ג'ון מקיין כינה אותו בקמפיין "החבר הפלשתינאי שונא ישראל" של ברק אובמה, אבל פרופ' רשיד חלידי בחר לא להגיב. עכשיו, בראיון בירושלים, הוא מבקר את הנשיא הנבחר, שהתנכר לדבריו למיליוני תומכיו המוסלמים, ומציע להנמיך ציפיות מיכולתו לחולל שינוי במזרח התיכון
פרופ' רשיד חלידי בחדרו באוניברסיטת קולומביה. על הקיר כרזת זיכרון לפרופ' אדוארד סעיד, המבטיחה "נמשיך בדרכך" | צילום: Chester Higgins Jr.\ New York Times, 2004
הפרופסור בן ה-60 ציפה לקבלת הפנים המסורתית של אנשי הביטחון בנמל התעופה הישראלי, מאלו השמורות לאורחים שנושאים שמות "חשודים" כמו רשיד חלידי: בדיקה קפדנית של הדרכון וחקירה טורדנית בחדר צדדי, בשעה שהגוף מבקש מנוחה אחרי הטיסה הארוכה מניו יורק. להפתעתו, הפעם הוא נכנס בשערי נתב"ג ככל האדם, כמעט בלי קושיות ובלי עיכובים. אולי מישהו חרוץ במיוחד במשרד החוץ או בשב"כ הספיק לעדכן את המחשב ולרשום שחלידי הוא החבר הפלסטיני של ברק אובמה, הנשיא הנבחר של ארצות הברית. זה לא סוד ביטחוני. הכל היה כתוב בעיתונים, מהודו ועד כוש.
חלידי, שנחשב ליורשו של פרופ' אדוארד סעיד בצמרת האינטלקטואלים הפלסטינים, לא אוהב את המהומה סביב היחסים שלו עם אובמה. עד היום הוא התחמק מלדבר על כך בפומבי מטוב ועד רע. אולי זה בגלל האכזבה, שמבצבצת עכשיו מדבריו בירושלים, מן היחס כפוי הטובה של החבר משיקגו לקהילה הערבית והמוסלמית בארצות הברית. ואולי זה גם חוסר הנחת מתגובתו של המועמד הדמוקרטי במשך הקמפיין לידיעות על הקשרים ביניהם. "חלידי הוא מרצה מכובד, אם כי לעתים הוא מעורר מחלוקת בשל ביקורתו על ישראל", אמר אובמה. דוברו הקפיד להוסיף כי הסנטור "ברור ועקבי בנושא תמיכתו בישראל".
"אובמה היה קולגה שלי באוניברסיטה של שיקגו, ידיד משפחה, שכן ונציג של האזור שלי בסנט של מדינת אילינוי", מספר חלידי בראיון. "מאז שעברנו לניו יורק ב-2003 והוא עבר לוושינגטון שנה אחר כך, היו לנו פחות הזדמנויות לבלות ביחד".
באפריל דיווח "לוס אנג'לס טיימס" על מסיבת הפרידה לבני הזוג חלידי, לפני שעבר לניו יורק, ובה נכח אובמה. על פי העיתון, אובמה הגדיר את חלידי "חבר ושותף לארוחות ערב תכופות, שהיו בשבילי מעניינות מאוד. אני מקווה שנמשיך בשיחות שלנו עוד שנים רבות, לא רק סביב שולחן האוכל בביתו, אלא בכל העולם". אובמה אמר עוד, שהוא מקווה להעניק לפלסטינים תקווה בעזרת מדיניות חדשה של הממשל האמריקאי במזרח התיכון. על פי הדיווח, אחד האורחים השווה בין המתנחלים בשטחים לאוסאמה בן לאדן, "כיוון שאידיאולוגיה מעוורת את שניהם".
המועמד הרפובליקאי לנשיאות, ג'ון מקיין חגג על הסיפור וביקש לגזור קופונים אצל היהודים. "אובמה חבר של פלסטיני שונא ישראל", הכריז מקיין. שותפתו שרה פיילין תקפה את "לוס אנג'לס טיימס" על כך שסירב לפרסם קלטת וידיאו שהנציחה את מסיבת הפרידה. אנשיהם "גילו" שחלידי היה דובר אש"ף בביירות בשנות השמונים, שבהן נחשב אש"ף
ברק ומישל אובמה עם בתם הבכורה מאליה בשיקגו, 2000. רצה להעניק לפלסטינים תקווה
צילום: אי-פי
"ארגון טרור".
