מעבר לגדר: ייצוג הערבים בסיפורת העברית והישראלית (1906-2005) יוחאי אופנהיימר. הוצאת עם עובד והמכללה האקדמית ספיר, 586 עמ', 94 שקלים
על העטיפה האחורית נכתב שאת ההיסטוריה הפלסטינית, ובמיוחד את הנכבה, הצליחה הסיפורת העברית לעקוף, אם לא למחוק; והשקיעה בכך דמיון ומאמצים עצומים. 435 העמודים המעניינים שקדמו לדף האחורי (ללא הערות וביבליוגרפיה), הם בסיס איתן, מנומק ורחב יריעה שהביא את המחבר להגיע למסקנה חותכת זו. בקריאה מעמיקה ואטית מתגלה ספר זה כתמצית משובחת למחקר חובק, וגם כבסיס לתחילתו של חשבון נפש אינטלקטואלי שהחברה הישראלית צריכה לקיים - והיא עוד תקיים - בנוגע ליחסה אל הערבים.
החידוש בספר רחב יריעה זה אינו בעצם המסקנה; חוקרים יהודים וערבים כבר דנו ודשו בסוגיית ייצוג הערבי בספרות ובתקשורת העברית והישראלית, אך נדמה שזו הפעם הראשונה שמחקר ממוקד מצליח לגעת בשורש הבעיה, מנקודת הסתכלות ביקורתית לעילא, בהשפעת ובליווי מושג "האוריינטליזם" שטבע הפרופ' אדוארד סעיד המנוח בספרו המפורסם. יהיה בלתי אפשרי לחבר רשימה מקיפה על ספר זה, ולכן אבחר להתבונן בו במבט על.
ההקדמה לספר מכתיבה את הטון ואת הכיוון: הסתכלות מעמיקה ורחבת היקף ביצירה הספרותית העברית (טרם הקמת מדינת ישראל) והישראלית, שהתעסקה בערבים ובפלסטינים, כנושא או כדמויות שזורות בתוך היצירה. לרוב בוחר יוחאי אופנהיימר להתמקד ברומנים ולאו דווקא בסיפורים קצרים או שירה.
לפי אבחונו של אופנהיימר "הנרטיב האוריינטליסטי הוא נרטיב-העל שהסיפורת העברית ואחר כך הישראלית רחשה - ועדיין רוחשת - לו אמון". האוריינטליזם הזה מתבטא, בין שאר הצורות, בזה שסיפור "הנכבה" (1948) או "הנכסה" (1967) "לא הופיע מעולם בסיפורת העברית, כפי שלא נכתב סיפור אזרחי על חייהם של ערבים... המתרחש במרחק גיאוגרפי ובעיקר מנטלי מהחיכוך הלאומי".
"הלאה עבדים נבזים"
ייחודו של הספר הזה הוא ביסודיות שלו, במעקב אחרי ייצוג הערבי החל ב-1906, תקופת העלייה הראשונה. פרקי הספר מחולקים לתקופות הללו: העלייה הראשונה, העלייה השנייה, תקופת המנדט, מלחמת 1948, שנות ה-60, מלחמת 1967, האינתיפאדה הראשונה, ואחרי הסכמי אוסלו. בין לבין בוחר אופנהיימר להתעמק, בפרקים נבחרים, ביצירות הסיפורת של סופרים מזרחים, גם בשנות ה-20 וה-30, וגם בשנות ה-60 וה-70, לאחר שנקלטה העלייה ממדינות ערב.
אופנהיימר מציג בבירור את ההבדל המהותי והמוחשי שבין יצירות "מזרחיות" לבין יצירות "אשכנזיות" מבחינת ייצוג הערבים. ההבדל הוא "לטובת" היוצרים המזרחים, בהיותם תוצר של התרבות הערבית שממנה צמחו, ולכן האוריינטליזם כמעט שנעדר מתוך יצירותיהם: "כל שיח לאומי, ישראלי או ערבי, דוחה בדרך כלל את השיח האחר. על כן נקודת המבט המזרחית חוצה קווים ומערערת על הייצוגים המקובלים של הערבי. היא בוחנת אפשרויות של מגע ותקשורת בין יהודים לערבים בישראל או במדינות ערב ומעלה אותן על סדר היום התרבותי".
