתו ולוט במסתורין - הוא ספר שיעניין רבים אבל לעולם אינו מגיע לכלל מחקר מעמיק ואמיץ של הנושא שעומד במרכזו: תהליך גיבוש הזהות הגברית של נער.
אי אפשר להתכחש להשפעה הדרמטית שבשתילת דמות של טרנסווסטיט בתוך המציאות שהנער - גיבורו של הסיפור המספר אותו במבט לאחור - חי בה: זאת ירושלים הקטנה על בתי הקפה, שכונותיה וגניה, שלוש-ארבע שנים לפני משפט אייכמן, עשור כמעט לפני "איחודה", עיר שבה לכל אחד יש סיפור מושתק "משם", עיר שבשולי קיומה יש מזרחים וערבים ובמרכזה אשכנזים עניים יותר או פחות. אי אפשר גם לומר שדנקנר מתעלם מהמוזרות של הסיטואציה שבמרכז הרומן שלו, ויותר מכמה פעמים לאורך עמודיו הרבים הוא שם בפי הנער הודאה בכך שהוא עצמו לא הצליח ליישב את הסתירות שהאנומליה הזאת עוררה ומעוררת. שכן, לאורך שנות התבגרותו הנער נאבק בדעה - שמחזיק בה בראש ובראשונה אביו חדל האישים, הנוטש אותו לטובת נישואים למשוררת ירושלמית והקמת משפחה חדשה - שהדודה אווה כפה עצמו עליו ועשה בו מעשים. הסברה הזאת מוטחת בפניו של הנער באופנים שונים, בין השאר באופן וולגרי למדי על ידי הפושטק המציצן מיקי קמינקא ובאופן הרסני על ידי דודו השוטר יעקב (דמות שבעיצובה מפגין דנקנר את כשרונו הסאטירי).
הרגעים המביכים אפוא של הרומן הזה קשורים בעיקר בפער שבין יחסי האהבה ההוריים הנרקמים בין הדודה אווה לבין הנער לבין המודעות שלו ושל סביבתו (ושל כותבו) לחוסר הנורמטיוויות שלהם.
באחת השיחות הכושלות ביניהם שואל האב את הנער: "האיש הזה הוא נגע בך פעם?" וזו התשובה הארוכה, הגסה, המאגדת לכאורה "נוסטלגיה" עם המציאות הנפשית של הנער, האופיינית לחלקים נרחבים מהרומן: "ידעתי למה הוא מתכוון... אחיה של גרטה שפירא, הדקורטור האמנותי רודי באום, היה מושך מבטים וחיוכים של בני עירנו כשהיה עומד בחלונות הראווה, פניו הגדולים מאופרים ומפודרים וישבנו העצום מיטלטל בתוך מכנסי סטרץ' הדוקים בעיכוסים נשיים. דודיק אהב לחקות את קול הבוכים שהיה משמיע כשהיה בא לעתים בערב אל אחותו ומתנה באוזניה את שברון הלב החוזר ונשנה שהיה גורם לו ג'ורג' הקטן, המלצר הערבי של מסעדת 'ענת', כשהיה בוגד בו עם הצייר יוסי שטרן, שעליו סיפרו שהיה מפתה את תלמידיו היותר נאים באקדמיה לציור בצלאל".
במקום אחר הדברים מובאים באופן ישיר, ופשוט יותר: "גר עוד אצלכם המופרע הזה שלובש שמלות? שאל (מיקי קמינקא. ט"נ). רק תיזהר ממנו שהוא לא יזיין אותך בתחת. הסמקתי ולא ידעתי מה לומר".
וכך, ככל שגובר הקושי של "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" להתמודד עם הנושא המרכזי שלו, עולה ביחס ישיר מספר התעלולים העלילתיים והסיפוריים, המשברים ופתרונם המשולבים בעלילה בלשית של רצח ואונס ילדה בפארק העצמאות. העלילה הזאת אמנם חוברת לעלילה ה"גדולה" יותר - זו שבה מועל הנער באמונו של הדודה אווה - אבל ברגעים מסוימים היא נדמית מעט כמו גוזמה שיצאה משליטה. מה שהיה יכול להיות בחינה מדוקדקת, מעמיקה ואמיצה של זהות גברית הופך להיות ברגעיו הגרועים למעין סטלאג - ז'אנר ספרותי מאותן שנים שבו מין, מוות והישרדות קיבלו מימוש גרוטסקי לצורך ריגוש.
