 |
|
 |
| יוסף טל. בלי מחיאות כפיים |
|
|
|
|
| תו פלוס: כתב-עת למוסיקה, אמנויות וחברה, גיליון 11
בת שבע שפירא (עורכת). החוברת כוללת תקליטור ובו יצירות מאת עופר פלץ, אריק שפירא, דן דויטש, גיא ברש, אביטל שיינזינגר. הוצאת "אוריין". 140 עמ', 50 שקלים
"אם הקהל מוחא כפיים אני יודע שנכשלתי", מצטט המלחין גדעון לבינסון את מורו, יוסף טל, אגב דיון בשאלה ותיקה שטעמה לא נס: האם המוסיקה האוונגרדית של המאה ה-20 היא תאונה היסטורית? הזלזול של יוסף טל כלפי מחיאות כפיים מבטא השקפה אוונגרדיסטית רווחת, שתמציתה: יש קשר הפוך בין רייטינג ואיכות. כנגדה מתבקש להזכיר סיפור מפורסם יותר: מוצרט כתב פעם לאביו על שלושה קונצ'רטי חדשים לפסנתר שחיבר, כי הם "נעימים למאזין, נשמעים טבעיים אבל לא ריקניים. פה ושם יש בהם קטעים שרק יודעי ח"ן יבינו, אבל הם כתובים כך שגם הפחות מתוחכמים בקרב המאזינים יוכלו ליהנות מהם, בלי לדעת מדוע".
הוויכוח על אוונגרדיזם במוסיקה מחזיק כחמישית ממספר הדפים בחוברת זו של "תו פלוס" ומככב כצימוק המובהק בה. הוויכוח הוא לקט מקרב הסייף שפרצה לפני כשנה בעקבות ספרם של מיכל זמורה-כהן והרצל שמואלי, "המוסיקה, שליחות ובשורה" (כנרת זמורה-ביתן). זמורה ושמואלי טוענים בספר, בארכנות דידקטית, כי עיקר מהלכה של המוסיקה האמנותית במחצית השנייה של המאה ה-20 הוא תאונה היסטורית שמחולליה הם המלחינים המכונים "אוונגרדיים" (מארנולד שנברג לפני כ-100 שנים ועד, למשל, אליוט קארטר ופייר בולז בימינו). מלחינים אלה חיברו, ומחברים, יצירות שאפילו שוחרי מוסיקה פתוחים וקשובים מתקשים להתחבר אליהן.
התוצאה, בקווים כלליים: בקונצרטים רגילים (למשל של הפילהרמונית) מבצעים כמעט רק יצירות מהעבר, מבאך ועד ברטוק, מפני שברוב המוסיקה של המאה ה-20 דבקה תדמית מרתיעה, גם בחלקיה הלא-סתומים (כמו שוסטקוביץ' ובנג'מין בריטן).
בדיווח על ויכוח רצוי שהמדווח יחשוף גם את עמדתו. ובכן: לדעתי, כמעט כל קונצרט של מוסיקה חדשה בישראל מעניין ומסקרן לאין שיעור יותר מקונצרט רגיל, בגלל הציפייה לגילוי; ואני מאמין שבמוסיקה המודרנית (לא רק הא-טונאלית) יש בעיה כרונית קשה של תקשורת, ושהסתימות וחוסר התקשורת של היצירות מאפשרות שרלטנות בכמויות גדולות.
אל המצב בתחום הביצוע של יצירות מודרניות מתווספת תופעה צדדית, והיא ההשתבחות בהזמנת יצירות חדשות. תזמורות ישראליות אוהבות לציין כי הן עצמן הזמינו במיוחד את היצירה של המלחין הישראלי שתבוצע אצלן בקונצרט, ולפנינו אפוא בכורה "עולמית". לאמיתו של דבר, מאירות היוזמות האלה באור מביך את היחס ליצירה המוסיקלית הישראלית בת זמננו; הרי אם יוצר ישראלי ראוי להישמע - יש לו מן הסתם במלאי יצירות קודמות שחיבר, טובות וראויות, ואם כך - הביאו אותן אלינו ונדען. בוצעו כבר? נשמע אותן שוב. פעמיים, שלוש פעמים, למה לא.