חלידי, שלמד ולימד במשך 12 שנה, עד 83', באוניברסיטה האמריקאית בבירת לבנון ובמכון ללימודים פלסטיניים, קיים אמנם קשרים עם כתבי חוץ, אך לא היה מעולם דובר אש"ף. כעבור שנים, בין ועידת מדריד בסוף 91' להסכם אוסלו בספטמבר 93', צורף חלידי כיועץ למשלחת הפלסטינית לוועידת מדריד ולשיחות הדו-צדדיות עם הצוות הישראלי בראשותו של אליקים רובינשטיין. חלידי גיבש אז את דעתו על המתאם-המתווך האמריקאי, דניס רוס, שאובמה צירף אותו לצוות יועציו לענייני חוץ. חלידי רומז אליו כשהוא אומר בראיון כי הוא מקווה שהנשיא החדש לא יחזיר לזירה שלנו את האנשים הישנים, שתרמו לכישלון התהליך המדיני.
מטהו של אובמה החזיר התקפה לצמד מקיין-פיילין: "זהו ניסיון נוסף למחזר מחלוקת ולהסיט את תשומת הלב הציבורית מהעובדה שמקיין תומך בצעדיו הכלכליים של בוש". דוברו של אובמה הציע שבמקום להרצות על מוסר כפול של התקשורת, עדיף שמקיין יסביר מדוע בתקופה שהיה יו"ר הוועדה הרפובליקאית הבינלאומית, היא מימנה במשך שנים את המרכז למחקר וללימודי פלסטין - ארגון שחלידי ייסד ועמד בראשו.
חלידי, שייחל לניצחונו של המועמד הדמוקרטי השחור, הרכין ראש והתחמק מהתקשורת. כבן למשפחה פוליטית הוא מיטיב לשחות במים עכורים. אילן היוחסין של משפחתו בירושלים מגיע עד המאה ה-15. לדבריו, יש סברה שכמה מאבות אבותיו, שהיו שופטי בית המשפט העליון בקהיר בתקופה הממלוכית, טמונים בבית הקברות המוסלמי בשכונת ממילא (האתר המיועד ל"מוזיאון הסובלנות"). דודו חוסיין היה ראש העיר ירושלים בשנים 35'-37', עד שהודח על ידי שלטונות המנדט הבריטי והוגלה עם שאר חברי הוועד הערבי העליון לאיי סיישל. בשנות החמישים מונה הדוד לשר החוץ הירדני ובמשך זמן קצר כיהן כראש ממשלה אצל המלך חוסיין.
רשיד חלידי נולד בניו יורק בנובמבר 48'. אביו, שהיה אז סטודנט בארצות הברית, נישא לאשה מלבנון ופיתח קריירה דיפלומטית במזכירות האו"ם. לאחר שובו מביירות, כבש חלידי מקום של כבוד בקרב האליטה האינטלקטואלית הפלסטינית, לצדם של הפרופסורים אדוארד סעיד, דודנו וליד חלידי ואיברהים אבו לוגוד. ב-2006, כשעמד בראש מכון סעיד ללימודים ערביים באוניברסיטת קולומביה היוקרתית בניו יורק, הוא הוציא לאור את ספרו האחרון, "כלוב הברזל: סיפורו של המאבק הפלסטיני לעצמאות".
בניגוד לאדוארד סעיד, שהתנגד להסכם אוסלו, כיוון שהאמין במדינה אחת לשני העמים, חלידי קרא תיגר על יאסר ערפאת ועל ההסכם שחתם עם יצחק רבין, משום שלא האמין שההסכם הזה יממש את שאיפתו לראות בהקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל. כבר אז, למחרת הטקס החגיגי בבית הלבן, הצביע חלידי על נקודות התורפה של ההסכם: המשך הנוכחות הצבאית וההתנחלותית של ישראל בשטחים. הוא צפה שההסכם יתפוצץ ברעש גדול.
נדחקים לשוליים
פרופ' חלידי נחת כאן לפני כשלושה שבועות, וזה עתה נסע לביירות. בעת ביקורו שהה במזרח ירושלים וברמאללה ונפגש עם כל המי ומי בצמרת הפלסטינית. הראיון התקיים במלון נוטרדאם היפהפה, ששוכן על קו התפר בירושלים, בואכה שער שכם. נמוך קומה, זקן קצוץ על לחייו, חלידי שופע ביטחון עצמי ודיבורו קולח.