כך למשל אחת האפיזודות הלא נעימות ברומן מתרחשת כשהדודה אווה מתאר לפני הגיבור שלו את האופן שבו מתנשקים עם בחורות בניסיון לספק לו השכלה מסוימת בתחום, שכן אביו כאמור זנח אותו. "והדודה אווה יצא וסגר אחריו בעדינות את הדלת והקים רעש במטבח ושיקשק בסירים ובמחבת כאילו ידע שאני מבקש שהרעש יסתיר את המיית בשרי בסדין ובשמיכה בעודי מתפתל וידי ודמיונותי מעלים בגופי את שאגת הזרע החש להגיח כאשד". אבל מה שחש להגיח כאשד כאן - הוא מידה הולכת וגוברת של אי נחת בלב הקוראים.
ככל שהעלילה מתקדמת אל הסיבוך הצפוי שלה, הרומן ממשיך לבאר את עצמו מצד אחד ולהפוך למטושטש יותר מצד שני. המספר בגר עתה והפך לאדם בעל בעיות תקשורת שמתקשה ליצור אינטימיות החותם את מאמריו בעיתון בפווסדונים בן ארי. כך או כך, בעמוד 379 הוא מסביר שאחרי הסיבוך הגדול ביחסים עם הדודה אווה הוא חש כמי שהדמות החביבה של ג'ק למון ב"חמים וטעים" נהפכה לדמות המבעיתה של אנתוני פרקינס הלובש את בגדי אמו המתה ב"פסיכו". הייחוס התרבותי הזה, המסביר את עצמו, מאייר במידה רבה את הכישלון של "ימיו ולילותיו של הדודה אווה": למרות הפירוט האוהב שבו הוא מתאר כמה מנקודות הציון הירושלמיות של התקופה, ולמרות היכולת להעמיד מגוון גדול של דמויות ו"להחזיק" עלילה לאורך עמודים רבים, ומדי פעם בפעם לשוב אל דמות ולספר מה עלה בגורלה מילדות עד בגרות, זהו רומן שבעצם, בחשבון סופי, לא משאיר מקום לדמיון. כאילו כותבו כמעט שאינו מסוגל לאפשר זאת ואינו מסוגל להרפות מעלילותיו. החזרתיות של הרומן, שבו מופיע בכל כמה פרקים סיכום עיקרי הדברים מבחינה עלילתית ורגשית, והשאיפה לספר עד הסוף מה קרה לכולם כל הזמן, יוצרת תחושה של רומן לבני הנעורים, שבו הנער נתקל במכשולים עצומים ולומד להתגבר עליהם בעזרת שכלו הישר. השוני הוא כמובן ברמת המפורשות של הדיון בנצלנות מינית ובמספר האזכורים של תקיפת ילדים ויחסים פרוורטיים בתא המשפחתי.
לא במפתיע דנקנר לא מצליח לגמור את הספר פעם אחת - ועושה זאת לפחות שלוש פעמים. דווקא הסוף הפתוח, הראשון, שבו הדודה אווה משאיר את הנער במצב של אי ודאות היה יכול לעבות את הספר ולעודד קריאה לאחור ובניית הבנות נוספות בלבם של הקוראים.
נימוק פנימי לסגנון הכתיבה החזרתי מצוי בין השאר במקור הפרנסה של הדודה אווה: הוא כותב חוברות רומנטיות בהמשכים. הכתיבה הזאת היא עשירה בקלישאות אבל מושכת, פתוחה לכל ועתירת רגשות, ותמיד-תמיד מספקת את הסקרנות. כשיורדות ההכנסות והרומנים האלה נהפכים למיושנים מדי, המוציא לאור מבקש מהדודה שיכתוב מערבונים, ז'אנר "גברי" בבירור. הנער יורש כצפוי את מקומו ומתגלה כפורה לא פחות וכאמן של ייצור העתקים עם וריאציה. מלבד המשמעות הברורה המוענקת כאן להעברת השרביט בתוך עולם היחסים בין הדודה אווה לנער, נדמה כי גם מבחינת האמירה האמנותית של הרומן, יש כאן הצהרה ארס-פואטית. זוהי תחבולה ספרותית, מעין כתב הגנה פנימי, לגיטימי, שאינו דורש הסברים רבים.