הריטואל של הזמנת יצירה חדשה מעורר חשד שהמומחים שמחליטים לא מתלהבים באמת משום יצירה ישראלית ויודעים שכל יצירה מודרנית, לא משנה איזו, תתקבל לכל היותר בנימוס אדיש (מחיאות הכפיים של הקהל אינן מלמדות הרבה, לשום כיוון). לכן עדיף להם, משיקולים של יחסי ציבור, להזמין משהו חדש ולהצטייר לפחות כמעודדים ומממנים של היצירה המקורית.
אז איך מתנהל הוויכוח על המוסיקה האוונגרדית בכתב העת "תו פלוס", ומי מנצח בו? אפשר לנחש איך עורכת כתב העת, בת שבע שפירא, מרגישה כלפי תוצאות הוויכוח, אך הגינותה כעורכת ראויה לשבח: בלקט המתווכחים שפירסמה אין איזון מלאכותי, שוללי האוונגרדיזם מנצחים בקלות. כך היה גם בחילופי המכתבים. את שורת המלחינים האוונגרדיים הנפגעים מייצג מנחם צור, שנמנע מהתייחסות עניינית ובחר להאשים את מיכל זמורה בהשכלה מוסיקלית לקויה. המלחין גדעון לבינסון, לאחר שהזכיר את חששו של מורו, יוסף טל, מהתקבלות מיידית של יצירותיו, אומר כי גישתו הפוכה: "אני דווקא כן נהנה ממחיאות כפיים", וכי נוכח תגובות חיוביות של מאזינים הוא יודע ש"לפחות לא ביזבז את זמנו או את זמנם וכספם". הפסנתרן והמוסיקולוג זכריה פלווין סבור כי אין שום אפשרות שאדם מן השורה יוכל להבין סונטה לפסנתר של פייר בולז, וגם מקצוען יזדקק למאמץ גדול כדי לרדת לחקרה. המלחין איגור גלפרין מצטרף ומזכיר שמוסיקאים ו"מבצעים רבים בעלי ניסיון ומוסיקליות" לא אוהבים מוסיקה מודרנית.
ובכל זאת, התנגדות מרכזית אחת לתזה של זמורה-שמואלי נגד המוסיקה המודרנית נראית רצינית, והיא הטענה שהשניים כורכים יחדיו זרמים רבים במוסיקה בת זמננו ומתעלמים מהחזרה בתשובה של היוצרים, מהשיבה אל הטונאליות ומהלקטנות הרב-סגנונית שפורחת בשנים האחרונות (לדעתי, ההתעלמות הזאת אכן פוגמת בתזה אבל אינה קריטית).
מלבד הוויכוח עצמו, יש בחוברת גם מאמרים נוספים ואחד משובב נפש במיוחד על מוסיקה מודרנית, מאת המוסיקולוג נפתלי וגנר, שפשוט נטל מן המוכן וציטט מ"ספר הצחוק והשכחה" של מילן קונדרה (הוצאת זמורה-ביתן). הסופר הצ'כי תיאר בסגנון סיפורי שובה לב את תולדות הנזק שגרמה המוסיקה האוונגרדית ומציג את הנזק כחזרה אל שלב פרימיטיווי בתרבות. בתיאור הקיצוני של קונדרה, האוונגרד גזר מוות על המוסיקה האמנותית בעלת הערך והשאיר את המאזינים עם מוסיקת פופ ("גיטרות") בגילוייה הוולגריים והממוסחרים. הנה כך (בתרגום רות בונדי): "הקשת הנפלאה שהתקמרה במשך מאות שנים מעל אירופה כבתה בפסגת מסלולה כמו זיקוקי די נור... תולדות המוסיקה אינם מוגנים מפני המוות, אבל טמטום הגיטרות הוא נצחי". |