מה היה הלקח שלמדת מהסערה הפוליטית והתקשורתית שעוררו הפרסומים על ידידותך עם אובמה?
"שיעור ההצבעה בעד אובמה היה הגבוה ביותר בקרב הערבים-אמריקאים, בהשוואה לקבוצות אתניות אחרות, להוציא את האפרו-אמריקאים. לדעתי, גם שיעור ההצבעה שלהם שבר שיאים. על אף זאת הם עדיין נדחקים לשוליים, פשוטו כמשמעו. למשל, שתי נשים ערביות עטופות בחיג'אב נמחקו מצילומים שנעשו באחד מכינוסי הבחירות של אובמה. במשך שתי שנות מסע הבחירות שלו, הוא לא ביקר אפילו במסגד אחד או במרכז קהילתי מוסלמי ולא הזכיר בנאומיו את הערבים או את המוסלמים האמריקאים. יהיו אשר יהיו הסיבות האסטרטגיות-פוליטיות לכך, הן מראות את האווירה שבה אנו חיים בארצות הברית. זו הוכחה לכך שמוצא פלסטיני, התנגדות גלויה לכיבוש ומתיחת ביקורת על מדיניות ארצות הברית, מהווים סיבה להכפשה פומבית של אדם כ'טרוריסט'. זה גם מבטא את העובדה שנטיות מקארתיסטיות שרדו בתקשורת ובפוליטיקה של ארצות הברית, ומוכיח שהערבים, המוסלמים ובעיקר הפלסטינים נחשבים עדיין כ'אחרים' בחברה האמריקאית.
"המצב הזה קשור לתפיסה הבעייתית שלפיה אין מניעה ליישם מדיניות אמריקאית שדואגת לישראל, ובעיקר לימין הישראלי ולדאגות של השדולה הישראלית שמקושרת לימין הישראלי, אך כמעט להתעלם מהאמריקאים הערבים-המוסלמים. מדיניות כזאת מבוססת על 'מומחיות', דעות, ונאמנויות של 'מקורבים' בוושינגטון, שאינם מודעים למציאות המורכבת במזרח התיכון. כפי שממשל אובמה שואף לייצג את ארצות הברית על כל גווניה, כך צריכה קבלת ההחלטות בנוגע למזרח התיכון לשקף סדרה כוללת של אינטרסים, ולא להסתפק בחלק זעום מהם".
מהן ציפיותיך מממשל אובמה במזרח התיכון? האם אתה מאמין שהוא יקיים את הבטחתו להציב את העניין בראש סדר היום שלו?
"אני מאמין שהנשיא הנבחר מתייחס לבעיה ברצינות רבה, ויעניק לה את תשומת לבו, אך הרבה מאוד תלוי באנשים שייבחרו לעמדות המפתח בנושא המזרח התיכון. אם הוא ימנה את אלה שהיו אחראים במידה רבה לבוץ שאנו שקועים בו כבר יותר מעשרים שנה, מאז ממשלי רייגן וג'ורג' בוש האב, דרך ממשל קלינטון - לפני שבוש הבן החמיר את המצב - ציפיותי יהיו נמוכות מאוד. אלה אנשים חסרי מעוף, צרי אופקים ובעלי דעות קדומות.
"הייתי מעורב במשא ומתן כיועץ למשלחת הפלסטינית החל במדריד 91' ועד יוני 93', מעט לפני אוסלו. האמריקאים היו אלה שהכניסו את הישראלים והפלסטינים לבוץ בתהליך פגום. הם סירבו, מתוך פחדנות, להתעמת חזיתית עם הכיבוש וההתנחלויות, שעה שהיה קל יותר לעשות זאת, ואסור לתת להם הזדמנות נוספת להרוס את עתידם של עמי האזור.
"ואחרי כל זאת, על אף העיסוק האובססיווי שלנו בענייני המזרח תיכון, צריך לזכור שאובמה עתיד להתמודד עם המשבר הכלכלי החמור ביותר מאז 1929 בארצות הברית ובעולם, ויידרש להעניק לכך עדיפות".
חלידי לא גילה התלהבות למשמע הידיעה שאובמה החליט למנות את הילרי קלינטון לשרת החוץ. חיזוריה של קלינטון אחרי ישראל בימים הקשים ביותר של האינתיפאדה, הפכו אותה ליקירת הקהילה היהודית והרחיקו ממנה את הקהילה הפלסטינית. הוא חושש שאובמה כבר לא יוכל להציל את "פתרון שתי המדינות".
מה היית מייעץ לו לעשות לשם כך?
