נשיקת הבודהא פיטר טאסקר. תירגמה מאנגלית: ליה נירגד. הוצאת חרגול ועם-עובד, 455 עמ', 88 שקלים
נפתח ברעידת אדמה. אשה צעירה צפה באמבט העולה על גדותיו, שערה הארוך מתערבל בזרם המים, חיוך קל הוא הבעת פניה האחרונה. שבועות לאחר מכן, מעטים יזכרו את רעידת האדמה, ביניהם ההורים שיערכו לבתם טקס אשכבה. והחוקר הפרטי קזואו מורי יפלח עדת יונים בדרכו לנחם את האבלים. מורי לא אוהב הלוויות, אבל באמצע העשור החמישי לחייו הוא יודע שאת חברתם של החיים הוא מחבב עוד פחות. חוץ מזה, יש להתחשב בידידות הוותיקה עם אבי הנרצחת וגם הפרנסה המצטמקת מיום ליום הופכת את הבררנות המקצועית לעניין של מותרות. עוד מהמאפיינים הצפויים של הבלש הזה הם סיגריות, אלכוהול, תקליטי ג'ז, אופנוע הונדה עתיק ורומנטיות מהפכנית, שהתחלפה עם השנים במרירות צינית.
"נשיקת הבודהא" של פיטר טאסקר הוא הספר השני מתוך טרילוגיה שבמרכזה הבלש היפאני קזואו מורי. בעברית קדם לו "סמוראי בוגי" (חרגול, 2001), דווקא השלישי בטרילוגיה. כך, הקוראים שמכירים את מורי יפגשו אותו כעת בגרסה צעירה יותר ואת יוצרו, טאסקר, טרם חישל את כליו הספרותיים למלוא עוצמתם. טאסקר, לשעבר אנליסט בכיר בשוק הפיננסי היפאני, ממשיל את הפעילויות הנסתרות של ההון לטבעו של הסיפור הבלשי: דמותו של ריצ'רד מיצ'ל הבריטי, אנליסט זוטר בחברת השקעות הפועלת מטוקיו, נבנית על כן כבלש השני שפועל בספר. מיצ'ל הוא צעיר בורגני, השואף להיות בעל הון, ומוציא את נכסיו המערביים על נשים יפאניות ומסתבך שלא במודע במערך הפשיעה המאורגנת שמורי חוקר. יחד, ומכיוונים שונים, מורי ומיצ'ל חושפים את התעלומה, המובילה אותם אל כת דתית חדשה הזוכה להצלחה מטאורית ואל מנהיגה הכריזמטי הבוחר בדרכים מפוקפקות כדי לקנות את מאמיניו.
מאז היוולדו באמריקה במחצית הראשונה של המאה ה-20 נודד הבלש האפל אל מקומות שאין בהם סדר וחוק, ואם הסדר הוא תבנית שנשברת בתחילת העלילה, הבלש הוא מי שיאחה את התבנית בתומה. תפקידו הוא ליצור סדר בזעיר אנפין ואפילו להביא נחמה, בהיעדר סמכות עליונה אחרת כחלופה.
כפי שטאסקר מציג אותה, טוקיו של סוף שנות ה-90 היא מקום שבו שורר כאוס כזה: אין ערכים של מוסר, הסמטאות צפופות, מלונות האהבים הזולים הומים והיאקוזה שולחת את זרועותיה התמנוניות אל מוסדות השלטון, המשטרה, השוק הפיננסי ומוסדות הדת.
יפאן נוכחת בספר הזה גם במטעמיה הקולינריים, במבנה החברתי ההייררכי הקשיח שלה ובפריחת הדובדבן שבהתאם לה מתפתחת העלילה. דמויות המשנה מעשירות את "נשיקת הבודהא" ביפאניותן. הן איש עסקים גחמני המשחרר אמרות זן פילוסופיות על עסקים בנשימה אחת עם טענות בנוגע לאיכות הזרע הגברי היפאני והן יאקוזיונר לבקן אחד עם חיבה לשירת הייקו. הנה כל הבטי היפאניות כפי שהם מוכרים לתיירים המערבים, מאת מערבי שבילה מספיק זמן במזרח כדי לדבר את שתי השפות.
על אף הניסיון להציג את הדברים כפי שהם נעשים ביפאן, המשך העלילה תלוי בכך שלא יחרוג באופן מהותי מהדרך שבה מסופרים בלשים מערביים. החל בכותרת בעלת הצידוק העלילתי הקלוש, אך עם האפיל האסייתי ועד למורי הנון-קונפורמיסט המושבע ומיצ'ל הזר, המערביות נוכחת ב"נשיקת הבודהא" כמו עין חיצונית המתבוננת בתופעה היפאנית. ובגלל המבט הזה המאפיה היא אותה מאפיה והסמים אותם סמים, רק שהפעם הכל באיפור קאבוקי. הכפילות התרבותית הזאת חושפת את מגרעתו המרכזית של הרומן - היעדרן של דמויות נשיות.
הרי את ז'אנר הבלש האפל משלימה הפאם פטאל. היא אולי אינה מופת לשוויוניות בין-מגדרית, אך במסגרת משחק התבניות של הסיפור הבלשי היא עדיין מחזיקה במידה לא מבוטלת של חירות אינדיווידואלית. אולם הנשים החולפות על פניהם של הבלשים מורי ומיצ'ל - כולן יפאניות - הן כנועות, רפות שכל או סוחרות במיניותן. טאסקר מייחס תכונות אלה לתכתיבי הסדר המעמדי של התרבות היפאנית, אולם כשמורי ומיצ'ל מאמצים גם הם יחס מבטל לנשים, נראה כי את הפגם יש לייחס ליוצר עצמו.
גם אם הבחירה ביפאן מחייבת נשיות פחות גלויה, ההדרה המוחלטת של נשים מייצרת את התחושה שאין כאן רק נאמנות למסורת ולתרבות שבמסגרתה מתרחש הספר, אלא בהשמטה מכוונת. אם בספרות הבלש האפל יש ביקורת על סיאוב חברתי ושאיפה להשבת מידה של סדר, ולו בסיוען של תבניות מוכרות ובלש תשוש, עדיף היה ל"נשיקת הבודהא" שיישמע בו גם קולה של אשה.