אופנהיימר מתחקה לאורך הספר אחר מקומה של התרבות הערבית, כשפה וכנוכחות פיסית ומנטאלית, בחברה וביצירה הישראלית-יהודית-עברית. התמונה לא מזהירה במיוחד: "הערביות נתפשה בתרבות ובספרות העברית כזהות לאומית זרה. לא זו בלבד שליהודים לא היה חלק בה, אלא הם נהגו להתבונן בה ממרחק תרבותי ולהגדיר אותה באמצעות הניגוד שבין מערב למזרח". נראה שניסיון כזה מצד סופרים עברים החל דווקא בעלייה השנייה, אך הוא לא צלח.
הבלבול ששרר אז (ואפילו האמביוולנטיות) בנוגע לדמותו של הערבי התחדדה בדמותו של השומר בסיפורו של יוסף לואדור, "יואש". שם השומר העברי המהגר מנסה לאמץ מאפיינים חיצוניים ומאפייני אופי מהערבים הסובבים אותו, כדרך להתחבר למקום ולטבע, אך בעת הצורך, כשהשומר הצעיר הנמרץ מתחיל לממש את כוחו מול הערבים, הוא לא מהסס לרגע לצעוק את המונולוג הגזעני-האכזרי הזה נגדם: "הוי אנשי בליעל! מה לכם פה ומי לכם פה? - אל בתיכם שובו, חבר גנבים, עדר חמורים, בני הכלבים והחזירים! ערביים טמאים! יבוא הרוח הטמא באבי אביכם! יחרבו בתיכם, תקולל אמונתכם, נגועי הצרעת! הלאה! הלאה עבדים נבזים! אל יגעו עקבותיכם הטמאים באדמתי!".
בהמשך בלטה תקופת המנדט כתקופה סוערת פוליטית, שבה ניטש במלוא עוצמתו הדיון הפוליטי בין ערבים ופלסטינים בפלסטין ההיסטורית. אופנהיימר מתאר איך התלקחות זו דחפה לכיוון התעלמותם של הסופרים העברים אז מהתרבות וההיסטוריה הערבית "והתאמצו ליצור ביטחון מדומה בהצלחת מימושה העתידי של החלוציות הציונית... לדידם של מרבית סופרי התקופה, ייצוג דמותו של הערבי היה עדיין אמצעי להגדרה עצמית של היהודי". בעיני, תקופה זו הצליחה לגייס את הספרות והתרבות העברית באופן כמעט מוחלט לצד האידיאולוגיה הציונית כנגד החלשת הצד היהודי של היצירה כערך עליון. השפעה זו ניכרת עד היום, ולפי אופנהיימר היא נסדקה רק בעשורים האחרונים, בעיקר על ידי יצירתם הספרותית של יצחק לאור ודויד גרוסמן, לצד סופרים בודדים אחרים.
זהו החולי שהשתלט על היצירה הספרותית העברית-יהודית, בזה שהפכה לציונית, ובכך איבדה חלק נכבד מהמרכיב העיקרי של כל יצירה ספרותית ראויה לשמה: אמפתיה כלפי האדם וניסיון להבין אותו עד תום.
מה ראוי להסתרה
בתחילת הפרק המוקדש לתקופת מלחמת 1948 מובא ציטוט מצוין בעיני, שמשקף וממצה עד היום את מצבו של הפלסטיני שאיבד את מולדתו, את כוחו ואת קולו: "בעל הקובלנה הוא זה שנגרם לו נזק ויש בידיו אמצעים להוכיח זאת. הוא הופך לקורבן במידה שהוא מאבד אמצעים אלה... וכשייצוג העוול שנגרם לו לטענתו אינו אפשרי".
כך הסיפור הפלסטיני אבד והועלם בשיח הישראלי-ציוני, עד כדי הגחכה והתנשאות על כל המעז להביאו בשנית לפני הקוראים. זה מצב אבסורדי שהשתמר בישראל מאז 1948 ועד היום. כך, הניסיון הכושל להכניס את שירתו של המשורר המנוח מחמוד דרוויש למערכת הלימוד העברית במדינה (כטקסט בחירה!) הוא דוגמה טובה. אופנהיימר מביא ניתוח לאחד מסיפוריו של ס' יזהר, "שתיקת הכפרים", בנוגע לאופי וצורות ההשתקה הרווחים במדינה: "יזהר מצביע על שילוב בין 'ההכחשה הרשמית מצד השלטונות, הצבא, מערכת החקיקה והשיפוט, ומנגנוני המדינה האחראים לתכנון מרחבי באמצעות בנייה וייעור' לבין 'ההכחשה התרבותית', המתגבשת באמצעות הבנות לא כתובות. הבנות אלו מגדירות מה ראוי להנצחה ולהכרה פומבית מצד אחד, ומה ראוי להעלמה ולהסתרה מצד שני. הכחשה זו מוצאת ביטוי במערכת החינוך, בידע האקדמי, על תחומיו השונים, בתרבות הפופולרית ואפילו באמנות".