"יתכן שכבר מאוחר מדי. מכל מקום, הממשל החדש יהיה חייב להפעיל לחץ על ממשלת ישראל כדי שתעצור את שני הדחפורים - הכיבוש וההתנחלויות. פירוש הדבר יהיה הזזת חומות וגדרות שמפרידות בין פלסטינים לפלסטינים ומונעות תנועה חופשית בשטחים. פירוש הדבר יהיה הקץ להפקעת קרקעות כדי לבנות בתים למתנחלים, והחזרתן לתושבים המקומיים. פירוש הדבר, קץ לשליטה הביטחונית של ישראל בשטחים וחיסול תשתיות משטר הכיבוש שהשתרשו במשך 41 שנה.
"כל זה ידרוש השקעה רבה מההון הפוליטי של הנשיא החדש. על אף המשמעות העצומה שיש לניצחונו של ברק אובמה ביחס להיסטוריה ולפוליטיקה האמריקאית, איני חושב שיחול שינוי גם במאזן הכוחות בוושינגטון, בכל הקשור לנושא הישראלי-הפלסטיני. מאזן כוחות זה היה במשך זמן רב, ועודנו מכשול בדרך לסיום הכיבוש וההתנחלות, ולהשגת השלום".
האם יש בכוחם של ארגוני שלום יהודיים, כגון jstreet ופעילי שלום ערבים-אמריקאים, שתמכו באובמה, לשמש משקל נגד לאייפ"ק ולארגוני הימין היהודיים?
"נראה שמסתמנת אצל היהודים התקדמות מסוימת בכיוון הנכון. עליהם לשכנע את הפוליטיקאים האמריקאים, בעיקר את הדמוקרטים, בכך שכאשר מדובר בישראל ובפלסטין, ראשי המוסדות הגדולים של הממסד היהודי האמריקאי ובעיקר אייפ"ק, אינם מייצגים את השקפת רוב הקהילה היהודית. למעשה, ההשקפה הנצית של רוב המנהיגים קרובה יותר לזאת של המיעוט - 24 האחוזים מהקהילה שהצביעו בעד מקיין - מאשר להשקפתו של הרוב - 76 האחוזים שהצביעו בעד אובמה.
"על הערבים-האמריקאים לעבור דרך ארוכה לפני שייחשבו לבעלי השפעה משמעותית, אך ניצנים ראשונים מבצבצים ברמה המקומית בכמה מדינות. על אף שיותר ויותר מהצעירים נולדו, גדלו והתחנכו בארצות הברית וימלאו תפקיד פוליטי משמעותי יותר מאשר אבותיהם, זו עדיין קהילה של מהגרי דור ראשון. חלק מהבעיה הוא שמגוון הדעות המותרות בארצות הברית קטן יותר מאלו המושמעות בפוליטיקה ובתקשורת בישראל ובמקומות אחרים. רמת הבורות בארצות הברית בכל הנוגע למציאות המזרח-תיכונית, במידה מסוימת בגלל התעמולה הבלתי פוסקת, גבוהה מאשר בכל מקום אחר בעולם".
שנים נוראות
כיצד אתה מעריך את התנהלותה של ארצות הברית במזרח התיכון בכלל במשך שמונה השנים של הנשיא בוש, ובפרט בערוץ הישראלי-פלסטיני?
"אלו היו שנים נוראות. הן הפכו מצב רע למצב גרוע יותר, עירערו את הדמוקרטיה באזור וחיבלו בתוצאות הבחירות הפלסטיניות של 2006. ארצות הברית מילאה תפקיד ראשי בפילוג התנועה הלאומית הפלסטינית וסייעה לישראל להתחפר עמוק יותר בעמדת הכיבוש. שגיאות מדיניות מטופשות אחרות של ארצות הברית במזרח התיכון, כגון כיבוש עיראק, המלחמה הקרה עם איראן וסוריה והמרצת הסכסוך הסוני-שיעי באזור, היו מהלכים שליליים שהשפיעו באופן עמוק על הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. היסטוריונים אמריקאים רבים אומרים שג'ורג' בוש היה ככל הנראה הנשיא הגרוע ביותר בתולדות ארצות הברית. את השפעתו על האזור אפשר להגדיר כפחותה רק מעט מאסון".
האם אתה מאמין שהנהגת אש"ף מסוגלת להגיע עם ישראל להסכם על פתרון שתי המדינות, שיהיה מקובל על העם הפלסטיני?