בתוך העומס הזה, שאינו בלתי מעניין אבל מכביד על הקוראים, משובצים כמה מונולוגים מפי דמויות ראשיות ומשניות. במקרים מסוימים הם ארכנים ומייגעים - כמו זה של המו"ל שאת המידע העלילתי שהוא מוסר על הלילה שבו הדודה אווה הגיע לבית בירושלים אחרי שתקף אדם בסכין - אפשר היה לקצר מאוד ודבר לא היה נגרע. במקרים אחרים, כשהתפקיד של המונולוג הוא "להעלות בחזקה" את הדמויות עצמן, הוא מוצלח. כך, למשל, בולט קטע יפה, שאינו סאטירי, שבו אביו של הנער, אלימלך לוריאש העלוב, שמשכנע את עצמו תוך כדי דיבור עם בנו שלא הוא זה שמודיע לו שהוא מדיר אותו מהבית החדש שהוא עובר אליו עם אשתו ההרה ושולח אותו לפנימייה - אלא שהנער עצמו מציע זאת.
דנקנר מנסה לעשות בספר דברים רבים מאוד, לרוב הוא "מדבר על" יותר מאשר "מראה את" והתוצאה לא אחידה ברמתה. יש בספר סצינות שכמו לקוחות מספרי הארי פוטר - שבעצמו הוא סוג של פארודיה והערה תרבותית על דמות היתום המעונה של הספרות האנגלית - שבהן דודיו של הנער, מאשה המרשעת ובעלה השוטר יעקב, חשוכי הילדים, מתעללים בו רגשית. דוד יעקב השוטר הוא זה שמספר לילד באקט של סאדיזם כיצד מתה אמו ולמה נחשבה בחייה והוא זה שישחק תפקיד מרכזי בקרע שנפער בין הנער לבין הדודה אווה.
הטיפול בדוד, ובעוזרו הנאמן רומן, נוטה יותר לפארודיה ונגמר כבספרי נוער בפעולה של השבת הכבוד העצמי שבה הנער עומד על עקרונות ומיישם את הלקחים שלמד.
אי אפשר לטעון שאין בספר עבודה אמנותית: כשהנער אינו יכול לשאת את עודף האירועים המתרחשים בחייו ואת הכאב שנגרם לו הוא מאמץ לעצמו נקודת השקפה של ציפור, מרחף מעל הכל ומביט באנשים מלמעלה וכך מגן על עצמו. הדודה אווה, כך מתברר, אימץ בעצמו את הטכניקה הזאת בילדותו - ונוצרת פה סימטריה גם בכתיבה שאפשר להעריך אותה.
אלה נגיעות של עידון, ובוודאי שיש ברומן תוכנית כללית הקושרת את מרכיביו וזה כשלעצמו מאמץ ראוי להערכה, אבל לרוב חוזקו הוא ביכולת העלילתית שלו ולאו דווקא בעיצוב רגשי ובחקירה פסיכולוגית של הדמויות.
זהו אפוא רומן לא מאוזן, שפועלים בו כוחות מנוגדים, שלא מצליח להתמודד באופן עמוק עם דמות עמומה מבחינה מגדרית, שהוא עצמו הציב במרכזו. וזו אולי הסיבה ששלב "ההתרה" שלו, האופייני גם הוא לספרי נעורים, הופך להיות סיפור זוועה - שבו מתבררת באופן מחריד התשובה לשאלה למה הדודה אווה בכלל לובש בגדי נשים, ומהו המקור לטרנסווסטיטיות. הפער שבין הסנטימנטליות הכללית, לבין אותה התרה והמפורשות הבוטה שלה, גורמת להשטחה של הרומן כולו.
יש הבדל בין נקודת המבט של ילד לבין זו של אדם מבוגר המשקיף לאחור על ילדותו. אחת מנקודות שיווי המשקל החמקמקות ביותר בספרות היא השילוב בין שתי נקודות המבט האלה והמשחק ביניהן. ביצירות שנוטות לקיטש, הסיפור מסופר כאילו מנקודת מבטו התמימה והלא משוחדת של ילד, אבל נמסר בעצם באופן שמחקה את נקודת המבט הזאת ולא באופן האותנטי שבו נחווית המציאות על ידי הילד. הספר "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" לא יכול בשום אופן להעביר את החוויה האותנטית של הילדים שמוזכרים בו, ואולי בעצם אינו מעוניין לעשות זאת. ככלות הכל, למרות ממדיו דומה הספר לשמיכה קצרה מדי: או שמבצבץ הראש או שמבצבצות הרגלים.