ושוב, בשנות ה-60 ועד שנות ה-80 משחקים הסופרים שהיגרו ממדינות ערב, תפקיד שונה, ואולי אף מתריס, נגד ההשתקה וההכחשה. הדוגמאות שמביא אופנהיימר על ספריהם של שמעון בלס וסמי מיכאל מאירות את העניין הזה באור בוהק. המחקר הזה ממשיך דרך מלחמת 1967 ודרך האינתיפאדה הראשונה ב-1987 ודרך השינוי (היחסי, המועט) שהתחיל לחלחל בכתיבה, במיוחד בספרו של גרוסמן "חיוך הגדי" וספרו של לאור, "ועם רוחי גווייתי".
אחד הסיכומים המוצעים בספר להבדל שחל אחרי האינתיפאדה הראשונה הוא ש"בסיפורת שנות ה-60 הופיע הערבי בתוך כתם בתמונה התודעתית של היהודי הישראלי, מושאו המעורפל של רגש האשמה שלו והסיבה לחרדותיו המערערות את דימויו העצמי. ואילו בשנות ה-80 חזר הערבי הממשי והופיע בסיפורת ואף ניתנה לו אפשרות הדיבור, לא רק כדמות בתוך הטקסט היהודי, אלא אף כמספר עצמאי".
יהושע נזקק למילון
המספר העצמאי הזה התחיל אף הוא להוציא ספרים בעברית. הערבים שהוציאו ספרים בעברית - רובם המוחלט, לפי אופנהיימר, הוציאו ספר אחד ויחיד - לא הצליחו להפוך לזרם תודעתי ובלתי מבוטל בכתיבה העברית בארץ. אפילו הדעות חלוקות בנוגע לעצם המעשה הזה. כשאנטון שמאס הוציא את הרומן "ערבסקות" בעברית, הוא התקבל על ידי עמוס עוז באהדה גלויה, אך א"ב יהושע לא הסתיר את חששותיו: "לפי יהושע אין כאן עדות להשתלבות או לקבלת ערכיה של הלשון והתרבות העברית, אלא לאיום על הקורא העברי; שכן משעה שהעברית הופכת ללשונם של הערבים הופך יהושע על פי עדותו למי שזקוק למילון כשהוא קורא את 'ערבסקות', בגלל 'תחכומה' של לשונו".
נקודה שבלטה לרעה בספר היא אי-הבהירות המחקרית בהפרדה בין "פלסטינים" (אזרחי המדינה ותושבי השטחים הכבושים - על אף היותם ערבים גם כן) לבין "ערבים", כמסמני שאר האומה הערבית שמחוץ לגבולות פלסטין ההיסטורית.
בסופו של הספר מתחדדת הסוגיה המרכזית שוב, ביתר הפשטה: "העיסוק בה (בנכבה) נותר סכמטי, ראשוני, מעין חובה אינטלקטואלית שלא הופכת לבעלת נוכחות חווייתית משמעותית, במיוחד לא בתודעת הדמויות הפלסטיניות עצמן. סופרים יהודים מתקשים בדרך כלל לספר על הגירוש והפליטות כמו שעושה סופר ערבי, לא משום שאת החוויה הזו הם לא עברו בעצמם, אלא משום שכתיבתם בעברית מעוגנת בנרטיב ישראלי לאומי באופיו. ייצוגם של ערבים מנקודת מבט שחורגת מהנרטיב הישראלי מוגבל למדי".
המצב הזה ימשיך להתקיים כל עוד הקולקטיב הישראלי-ציוני לא יודה באסון של האחר - בנכבה, ייטול עליו אחריות וייזום פיוס היסטורי אמיתי ועמוק (בניגוד להסכמי שלום מדיניים). ההכחשה ואי-הנכונות להודות ולהיפתח לסיפור של המובס, המושתק, המנודה, ימשיכו להכתיב סיפורת עברית אטומה ומרוחקת ואולי אף מתנשאת - למרות כל הניסיונות הנעשים לאחרונה.
ספרו השלישי של עלא חליחל, "האב, הבן והרוח התועה" (בערבית) יצא בתחילת השנה בהוצאת "אל-עין" בקהיר