"ההנהגה הנוכחית של אש"ף אינה מייצגת, ולא תייצג כיאות את העם הפלסטיני עד שתגיע לפשרה היסטורית עם הפלג האחר של התנועה הלאומית הפלסטינית, כלומר חמאס. קודם כל יש לטפח הנהגה חדשה ומאוחדת שתגיע להסכמה על יעדים לאומים מינימליים ועל אסטרטגיה משותפת. זה מחייב הדיפת לחצים פנימיים וחיצוניים שמטרתם לשמר את הפילוג בעם הפלסטיני. רק אם הפלסטינים יהיו מאוחדים הם יוכלו לממש את יעדיהם הלאומיים. לאחר מכן, כל הסכם שיושג, כדי שיזכה ללגיטימציה, יהיה חייב לקבל אישור במשאל עם של כל הפלסטינים, בשטחים ומחוץ להם".
כיצד אתה רואה את עתיד השטחים הפלסטיניים?
"משטר הכיבוש ומפעל ההתנחלויות התחזקו יותר ויותר מאז החל המשא ומתן ב-91' והיחלשותם של הפלסטינים בעקבות האינתיפאדה הראשונה. תהליך כפול זה צמח על סטרואידים לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000. אם שתי תופעות הרסניות אלו לא יוסגו לאחור לאלתר, אני מדגיש - יוסגו, לא ייעצרו - אין כל סיכוי לפתרון שתי המדינות. תהליכים אלה, של קידוש משטר הכיבוש והרחבת ההתנחלויות נמשכים כבר 41 שנה, שזה יותר משני-שלישים מגילה של מדינת ישראל. בגללם, יחד עם עיוורונם של מנהיגי ישראל וחולשתה של ההנהגה הפלסטינית, יש סיכוי קלוש לחלוקת הארץ.
"אלה שדוגלים בפתרון מציאותי וצודק של חלוקה לשתי מדינות, יצטרכו להסביר כיצד יעקרו מן השורש את כל ההתנחלויות. או את רובן. קשה להתגבר על הכוחות בחברה הישראלית שיש להם אינטרסים חומריים, פוליטיים ואידיאולוגיים להמשיך את השליטה הישראלית בחייהם של כשלושה מיליון וחצי פלסטינים, בטיעונים ביטחוניים".
כמי שהיה מקורב זמן רב לאש"ף ולפוליטיקה הפלסטינית, מה תוכל לומר על ההנהגה הפלסטינית הנוכחית?
"אפשר לומר שלעם הפלסטיני לא היתה תמיד ההנהגה שהוא ראוי לה. ישראל החמירה את המצב בשנות השבעים כשחיסלה בשיטתיות מנהיגים פלסטינים, בדרך כלל את המשפיעים והמבריקים שבהם. היסטוריונים הצביעו על מאמצים דומים של התנועה הציונית כבר בסוף שנות ה-30 ובשנות ה-40. להנהגה הפלסטינית הנוכחית חסרות כמה תכונות בסיסיות וברור לגמרי שהיא אינה מסוגלת להתמודד עם האתגרים הכבדים שמונחים לפניה. זה הזמן לשינוי כולל בהנהגה הפלסטינית ולהחלפת אחרוני דור המייסדים של התנועה הלאומית הפלסטינית החדשה ומקורביהם באנשים צעירים ובעלי רעיונות חדשניים. הדבר דורש מאמץ ואף עימות עם המדיניות הכושלת של המנהיגים הנוכחיים בשני הפלגים הגדולים ועם הגישות המיושנות שלהם".
ליקוי מאורות
לאחר שבועיים בסביבה, ושנתיים של היעדרות, אילו שינויים איתרת בחברה הפלסטינית?
"יהיה זה יומרני מצדי להביע את דעתי אחרי היעדרות ארוכה כל כך ואף מבלי שהתאפשר לי לבקר בעזה. מכל מקום, חשתי בכעס רב יותר בקרב תושבי מזרח ירושלים, נוכח הניתוק השיטתי של העיר משאר חלקי הגדה, הלחץ הבלתי פוסק של המתנחלים, הקמת המאחזים החדשים, הפקעות הנכסים ומניעת שירותים עירוניים בסיסיים לשכונות הערביות. השווה את מצבם העלוב של הכבישים, בתי הספר והגנים הציבוריים במזרח ירושלים למצבם במערב העיר. במבט מקיף יותר, אני חש בקרב הציבור הפלסטיני תסכול עצום עד כדי תיעוב משני הפלגים בהנהגה הלאומית - פתח וחמאס.
"על אף המשבר ברמה הפוליטית, קיימות בחברה הפלסטינית תושייה, חיות ודינמיות שאי אפשר לרסנה. זה נכון ביחס למזרח ירושלים, הגדה המערבית, עזה והקהילה הפלסטינית בתחומי ישראל. זהו הכוח הטמון בעם הפלסטיני. כמו מים שאי אפשר לסכור, הם מוצאים את דרכם אל פני השטח. יכולת ההתאוששות הזאת מוסיפה להתקיים, ולא משנה אילו גזירות חדשות ממציא הכובש".
כהיסטוריון, מדוע לדעתך נכשל תהליך אוסלו ומדוע נראה שהסכסוך מתקרב למבוי סתום?
"אוסלו נועד לכישלון כיוון שהוא לא היה הסכם בין שווים שהעניק לפלסטינים מדינה והגדרה עצמית. חרף אשליות הפלסטינים, התהליך לא עסק בבעיות העקרוניות בין שני הצדדים, כמו ירושלים, פליטים, קרקעות, גבולות, ריבונות ומים. היה כשל בולט בכל הנוגע להפסקת הקמתן של התנחלויות וסיום הכיבוש. ההסכם איפשר למעשה לצד אחד להמשיך לאכול את העוגה בשעה ששני הצדדים היו אמורים לנהל משא ומתן על חלוקתה. העשור שהחל בוועידת מדריד הסתיים בהכפלת מספר המתנחלים, מימוש התוכנית לחלוקת הגדה המערבית לקנטונים והעצמת משטר הכיבוש. אינתיפאדת 2000 העניקה לשרון הזדמנות להאיץ תהליכים אלה.
"בהיסטוריה אין דבר שניתן להגדיר כסופי. המצב הנוכחי הוא בלתי יציב מיסודו, ואם הלחץ הבלתי נסבל שמופעל על הפלסטינים לא יוקל - במוקדם או במאוחר המציאות תעורר תגובת נגד. התנועה הלאומית הפלסטינית נמצאת כיום במצב של ליקוי מאורות, כפי שקרה גם בעבר. ואולם 60 השנים האחרונות הוכיחו כי החברה הפלסטינית - בין אם מי שנשארו בישראל ב-48' או מי שחיים כיום בצל הכיבוש או בגלות - מגלה חיוניות רבה ויכולת נדירה לשיקום עצמי והתנגדות ללחצים. ראה את הפלסטינים בלבנון, שסבלו וסובלים יותר מכל פלח אחר של החברה הפלסטינית, חוץ מתושבי עזה. למרות סדרת העוולות נגדם מבית, היריבים מחוץ והשגיאות הקשות של ההנהגה הפוליטית, גם הם, כמו אנשי עזה, מצליחים לשמר את לכידותם החברתית".
מה אתה חש ביחס לאנשי הרוח ופעילי השלום הישראלים?
"אני מעריך את מה שעושים אנשים וקבוצות בישראל, אבל לנוכח התחזית הקודרת של הנצחת הכיבוש, נראה שמאמציהם אינם מספיקים. אנחנו עדים למעשה להתפתחות פתרון המדינה האחת, שלפיו שולטת ישראל על כל פלשתינה המנדטורית ועל יותר מחמישה מיליון פלסטינים, שרובם אינם נהנים משום זכויות בממשל הישראלי שמקבל את ההחלטות החשובות הנוגעות להם.
"ישראל במקרה זה נושאת באחריות העליונה, אבל גם מעשיהם של הפלסטינים ושל גורמים אחרים רחוקים מלהניח את הדעת. משום כך, כולנו חייבים לפעול בלי דיחוי לשינוי המציאות. פגיעה באוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה, המונה 1.5 מיליון נפש, בהרעבה, מחסור וכליאה - ולא משנה מי הם מנהיגיהם - היא מעשה פלילי שמהווה הפרת החוק הבינלאומי. אין שום הבדל בין המצור על אזרחי עזה לבין מתקפה על אוכלוסייה אזרחית - יהודית או ערבית. העובדה שאנשים, בתל אביב, ברמאללה, במדינות ערב או בבירות העולם, שותקים בשעה שתושבי עזה סופגים עונשים בקנה מידה כזה, נשגבת מהבנה".*
כיצד אתה מעריך את התנהלותה של ארצות הברית במזרח התיכון בכלל במשך שמונה השנים של הנשיא בוש, ובפרט בערוץ הישראלי-פלסטיני? 
